נכתב מזמן מזמן, באשלייה שמתה


לנסיך הצללים, (מכתב מהצד)
הצרימות מתחילות להתחזק לאחרונה, שמת לב?
הן כה חזקות, עד כי הן עוברות אפילו מעירך לעירי, בהדים הולכים
וגוברים. הרץ הגיע עד לפאתי עירי, אחר צילם פניי ושלח לך,
משתמש בשמי כנשק אטומי, מפוצץ כל זכר לחברות, אפר ואבק כוכבים
גוועים, מעלי אוד ועשן. המחיקות הקטנטנות בקצוות הזיכרון לא
הותירו לך כל ברירה אלא לקחת את תצלומיי ולשרוף אותם, טקס
פגאני שאינו מנקה דבר החוצה, מלבד את שרידי החמצן בעיר העשנה
שלך. מוזרות תמרות העשן האלה, אחרי שבמשך חודשיים עמדתי מחוץ
לחומותיך-חומותיי, צווחת עד שאפסה בי הצעקה. חומה לא נעה
מילימטר. לפחות כך נראה. רק עכשיו, ממרפסת הניקיון, רואה פתאום
איך יותר ויותר בקיעים בחומת השפיות שאתה כה גא בה.
עד כה היתה השפיות כתכשיט ענוד לצווארך. אתה מהזן הטהור, שאינו
בורח לתוך עצמו מהחיים. האמנם? והרי מסכי עשן עוטפים את
תודעתך, כנחשי קוברה ענקיים פוערים פיהם הגדול ולוחשים לך
במתינות : "אז מה?" רך ולוהט, קניבלי. האם הדברים אשר אתה שומע
לא מתלכלכים בשדים אשר בתחתית נפשך, עולים כעשן מריאותיך? האם
אתה שומע את אשר נאמר או את אשר מנחששת באוזניך שלהבת הבריחה?
בעירי השקטה והרחוקה אני רק צופה בעשן המיתמר. ההצגה כולה שלך,
מכונות העשן שלך הן, הקרב שלך נותר מיותם ומיותר.
צל חייך, לילה נצחי שכזה, נותר חידה אפילו לך.

הוא סמיך מדי מכדי לפזרו, לפחות לדעתך, ואתה בוחר להתעלם
מהלהבות האוחזות את גלימתך. לא אני היא השורפת לילותיך. אין לי
כוחות קסם שיכולים להבזיק לתוך חשיכת מוחך, להאיר לרגע את
הפינה ההיא הרגישה כל כך.  זו שאתה מתאמץ להחביא בין סדיני
הלילה הבינארי. אפס אחת, אחת אפס. כמה אפסים נספרים במוחך מאז
הפסקתי לשיר לחומותיך? האמת הצרובה שלך, בה אתה צודק כל כך,
מביאה אותך שוב ושוב לשדה הקרב. שוב ושוב אתה סופר את הנופלים:
אפס אחת, אחת אפס. מצדיק את פחדיך, את בריחותיך. לא רק ממני,
כי אם מכל דבר שאינו לילה בינארי, אלא מציאות שאינה עוברת
במסכים ופקודות. האם כל דבר שאי אפשר למחותו בקלות משיכת
המקלדת, אינו שווה להילחם עבורו? בת-דמותי המיתולוגית מגלמת
בתוכה את האמת שלי. אהבה היא מלחמה היא אהבה. אם זה הופך את
המוות שמלחמה זורה לחיים? לא. לא כך היא.
הכל בחיים, כמו שאמרנו אז, הוא אהבה. הצורות משתנות, המהות
זהה. האמת הצרופה שלך, שכה היה לי קשה להתמודד איתה בערפל
הירוק שלי, היא עירי, ביתי ומגן מצוין מפני רצים עשנים מעירך.
לו הייתי פוחדת, הייתי בורחת מלהתמודד עם שדיך וכעסיך. אומץ
ליבי הוא המגן עלי. אין בי פחד היום, נסיך צללים. לא אאבד עוד
דבר שחשוב. היתר הוא לא יותר מאשר שיעור. שמא נעטפו כבר שרידי
האמת בעשן, ואיחרתי לומר זאת? שמא הרגישות המפורסמת שלך, החום
הסמיך ההוא, התכלו כבר והיו לאפר מיתמר, לבדידות מתפללת בחשאי
להקלה. האם כבר ברחת ממך? ולאן? כמה קשה עכשיו הדריכה על האדמה
הזאת? כמה קטן עליך הצל הזה? כמה אתה מחפש יציאה? מתי תוכל כבר
לקחת את האוטו ולנסוע, חופשי ומשוחרר, לדרך חדשה? צל-פניי אינו
מה שמסתיר לך את השמש. רק העשן שאתה מפזר סביבך, המתנחש בך כמו
גידול ממאיר, מפריע לחשיבה ולרגישות. מה אתה מרגיש עכשיו, אתה
יודע? שמא גם הידע הזה כבר אפוף? יכולת פעם להרגיש את הזרימה
ההיא, התת-עורית. הפעימות המתמשכות של העולם, הרגש שמאחורי
המילים הריקות. (לא רק שלי, גם של אהבות אחרות.)

אתה עדיין יכול? הייתי בודקת יכולותיי מחדש, לאחר קרב כה ארוך
ועשן כה רב. עשיתי זאת לא מזמן, למעשה. ועכשיו, כשברור שאין בי
קסמים, ומילותי אינן צובעות את השמש בדם. כשלא אבוא אליך,
מסוממת ומטורפת, בליל ירח מלא, סוגדת איתך ביחד לכנסיית השכל.
עכשיו כשאני מעדיפה על השיר ההוא את הכבש השישה עשר, ולעשות
אהבה עם בני אדם. עכשיו, מהצד. משקיפה על עירך העשנה ולא
מתגעגעת אליה. זוכרת אותך בלי החומות, בלי העיר ההיא. כשהכל
היה שקט ורך ונעים ואמיתי. כמה חבל שזו היתה בריחה. אתה עדיין
רצוי פה. ללא חומות ופגזים, ללא קרבות. אני מקשיבה, לא רק
לעצמי, בלי לאטום אוזניי בעשן. קשובה לדממה. אקשיב גם לצעקות,
אקשיב גם לשנאה. אני חברה שלך. כדרכי, לרע ולטוב. מעבר
לבינאריות, אתה מבין, זה מה שיש. אפס אחת, אחת אפס אהבה. יש לי
את האומץ לאהוב.

לא רק בינארית, לא רק ליניארית. פשוט ונקי, בלי צרימות.
בשר ודם. מרגישה הכל, בלי חסימות,
בערות מבורכת, מדהימה, בריאה וחפה מכל שקר.
מעבר לליל-רשת מכושף והזוי, אני תוהה
אם תצליח להתעורר שנית
ולהסתכל באומץ על מה שנותר מעירך העשנה
ולהרגיש.
אז אוכל ללחוש לך בשקט
בוא.
ענת
(באמת ענת)

נ.ב.
איך היינו גולשים על הגלים
והים היה כל כך כחול
בזריחה הפראית כשהרוח דרומית
והשמש כדו רענק עגול
והמים עשויים קריסטל שקופים
אפשר את הסלעים לראות
והשקיעה
ואחר כך יוצאים לבלות.
מצטער, החיים
הם הולכים ומתארכים
כשחיפשת את הקיצור
אז נפלת
זה הסיפור.

("דני", משינה.)