"שלום, את מחכה לספר?"
"לא, אני מחכה למורטת גבות".
"אה, לגבנית. בסדר, היא כבר מתפנה".
(שיחה שאירעה במציאות).
הזנחתי את עצמי לאחרונה, אני מודה. אתם יודעים איך זה- עבודה,
לחץ, חוסר זמן. וזה לא שאני לא רוצה להשקיע בעצמי, באמת. זה
פשוט שאין לי מתי. אז הרגליים שלי כבר מזמן נראות כמו רגליה של
מתמודדת איכותית ב"הישרדות", והפנים שלי לא ראו אור מייק-אפ
כבר יותר מדי זמן. אבל הגבות? נו באמת, עד כאן. מה הגבות שלי
אשמות? זה לא שאני יכולה להסתיר אותן עם ג'ינס. קצת זמן איכות
עם מורטת הגבות שלי היה יכול לחולל פלאים, אבל כמו שאמרתי- אין
לי בדיוק מתי לעשות את זה. אז הזנחתי והדחקתי, עד שהסתכלתי על
עצמי יום אחד במראה, והאמת העירומה פשוט עמדה שם: הפכתי לסוג
של מוש בן ארי. באינסטינקט בסיסי מיד שלפתי את הפינצטה שלי,
שבעצמה היתה קצת בשוק, ולאחר מס' שניות, כשגם נזכרתי איך
משתמשים בה, התחלתי בפעולת המריטה. התוצאה, אגב, היתה מאד לא
משביעת רצון, אבל הנחתי שעדיף שהגבה הימנית תהיה קצת יותר
ארוכה מהשמאלית, מאשר ששתיהן יתחברו. חוץ מזה, שכנעתי את עצמי,
זה מיוחד. לא תמיד צריך איזון בחיים. אלא שאפרופו חיים, הם
המשיכו במסלולם העמוס, וכך מצאתי את עצמי כעבור מס' שבועות שוב
עם גבינים עבותים ומקורזלים. מאחר שעם מורטת הגבות שלי אני כבר
מזמן לא בקשר (מי יודע, אולי המסכנה כבר לא בחיים, הרי חלפו
אלפי שנות אור), החלטתי לפנות לחברה טובה, ולשאול ממנה את
מסדרת הגבות שלה. על שרית, מעצבת הגבות של חברתי קרן, שמעתי
מאז ומתמיד סופרלטיבים מדהימים, והחלטתי ללכת על זה. "שלום,
אני רוצה להגיע לסידור גבות אצל שרית", אני מודיעה למי שענתה
לי לטלפון, שהיא כנראה חופפת או משהו כזה, כי שרית מורטת גבות
לכל החפצה בחסות מספרת "גזוז".
"אצל הגבנית? בסדר, מתי את רוצה להגיע?"
"ב- 19:00 זה נוח לי".
"מה, היום? אני ממש לא מאמינה שאפשר היום. חכי, אני אבדוק עם
שרית".
אני כבר מרגישה איך נכנסתי לשדה מוקשים של פלצנות טהורה.
סליחה? צריך לקבוע תור מראש בשביל פאקינג כמה דקות התייחדות עם
הפינצטה? אבל אני מזכירה לעצמי שכאן זה ת"א. ספר הוא כבר מזמן
לא ספר, אפילו לא מעצב שיער. הוא אומן, מפסל שיער (בקרוב
התערוכה, פתוח לקהל הרחב). ומורטת גבות, כמה הזוי, נקראת כאן
בז'רגון המקצועי גבנית. שרית הגבנית. אני מניחה שיש לה גם
תעודה ממוסגרת ליד הפינצטה. בראשל"צ (במלעיל) בית הוריי, שם
רכשתי לי את מסדרת הגבות הראשונה שלי, לא היה קורה דבר כזה.
דולי היתה מוצאת לי זמן גם אם הייתי קופצת במפתיע, "סתם כי
הייתי באזור". אז נכון שיש לה שם של כבשה, אבל היא לפחות לא
מנסה לעשות תואר מהמקצוע שלה. בכל אופן, אני כבר מזמן לא גרה
עם ההורים, ואם אני לא רוצה להמשיך להיראות כמו קריקטורה לא
מוצלחת של עצמי, כדאי שאתנהג כרומאית.
המשיבה הטלפונית לבסוף מוצאת לי פינה בלו"ז הצפוף של הגבנית,
"כי מישהי ביטלה ברגע האחרון, חסרת אחריות", ואני זוכה בתור
הנכסף לשעה 19:30. ב:19:40 בדיוק אני מתייצבת במספרת "גזוז",
מוכנה להתמסר לכאב. אלא ששרית בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש,
ופולטת: "איחרת". "קצת", אני מרכינה ראשי בהתנצלות. לזה דווקא
לא הייתי מוכנה. אני, שמפסלי שיער רבים בת"א אכזבו אותי פעם
אחר פעם מחדש, וגרמו לי להמתין לתורי עד שהייתי מספיקה לשכוח
לשם מה, לעזעאזל, הגעתי, הנחתי שככה זה גם עם גבנים. אבל
מסתבר, שלא עם הגבנית שרית. "טוב, אני אקבל אותך, כי בכל זאת
קבענו. אני, יש לי מוסר עבודה". אני מודה לה מקרב לב,ומתיישבת
על הכסא המיועד. אבל שרית, במקום לתפוס לידה איזו פינצטה או
חוט, רק ממשיכה לסרוק אותי בריכוז. "אני מוכרת לך מאיפושהו?"
אני מנסה לעזור לה. בזמן האחרון כל מיני טיפוסים עוצרים אותי
כדי לשאול אם יש לי אחות בשם פנינה, או אם הייתי משקי"ת חינוך
במוצב גדרון. מאחר שהאפשרות שמנסים להתחיל איתי בדרך מאד
בנאלית נפסלה מיד (לא נראה לי שהמראה הדני-רופי שלי, האיש
והגבה, עושה את זה לגברים), הגעתי למסקנה שיש לי פרצוף
אוניברסלי. יעני, מוכרת לכולם. אבל הגבנית רק ממשיכה לבחון
אותי בעיון, עד שאני מבינה שהיא מתמקדת בגבות שלי. לאחר מס'
שניות כאלו, בהן הנחתי שהיא מפתחת לה אסטרטגיית מריטה, היא
נאנחה ופלטה לעברי: "טוב, אני לא יודעת מה נעשה איתך".
"מה ז'תומרת?" אני נפגעת בשם הגבות המסכנות שלי.
"ז'תומרת, שרואים שאת ניסית לסדר לעצמך. אני לא מבינה, את גם
מסתפרת לבד?"
מאחר שהיתה לי תחושה שזה לא הזמן הנכון לספר לה על הקארה
שניסיתי לעשות לעצמי אי שם, בשנות האייטיז המאוחרות, בחרתי
לשתוק. אבל הגבנית בשלה, המשיכה לכעוס ולקצוף, כאילו לפחות
תפסה אותי בוגדת בה עם גבנית אחרת. "אם את לא יודעת איך לגעת
בגבות שלך, אל תגעי! אתן הורסות, ואז באות אלי לתקן, כאילו
שאני קוסמת!" בשלב הזה הבנתי שהיא רק מכלה בי את זעמה על בנות
תל אביב באשר הן, שמתייחסות אליה, כנראה, כמו אל אימא טיפוסית:
עושות בדיוק ההפך ממה שהיא ממליצה, ואז באות לבכות לה, כשהכל
כבר הרוס. נראה היה לי שקלטתי את הגבנית החדשה שלי, ולכן
שיניתי טקטיקה, ופצחתי בקומפלימנטים עזים, שלכל בת אדם אחרת
היו גורמים להסמיק, או לפחות להשמין מנחת. אבל הגבנית שלי,
שק"ג עודפים זה לא בדיוק מה שחסר לה, בחרה להמשיך ולכעוס.
רציתי להתחנן לחוות דעת נוספת- לא יכול להיות שהמצב עד כדי כך
חמור- ולעצמי סיננתי: באי-אר כבר היו יודעים איך להציל פה
ת'עניינים. כשהבנתי שאני במבוי סתום, פשוט יריתי לעברה
בישירות: "אז מה קורה עכשיו, את מקבלת אותי או שאני נשלחת
הביתה?" והגבנית שלי ענתה באצילות: "בסדר, אני אראה מה אני
יכולה לעשות". ואז הזהירה: "אבל אני לא מבטיחה כלום". מוכנה
להנמיך ציפיות, עצמתי סוף סוף את עיניי, וחיכיתי לשרית שתתן את
האות. לאט לאט חשתי איך שערות קטנות מתעופפות להן ממני, ואיך
גבותי מקבלות סוף סוף צורה. ישבתי שם איזה עשר דקות, להערכתי,
ואם להודות באמת- היתה גם שנייה שחשבתי שזה קצת יותר מדי,
ושבטח היא בכלל מתנקמת בי על החוצפה שפיתחתי, לסדר גבותי
בעצמי, וכעת אקום ואמצא עצמי בלי גבות בכלל, כמו איזו בובת
קרמיט לא מוצלחת. אבל כששרית סיימה, היא הציבה מולי מראה קטנה,
שאתרשם בעצמי. "אה, יפה", אני מחמיאה, כי שרית באמת חוללה נס
רפואי קטן. "לא יפה, זוועה", היא דווקא חולקת, "אבל זה הכי טוב
שיכלתי לעשות". ואז, בלי שום אזהרה מוקדמת, שולפת שרית מאחת
המגירות שלידה עיפרון עיניים עבה ושחור, ומשרטטת על גבותי
החפות מפשע. "אנחנו נתחיל תהליך של הבראת גבה!", היא פוסקת
בהחלטיות של ראש ממשלה, וממשיכה לשרטט על פרצופי ההמום. בעיני
רוחי אני כבר מדמיינת אותה פורסת מפות על השולחן, שולפת מוט
מאריך, ומייצבת את הסד"כ בשטח, עם יעדים ומשימות וכל מה שקשור
לזה. אני הוזה, אני ממלמלת לעצמי, זה לא באמת קורה לי. אל
שרית, ברצינות שאני לא יודעת אם מעוררת גיחוך או אולי דווקא
הערצה, מנסה להראות לי את הגבות שיכולות להיות לי, אם רק ארצה
מספיק. אני נזכרת בדיאטת העלים הירוקים שגזרתי על עצמי
בעוונותי, אי שם בגיל ההתבגרות, ומחליטה שאני לא מציבה לעצמי
שום יעד בכל הקשור לגבות, שיגרום לי לסבול כל הדרך אליו. אבל
שרית מנסה לשכנע אותי, ולבסוף פולטת את משפט המחץ: "תדעי לך:
יש לך פוטנציאל לאחלה גבות". יפה, עכשיו היא גם הזכירה לי את
המורה זהבה, כיתה ד' אם אני לא טועה. כנגד הטיעון הזה אני לא
יכולה לעמוד, ומבטיחה לה שאגדל את הגבה, גם אם יהיה זה הדבר
האחרון שאעשה בחיי. שרית מביטה בי בחיוך (ראשון מאז מפגשנו),
ורושמת בשביעות רצון את פרטיי על פתק קטן, כולל מס' טלפון. אני
פתאום חוששת שעשיתי טעות, אבל היא מרגיעה אותי שיהיה בסדר,
ושיחד נשקם את הגבה. "וגם אם זה יראה לך דוחה בהתחלה, ותרגישי
שאת חייבת לגעת לבד- תתאפקי, ותחשבתי על היעד שלך". אני כמעט
מבקשת ממנה רשות להתקשר, כל פעם שארגיש כי היצר גדול עלי, אבל
מחליטה שמקסימום אמצא לי קבוצת תמיכה. מסופקת מעצמי ומגבותיי
החדשות (וזה עוד אמור להשתפר, אז מכאן באמת שהדברים נראים ממש
טוב. בכלל, באופן כללי הרבה יותר קל לראות כשאין לך סככה מעל
העפעף), אני שולפת את הארנק מהתיק, ומוודה: "ארבעים שקלים,
נכון?" דממה משתררת בחדר. לרגע נדמה לי, כי אפילו הפאנים פסקו
מלעבוד. אני רואה את התסכול בעיניה של שרית, שפולטת לעברי בטון
עייף: "ארבעים זה עיצוב גבה. מה שאני עשיתי לך כאן זה רק
סידור. זה שלושים". אנחת עצב. מבט מיואש. אכזבה. הנה הלך
הפוטנציאל שלי, קיבינימאט.