יוני יפה שלנו, יוניצ'י שלי...

חודש וחצי ילד, שהכל פה שונה. שהלילות כל כך שחורים פה במושב
הקטן והחלומות מסרבים להיחלם, שכל יום הוא התמודדות עם לכתך
שהיא כל כך בלתי נתפסת ואבסורדית.
חודש וחצי של התבגרות טראגית של כולנו, שעינינו השתנו והפכו
לסהרוריות, כואבות, נטולות שמחת חיים כי לכל מקום שאליו אני
הולכת אני מחפשת אותך, קוראת לך עמוק בתוך ליבי המנותץ שתבוא
ותחבק ותצחיק, אבל העיניים מבינות ומבכות את מותך.

מוזר לי לשבת פה, לבד במושב שלנו במקומות שלנו עם כל הכתבות
עליך ולנסות לבטא את החלל העצום הזה שנפער בי, כי בכל פעם שאני
חושבת עליך קופצת לי לעיניים התמונה של השיחה האחרונה שלנו
והחיוך המבוייש הזה שלך שלא ירד לך מהפרצוף. ואתה כל כך חי,
יונצ'י, במחשבות האלו אתה כל כך מוחשי... מה אני אכתוב עליך?
שהיית אוצר טוב ונשמה? שהיה לך חיוך של מיליון דולר ושהיה לך
חוש הומור נדיר ואישיות אדירה? האם זה יספיק כדי לתאר אותך?
האם זה לא ישמע כמו עוד איזו קלישאה שחוקה?

יונצ'י שלי, חודש וחצי עבר מאז מותך. מותך! אפשר להגיד עליך
הרבה מאוד צירופים: יוני מדהים, יוני מצחיק, יוני חי ונושם,
יוני אוהב... אבל איך אפשר בכלל להתחיל להבין את גודל המשמעות
בצמד המילים הכל כך אכזרי - יוני נהרג? יוני איננו? יוני מת?!
חודש וחצי עבר והכאב רק מתחדד ומתחזק. הבכי מקבל עוצמות שונות
והוא קיים כל הזמן. אין נחמה. אני קמה בבוקר ומעמידה "פוקר
פייס" כדי להמשיך בחיים, אבל הראש סובב וחושב רק עליך. כל שטות
מעלה דמעות ואני פשוט לא יודעת איך להמשיך.

בוקר אחד, שחור במיוחד שהוא התגשמות כל הסיוטים השחורים
והאפלים ביותר, אתה פותח עיתון ו"מגלה" תמונה שהיא כל כך מוכרת
ואהובה של אדם מדהים. הבוקר השחור הזה שכולם מנסים להדחיק
ומקווים שבכלל לא יגיע, שנראה כל כך רחוק פתאום הוא כ-א-ן ואין
לאן לברוח. הבוקר הזה, יונצ'י, הגיע אלינו ב-10.9.2003, יום
אחרי הפיגוע שקטל את חייך בצריפין ובו ניבטה תמונתך החייכנית
(אלא מה) ותחתיה שמך המפורש, שמך שהוענק לך בלידתך ושצבר כל כך
הרבה שמות וכינויי חיבה. יונתן פלג ז"ל, מושב ינוב, בן 21
במותו. באותו הרגע הבנתי שאתה מת, אבל עד עכשיו הראש והלב
מסרבים להאמין שאתה, אהוב ליבי, אינך. אף אחד לא חשב על זה
שאתה בכלל בן 20 ורק בסוף ספטמבר היית צריך לחגוג את יום הולדת
ה-21. אף אחד לא חשב על כל התוכניות המדהימות שתכננת לעתיד עם
ברי ושנקטעו. רק הבנו שאיבדנו מלאך, מלאך אמיתי עוד בחייו -
כמה קלישאתי אך כל כך נכון.

הרבה דברים מתו באותה שעה, יונצ'י שלי. משהו בנו מת איתך,
איבדנו משמחת החיים ואין בנו את הכוח לשמוח או לבלות או להנות.
אתה כל כך חסר לי. השיחה האחרונה שלנו, בערב יום הזיכרון,
פתאום תופסת משמעות אחרת ומצמררת, כמו משחק של גורל אכזרי.
הסוף הזה, שהוא כל כך נוראי ואכזרי ומזעזע גומר אותנו, חונק
מיום ליום ומשאיר אותך מאחור. אנו נסחפים עם הזמן הלאה והלאה -
רצים במסלול המוכתב- צבא, טיול, אוניברסיטה, עבודה, משפחה
ילדים וכו', אבל אתה נשאר מאחורינו בכל יום שעובר, כל כך ילד,
כל כך שמח, כל כך יוני שלנו שכל כך אהבנו. ילד צעיר ומבטיח שכל
החיים לפניו.

איבדנו את התמימות, יוני, בחודש וחצי שעבר. אני יודעת שבטח
היית כועס על הדברים האלה אבל זה בלתי נמנע. חבורה של כמה
פסיכים החליטו להרוג לי את החבר. איך יכול להיות שבן אדם קם
אחרי 20 שנים של יצירה, אהבה, שמחה, חברים, תובנה והצלחה, עושה
את הדברים שהיה מורגל אליהם והצליח בהם, יוצא לקנות מתנת יום
הולדת לאמא של החברה ונהרג על היותו "ציוני" בגלל מניאק ששום
שם תואר רע שבעולם לא יצליח לתאר אותו או את חבריו?? התסכול
שובר ממש.

ואין את מי לשאול, ואין ממי לקבל תשובות. תמונות, אלבומים,
סיפורים לא יחזירו את יוני שלי. הם לא תחליף לתמונות שרצות לי
בראש, הם לא תחליף למה שהיה באמת, שלעיתים אינו כה אגדתי כמו
שעושים ממנו. הם לא יפסיקו לי את הדמעות ולא את הכאב, ולא
יחזירו את הזמן לאחור, כפי שהייתי עושה לו  מישהו היה נותן לי
לבקש משאלה אחת בודדה.

יונצ'י שלי, אהבתי אותך וידעת.
תחסר לי מאוד - לא אשכח את רגעי האושר והכאב איתך לעולם.
ליבי בוכה.

23.10.2003

"הרבה מילים צריך, הרבה משפטים, אולי אפילו יותר מכל הדמעות
האלה..." מוקדש באהבה ליוני פלג שנרצח בפיגוע ב-9.9.2003
בצריפין.