היא תמיד הייתה שם בשבילי, ברגעים הכי קשים היא הובילה אותי
בבטחה. איתה הייתי כחולם, תמיד ידעתי שבסוף זה יגמר. אימא שלי
לא אהבה אותה מהרגע הראשון, רק המחשבה שאני איתה הטריפה אותה.
כל פעם שהייתי חוזר הביתה אחרי בילוי איתה אבא שלי היה מתחיל
עם ההרצאות שלו: "אתה יודע שצריך להיזהר... כשאתה איתה אתה
שם..."
תמיד הרגעתי אותו והסברתי לו שאני זהיר.
לפני שהייתי איתה הייתי סגור, לא הייתי יוצא לבלות או סתם
להסתובב, רק בגללה הייתי יוצא. אני זוכר איך היא נהגה לקחת
אותי לכל מיני מקומות, אהבתי להסתובב איתה בלילות, רק היא ואני
לבד.
אבל עכשיו כלום לא יעזור, היא כבר עם משהו אחר. ולא רק זה,
עכשיו הוא בא גם להציק לי ומספר לי איזה כיף לו איתה, ומתחיל
לספר לי על הביצועים שלה. כאילו שאני לא יודע.
ולחשוב שוויתרתי עליה כל כך מהר...
עכשיו ממש כואב לי, אני מרגיש בודד ועצוב. חבל שלא הקשבתי
לאימא שלי שידעה שזה יגמר ככה, מההתחלה היא אמרה לי לא להיקשר
אליה יותר מדי.
ועכשיו היא באה ואומרת לי :"צא מהדיכאון יש עוד אלף כמוה",
(בטח...) והמשיכה לנסות לעודד אותי.
"אתה יודע מה, מחר נחפש לך מכונית חדשה." |