כמה רוע יש בעולם. אין לי מושג. כשהרוע נפגש עם שמרית, שום דבר
טוב לא ייצא מזה. יצאה התמימות. התפזרה השלווה. נעלם החשבון.
דורית התקשרה אליה, הזמינה אותה לפיצה.
"פיצה, עכשיו?! נו, טוב תביאי". שמרית ניסתה לשיר לה את המשפט
הזה דרך הטלפון, ודורית האזינה לקולה.
אחר כך דורית דפקה על הדלת עם הפיצה ביד. שמרית פתחה את הדלת,
ומייד קפצה עליה, וכבר שלחה יד, ולקחה חתיכה והתחילה לנגוס.
"רגע, עוד לא נכנסתי" קול מחאה נשמע מדורית. "הדלת פתוחה.
לא?!"

דורית נכנסה, וישר התחילה לספר לה על יובל. על זה שהוא התקשר
אליה. על זה שהוא עזר לה בבחינות. על זה שהוא נתן לה טרמפ
לבית.
"אני מקווה שהסיפור שלך טוב, אחרת תיתני לאכול" התריסה בה
שמרית עוד לפני שדורית פצתה פה.
הן התיישבו על הספה, נוגסות מהפיצה, עושות רעש של זלילה. הכל
נזילה של רסק עגבניות רותח וגבינה מבעבעת. שמרית הפסיקה את
דורית מדי פעם באמצע הסיפור כדי להוציא אנחות, ולהגיד משפטים
כמו "כמה טוב." או "זה חבל על זמן". לפעמים פלטה "זה ממיס",
לפעמים יצא לה "זה מטמטם". היא אמרה ש"אין על פיצה יוסי. חבל
רק שהפנים שלו הם לא כמו פיצה. אני מכירה אותו טוב-טוב. איזה
מחירים הוא לוקח. איך הוא מעלים חשבונות, ועוד בחוצפה שכזאת,
בגלוי, לנגד עיני, לא מתבייש. איזה גנב הוא. הלוואי שיתפרק לו
לאיזה פיצה-ביצה בעצמו. אבל חוץ מזה, אחלה טעם לפיצה שלו. סוף
הדרך".
דורית מתעלמת מהערותיה הבלתי פוסקות, וממשיכה בסיפור. שמרית
עושה את עצמה מקשיבה, עושה את עצמה מתייחסת, לפעמים היא
מחייכת, כמעט תמיד חושפת שיניים.
אבל כשדורית מוציאה מפיה את המשפט, שהיא שכבה עם יובל, שמרית
מייד משתתקת. שמרית נאלמת דום. ארס מופיע בפניה. מבט מכווץ
יוצא מעיניה. היא מנסה להתאפק לא לומר מילה, אבל בסוף פולטת
"מה קורה פה? שכבת עם יובל? את? את? שכבת עם יובל? את? יובל?
מה קורה פה". כזה טון ארסי יצא לה מהפה, כזה טון מלא רוע,
כשהיא משאירה את דורית המומה, משאירה את דורית פגועה. משאירה
ככה את דורית, את דורית היפה.

למחרת הטלפון מצלצל ליובל.
"מה עשית? איך זה ששכבת עם דורית? איתה?", שמרית אומרת, כמעט
צועקת.
"מה את רוצה? היא יפה. היא באה. היא רצתה. היא קיבלה", יובל
הבהיר את המצב.
"אבל היא כזאת שקטה. איך היא זזה בכלל. איך היא בכלל יודעת
לעשות משהו", שמרית המשיכה.
"אני מסתדר עם זה. מה את רוצה. את היית אולי יותר מתהפכת, יותר
מתנועעת, יותר לוקחת בחזרה. היא נטורלה. כמו מים מינרלים.
צלולה. זכה. בלי גלים".
לאחר רגע שמרית אומרת, "מה אתה מזיין ת'שכל. אתה אוהב את זה
פעמיים הפוך, ואם אפשר מוקפץ היטב".
"לכי תחפשי". רגע של שקט.
"טוב. אז אני באה".
"את לא באה. תשכחי מזה".
"אני באה, מותק. אני באה עכשיו".
"את לא באה, וזהו. וזה סופי. שלום".
לפני ששמרית טרקה את הטלפון, היא הספיקה לומר "עוד נראה",
וכשבום טריקת הטלפון נשמע בכל החדר, שמרית פולטת לחלל האוויר,
"שפן".

באותו הרגע יובל נהפך לשפן. שפן של ממש. שפן אמיתי. הוא לא היה
יכול ממש לשלוט בזה. הוא פשוט נהפך לכזה. ברגע אחד. הוא לא היה
דומה ממש לשפן שבערוץ השפנפנים, אלא לשפן קצת יותר גדול, אבל
עדיין ורוד, עדיין עם זנב קצר, ועדיין עם פנים עגולות כאלה,
כאלה של שפן.
ברגע אחד זה נחת עליו, הוא זז כמו שפן, התהלך כמו שפן, התנועע
כמו שפן. אבל מה שיובל גילה להפתעתו זה שהוא יכול לדבר. הוא
פשוט מסוגל להוציא מילים. הוא לא ידע אם גם בני-אדם על שתיים
יכולים לשמוע אותו, אבל לפחות הוא יכול לעשות משהו אנושי אחד,
כמו שיכל לעשות לפני כמה רגעים.
הוא מצא את עצמו נעמד על ארבע ליד הטלפון שנשמט בקריסה על
הרצפה. יובל הרגיש את ארבעת רגליו הקטנות. ככה זה שעומדים על
ארבע. מרגישים נמוך, מרגישים איך הראש בקושי מגיע לקצה הספה
בסלון. הוא התחיל להסתובב בסלון. מנסה למצוא את עצמו. מבולבל.
לא יודע מה לעשות. הוא חש ברעב וחשב על משהו מתוק. ממש לא בא
לו עכשיו גזר.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת. "תפתח. זאת אני". יובל שתק. הוא לא
ניצל את התכונה האנושית היחידה שהייתה לו. הוא המשיך לשתוק.
"תפתח. קדימה. אני מחכה. אין לך ברירה" יובל שותק.
"אוף, למה החזרתי לך את המפתח. איזה טפשות." פלטה, ולאחר מכן
הוסיפה "אל תדאג. אני עוד אחזור".
כששמרית אומרת שהיא תחזור, היא תמיד חוזרת. אבל אם היא בעמדה
נחותה, או כשיש מצב, שהיא לא משיגה את מה שהיא רוצה, אז העולם
צריך להיזהר, כי עלול לקרות פה משהו לא צפוי. שמרית הייתה
צריכה זמן לחשוב מה לעשות, אז היא יצאה לריצה. יצאה לג'וגינג.
בנוסף על כך, שהריצה עוזרת לה להיות גמישה, אבל ממש גמישה,
אתלטית, הריצה נותנת לה זמן לחשוב. לחשוב לעצמה מה לעשות.
ובטוח שהיא תעשה משהו.

בינתיים יובל נשאר לבד. נשאר עם עצמו. הוא לא הבין איך כל זה
קרה לו. הוא התחיל לבכות. לבכות ממש, עם דמעות, ולא סתם דמעות,
אלא דמעות אנושיות ממש, עם טעם קצת מלוח כזה, כשהדמעה נופלת
ונוגעת בקצה הלשון. כשיובל ראה את הדמעות, הוא קצת נרגע. "עוד
דבר אנושי אחד" הוא ניחם את עצמו.

כשנשמעה שוב פעם דפיקה על הדלת, יובל הרים את הראש השפנפני שלו
גבוה, גבוה עד כמה שניתן, עד גובה הספה כמעט. מנסה בכל כוחו
לשמוע אם שמרית אכן חזרה. הוא התחיל להילחץ. הוא ידע מה שמרית
מסוגלת לעשות, כשהיא לא מרוצה משהו, והמצב יכול להיות רק יותר
גרוע. זה בטוח. אבל כשהוא שמע את הקול של דורית, הוא נרגע קצת,
אבל מייד תחושת צער החלה לעטוף אותו. הוא לא ידע מה לעשות.
"אני שפן" הוא חשב לעצמו. "שפן קטן עם זנב, וזהו".
"יובל, תפתח זאת אני. יובל תפתח". יובל התבייש. גם אם הוא רצה
לדבר, הוא לא יכל לדבר, המילים נעצרו בפיו, המילים פשוט לא
יצאו החוצה, המילים היו חסומות.
"יובל, קדימה" היא אמרה, ולאחריו שקט, וקול של סיבוב מפתח נשמע
מכיוון הדלת. בפעם האחרונה שהם היו ביחד, יובל נתן לה את המפתח
שלו, ואמר לה שהיא יכולה להרגיש אצלו כמו בבית. ככה זה הולך
אצלו עם כל בחורה שהוא יוצא.

דורית נכנסה לדירה. היא ראתה שאף אחד לא נמצא, אבל זה היה
מוזר. הדירה הייתה נראית כאילו מישהו כבר היה נמצא בתוכה. צלחת
עם אוכל הייתה מונחת על השולחן, בגדים היו מוטלים על הספה,
הטלוויזיה פתוחה בקול חלש, החלונות פתוחים. מה קורה פה.
כשדורית ראתה את שפופרת הטלפון זרוקה על הרצפה, היא נבהלה.
אולי פרצו לדירה, היא חשבה. היא רצתה כבר להזעיק עזרה, שעיניה
קלטו שבחדר נמצא גם שפן. היא לא הבינה מה קורה פה. מה, לעזאזל,
שפן עושה בחדר, מי הביא אותו לפה. היא ניגשה לבדוק יותר מקרוב.
אולי זה צעצוע, וכשהביטה מקרוב, נשימתה נעצרה. היא לא יכלה
לדבר. היא לא יכלה לזוז. לשפן שממולה היו פנים אנושיות, אמנם
פנים של שפן, אבל הן היו כל כך אנושיות, והעיניים כל כך דומות
לבנאדם אמיתי. "אוי לא" היא נחרדה, "יש לו את העיניים של
יובל". פיה נשאר פעור. היא לא זעה.

כשיובל הביט בדורית, ורואה איך מביטה בתדהמה, הוא לא ידע מה
לעשות. הוא לא ידע אם לדבר או לא, אך פניה ההמומות של דורית
גרמו לו להגיד "דורית, דורית, אל תפחדי. זה אני יובל. דורית זה
אני. יובל". דורית התעלפה. דורית הייתה שרועה על הרצפה
כשהרגישה שמשהו מלקק אותה, היא התעוררה ומייד התעשתה.
"יובל, זה אתה? מה קרה?" היא שאלה. יובל הביט בה בעיניו,
ושמרית הרגישה שהיא מדברת עם יובל הבנאדם, עם יובל האיש, עם
יובל המאהב, פנים אל מול פנים.
"אני לא יודע מה קרה, אבל זה פשוט קרה. לא יודע מאיפה זה נפל
עליי". הוא אמר.
"אני לא מבינה" דורית פלטה.
היא המשיכה להביט בעיניו, והרגישה את הנוכחות של יובל. היא
הרגישה שהוא נמצא איתה, לידה. היא לא הרגישה שהוא שפן, היא
הרגישה ביובל. "דורית. אני כל כך מצטער. אני לא יודע איך קרה
לי הדבר הזה. אני לא יודע מה לעשות" נגמרו לו המילים. הם ישבו
שם שותקים, מדי פעם הם החליפו מבטים בין אחד לשני, אך רוב הזמן
הם שתקו, מדי פעם צצו דמעות בפנים של דורית, דמעות שזלגו להם
על הרצפה, ודמעות הופיעו גם בפנים של יובל.
כשדורית הבחינה בדמעותיו של יובל, היא מחתה אותם. הוא לא יכל
לנגב את הדמעות שלה. במקסימום, הוא יכל ללקק, אבל עדיין ישאר
שם רטוב. הוא יכול לעשות לה רק לח עם הלשון הקטנה שלו.
מדי פעם ידה הנעימה והרכה נגעה בו קלות. מדי פעם היא ליטפה
אותו, משחקת בידה עם פלומתו הלבנה, אבל רוב הזמן דורית הייתה
שקועה בעצמה, בוכה בסתר ליבה, קולטת רק את נוכחותו של יובל,
אבל לא רואה אותו שם באמת.
היא נזכרת בגופו, נזכרת במגע ידיו האנושי, במגע ידיו האמיתי,
איך הוא החזיק אותה כל הלילה ההוא, איך ליטף אותה, איך הרגיש
אותה. הם המשיכו לשבת שם בשקט, יובל עומד, דורית יושבת, והשעות
עוברות להן בשקט, מבלי שהם שמו לכך בכלל לב. באיזשהו שלב, יובל
אמר לה שהוא רעב, שהוא לא אכל מאז הבוקר, שעדיין הצלחת עם
הקורנפלקס מונחת על השולחן. "מה אתה רוצה?" דורית שאלה. "אני
רוצה גלידה" הוא אמר לה. "אני לא יודע ממש למה. אבל פשוט בא לי
גלידה". דורית קינחה את אפה וניגבה את שאריות דמעותיה. "אל
תדאג. אני אביא לך". היא קמה ממקומה, וניגשה לכיוון הדלת.
התנועות שלה היו אוטומטיות, בלתי מודעות. היא לא ידעה בדיוק
לאן היא הולכת. הגוף שלה הוביל אותה לבד, כשהראש שלה נמצא
במקומות אחרים, היא הייתה במצב של הלם, היא הייתה במצב של שוק
טוטאלי. היא יצאה מהדירה, וניגשה לקנות לו גלידה, למרות שהיא
בכלל לא ידעה איזה טעם הוא רוצה, היא רק ידעה, שהיא הולכת
לקנות לו גלידה, וזהו. שום דבר אחר לא עבר לה בראש. שום דבר
אחר.

יובל נשאר לבד בדירה. לבד עם מחשבותיו, לבד עם עצמו. המחשבות
הולמות בראשו, לאף מחשבה אין פתרון, לאף מחשבה אין שום קצה חוט
של רעיון בקצה. וכשנשמעת דפיקה נוספת בדלת, והפעם זאת שמרית,
יובל מתעורר ברגע אחד מהמחשבות האינסופיות והלא פתורות,
ואוזניו השפנפניות מתרוממות לכיוון הדלת. "יובל. זאת אני.
תפתח. כדאי לך". שמרית חזרה, ממש כמו שהבטיחה. הפעם היא בדקה
את ידית הדלת וראתה שהדלת לא נעולה. דורית שכחה לנעול את הדלת,
ושמרית ניצלה זאת, פתחה את הדלת בלי הזמנה, ונעמדה בפתח.
"מוזר. לא ידעתי שזה יהיה כל כך קל. כל כך רציתי לפתות אותו".
שמרית נכנסה. היא הביטה סביב וראתה שהדירה ריקה. אף אחד לא
נמצא. "מה כבר יובל זומם. הוא לא כזה תמים. אני מכירה אותו
טוב-טוב, הוא בטח מתכנן משהו" חשבה בליבה.
היא חזרה נוטפת זיעה מהריצה, קצת מבולבלת, עדיין נשימתה מהירה,
היא עדיין נמצאת בתנופה וכוח. "מה לעשות? מה לעשות?" חשבה
בליבה. "אני חייבת להחזיר לו". עיניה קולטות את השפן, והיא לא
ממש מבינה מה שהיא רואה. "שפן? מה הקטע?".
היא מביטה בחיה שעומדת בקצה החדר, ונראית כל כך נפחדת. שמרית
כיווצה את גבותיה "מה שפן עושה כאן? לא ידעתי שיש ליובל שפן.
לא ידעתי שהוא אוהב חיות". כשהיא ניגשה לראות יותר מקרוב, היא
ראתה שאכן מדובר בשפן. שפן אמיתי. כששמרית התקרבה לשפן, היא לא
הרגישה בנוכחות של יובל, היא לא קלטה את הדמיון בשפן לפנים של
יובל. היא לא זיהתה את העיניים, לא זיהתה את הדמעות. "מה
לעשות? מה לעשות?" היא המשיכה לשאול את עצמה. "רגע אחד. רגע
אחד. אני יודעת. תמיד רציתי שתהיה לי חיית מחמד. תמיד רציתי
לגדל משהו כמו שאני יודעת, שיהיה שלי. אמנם זה לא כלב, אבל
לפחות הוא לא ינבח לי בבוקר".
היא הרימה את השפן, "בוא מאמי, אם יובל לא רוצה אותי, אז לפחות
יהיה לי אותך. היא החזיקה אותו בזרועותיה, ויצאה מהדירה.
"אני מתה לראות את הפנים של יובל, כשהוא יראה שנעלמת לו,
מתוקי" אמרה לעצמה.
יובל שתק.
הוא לא יכל להוציא מילה. הוא הרגיש כל כך משותק, כל כך חלש,
וגם אם הוא היה צועק, שמרית לא הייתה שומעת אותו. בשבילה הוא
היה רק שפן.

מאז שדורית הלכה לקנות גלידה, היא לא חזרה יותר אף פעם לדירה
של יובל, היא אף פעם לא חזרה יותר לעצמה, אף פעם לא חזרה לחיים
נורמליים. היא נמצאת באיזשהו מקום בעולם, ממציאה לה דברים,
מדברת עם עצמה, מדברת עם חיות, שקועה עמוק עמוק בתוך עצמה.
ואני, למה אני מספר את הסיפור הזה, אני מספר אותו, כי אני באמת
לא יודע כמה רוע יש בעולם, כמה רשע, כמה איוולת. במיוחד שהכל
מרוכז בבחורה הזאת, בשמרית הזאת. יש לה שליטה מלאה על כל מי
שהיא שכבה איתו. כל בחור נהיה לידה חלש. היא יכולה להפוך אותו
לכל דבר שהיא רוצה, לשלוט עליו חופשי. אותי היא הפכה לנקניק.
אמרה לי שאני כזה נקניק שאני לא מוכן לבוא אליה יותר. אז נכון
שהיא אחלה במיטה, גמישה כזאת, מסתובבת, מתהפכת, קופצת, מוציאה
קולות לא מהעולם הזה, אבל אני, אישית, לא אוהב חיות, אצלי זה
עיקרון. במיוחד אם מדובר בשפנים. מה היא מגדלת בתוך הבית שלה
שפן, ואחר כך אני צריך לדפוק בדלת, ולראות אותה ככה, איך היא
מלטפת את השפן שלה, נותנת לו לאכול, קוראת לו מאמי, מחליפה לו
עיתונים. אולי יש כאלה שמסתדרים מצויין עם שפנים. אותי זה
מגעיל. לזה אני לא מוכן. עד כאן. חוץ מזה אני מרגיש שיש שם עוד
מישהו בבית. מרגיש שיש עוד נוכחות, וזה מאוד מפריע לי.

אז, מאז שאמרתי לה שזה לא מתאים לי, אני נקניק, נקניק אמיתי,
נקניק של ממש. ואני, אני בעיקר נזהר כל הזמן שלא יאכלו אותי,
שומר על עצמי שלם, שלא אעלם, שלא לחטוף ביס לא-רצוי. אם לפחות
אני נקניק, אז אני יכול להתגלגל, אני יכול לברוח קצת. ואם אני
יכול להתגלגל, אז אני יכול להתגלגל הצידה, ממש הצידה, לצד השני
של המיטה, במיוחד כשהיא שולחת את היד הנעימה והענוגה שלה
לעברי. היא יודעת את העבודה. זה לא סתם סיפור. היא אכן יודעת
להמיס אותי. היא יודעת כל כך טוב לטמטם. היא שמרית. היא אף פעם
לא מוותרת, אף פעם לא נסוגה. היא יודעת ממש טוב להתנועע, יודעת
בדיוק את הרגע שצריך להתהפך. זה שיא הרוע. זה שיא השלמות. זה
שיא אמיתי.