כבר טעמתי את החופש
הוא מוערך מדיי
וראיתי את הים
ויש לו סוף
ושום דבר כבר לא מספיק בשבילי
ואני מחכה כבר לערב
ולמחר בבוקר להיות איתך
ובראשי אני נודדת למקום שנמצא אי שם בינהם.

עוצמת עיניים כי הכל מכוער וטיפשי
ואני לא רוצה להביט
אז אני רואה דרכך
הכל הרבה יותר יפה דרך העיניים שלך.
אני משועממת ואני לא יכולה לעמוד במקום
ואני לא יכולה לשבת בשקט
וכל זה מעל היכולת שלי,
אתה מצחיק אותי, ואני צוחקת, בשביל לחיות.

אל תתפלא אם אני מתמוטטת לרגלייך שוב
כי זה מכה בי,
הרבה מעל ראשי אבל הרבה מתחת לרגליי
אני לא רוצה לברוח שוב מזה
אבל יודעת שאני לא צריכה את זה
כל מה שאמיתי הוא רק אשליה
לא יכול להיות שזה קורה
מחר בבוקר אני שוב אשכח הכל...
ואחזור להתענות בייסורים הרגילים.

מצאתי את השביל...
הדרך חזרה לשפיות,
אני לא ממש יודעת מה אעשה כשאגיע.
לוקחת נשימה עמוקה,
עוצמת עיניים, קופצת
ונופלת ישר לזרועות הטירוף
שתופס אותי חזק ולא משחרר, דוהר ודוהר,
יש לי סחרחורת, מתחננת שיפסיק.
זה מהר מדיי
ואני מתערפלת,
שוב מתכנסת בתוך עצמי,

שיכרון חושים מסוג כואב ומחשל
שעוד לא הכרתי
ושוב אני בעירום
מתחבאת בתוך עצמי
שם מתחת מים כבדים, אני נחנקת
מנסה לצעוק, אין לי קול
זה בית בובות שם בחוץ
אתה יכול להיות הבובה או המושך בחוטים.

יש כאן רעש מעצבן וריח מסריח
אני רוצה לעמוד בחוץ
לתפוס טרמפ עם הרוח
לאן שכבר לא משנה אם נשאר עוד זמן...
לאן שהוא כל מקום חוץ מכאן.