אתמול זו היתה הפעם הראשונה, הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי
אותו מאז...
הרבה זמן לא התראינו, וזה היה כל כך מוזר לשבת בחברתו שוב, אבל
גם כל כך בטוח וכיף. האמת היא, שכמה שכעסתי עליו, על כל מה
שהוא עשה, עדיין התגעגעתי אליו...
את מבינה?!
זה לא משהו רגיל...
זה לא קשר שאפשר לנתח בקלות....
זה מהקשרים האלה של פעם בחיים... עד הסוף, עד האש, עד שאתה
נשרף כליל! בין אם זה באהבה ובשמחה, ובין אם זה בעצב...
מהקשרים האלה שמסחררים אותך כל כך חזק! ונותנים לך כל כך הרבה
בזמן כל כך קצר...


כן, את צודקת... באמת נכוותי בסוף...
אבל אני לא חושבת שאת צודקת כשאת אומרת שאני טיפשה ושאסור לי
לתת לזה לחזור לחיים שלי ככה, אני לא...
כי עם הרע - וכן, זה לא סוד גדול שכאב לי, וכאב לי כמו שמילים
פשוט לא יכולות לתאר - היה הרבה טוב, ולקחתי כל כך הרבה, אז
איך את יכולה להגיד לי שאני צריכה לשנוא אותו עכשיו?!
איך אפשר לשנוא בן אדם, שהאהבה שלך אליו היתה לא רומנטית, אלא
הרבה מעבר לרומנטית, אחד הדברים הכי טהורים שיכולים להיות? בלי
אינטרסים, בלי כלום, וברור שכאב לי לאבד אותו, אבל זה לגיטימי,
ומי כמוך יודע שבשלב מסויים כבר לא היה אכפת לי מעצמי. כל מה
שרציתי לדעת זה שהוא בסדר...

חחח, תמימה, וואלה...
לא ראיתי את עצמי ככה...

אני שונאת שאנשים אומרים לי לצאת מהבועה שלי. אני לא חושבת
שאני חיה בתוך בועה...

ברור... אבל יש הבדל בין להיות ריאליסטים לבין לראות הכל שחור.
אז נכון, אני עוד איכשהו מאמינה ביופי ובאהבה בעולם הזה, ומה
לעשות שנוחות זה לא הכל בשבילי. לא תמיד נוח ולא תמיד נחמד...
אבל זה לא מה שאני מחפשת, זה לא מה שאני מחפשת!!!
אני מחפשת להיות מאושרת, גם ברגעים קצת יותר קשים...

זה נשמע אבסורד, נכון, אבל למה שכל דבר קטן יפיל אותנו?!
בסך הכל בנות כמה אנחנו, 17?!
כל החיים לפנינו, ואני מקשיבה לך לפעמים וזה נראה כאילו כבר
סיימנו אותם...
מפחדות להפגע... נפגענו יותר מדי בעבר...
כן, נכון, היו פגיעות, אבל זה חלק בלתי נפרד מהדרך...


למה אני סולחת?!
על מה כבר יש לי לסלוח?!
אני לא סולחת לו...
פשוט מקבלת את הדברים ולא נלחמת בהם...
ואני גם לא שונאת אותו, כי הוא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות
בשביל עצמו, ובשביל זה דרוש הרבה אומץ...
את לא חושבת?!


אני לא חושבת שיש לי על מה להצטער, נתתי מתוך עצמי כי רציתי,
נתתי כי רציתי לתת ואהבתי כי פשוט אהבתי, ולא ציפיתי לקבל שום
דבר בחזרה...
לא רציתי שיהיו שם אינטרסים...
וגם קיבלתי אהבה... וקיבלתי אותה במקום שהכי פחות ציפיתי
לה...
אבל גם הייתי עיוורת ופיספסתי המון...


לא מאמינה בלהחזיר את הגלגל לאחור. מה שהיה, היה...
בהתחלה כעסתי על עצמי ורציתי לשנות, עכשיו אני יודעת שגם בפעם
השניה הייתי נוהגת אותו הדבר, כי ככה היה נכון בשבילי לאותו
רגע וככה בחרתי מסיבה כזו או אחרת...
ואת יודעת מה?
אולי היו עוד דברים שלא נאמרו... אבל זה לא היה זמנם, וזמנו של
כל דבר מגיע...


אין לי טעם להחזיק בכל העצב ובכעס ובכאב וגם לא בגעגוע...
אם דברים צריכים לקרות, הם עוד יקרו...


אם הייתי יודעת שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו, סביר להניח
שהייתי נוהגת אותו הדבר - נותנת לו את החיבוק הכי חם שאפשר,
נשיקה, ואומרת שעוד נדבר...
במחשבה שניה, הדבר היחיד שהייתי משנה זה שבמקום פשוט ללכת
במהירות, הייתי מחכה עוד מספר שניות וצופה בו מתרחק... נושמת
עמוק...
מחייכת וממשיכה הלאה...
עם הרבה אהבה, ומחשבות טובות עלו כלפיו בלב...