היום נטה לערוב, ורחמים רחמול עזיז ושש בש - שאף אחד לא ידע את
השם האמיתי שלו - פסעו לבית של רחמים.
רחמים היה הבן אדם האחרון שעוד התגורר בצריף.
שש בש סיפר לרחמים כמה דגים הוא ראה היום בים - גדולים, שמנים
ומבהיקים.
-"נו, אז למה לא דגת אותם, חכם בלילה?" שאל רחמול, משועשע.
- " כי דווקא היום לא הבאתי את החכה..." הסביר רחמול במבוכה.
- "איזה מין דייג אתה, שיוצא לשוט ולא לוקח רשת, או לפחות
חכה?" צחק רחמול בפה מלא.
שש בש חייך וטפח לרחמול על השכם
- "תפסת אותי, רחמול, הפעם תפסת אותי".
הצריף בהק בשיירים אחרונים של שמש.
קולות נעליהם הכבדות של הגברים החסונים עשו רעש שאי אפשר היה
להתעלם ממנו, רעש החיכוך של החצץ בסוליות גומי.
-"רחמייייים!!" נשמעה קריאה מתוך הצריף, "רחמים, זה אתה?!!"
רחמול חייך באי נוחות קלה.
-"אשתי", זרק כפרשנות לשש בש, שנזכר לפתע שהוא צריך לעלות לקבר
של אמו.
רחמים נכנס הביתה. אשתו, שנודעה בזמנה כ 'דינה היפה של יפו',
פנתה אליו, מצביעה על הקיר והיא עומדת עמידה רעועה על הכסא.
-"רחמים, ס'תכל מה יש על הקיר!" צווחה. רחמים הסתכל על אשתו,
שכמה קמטים כבר קיללו את פניה, ואניצי שער לבנים הזדחלו לנחשי
שערותיה המתפתלים. הוא פנה לקיר, מוכן להתמודד עם כל עכבר או
עכביש שהעזו להפר קדושה.
-" מה זה?!" שאל בהפתעה.
-"מה זה נראה לך? צווחה שוב דינה, " זה פיסת חלום של יקי!"
ואכן, על הקיר הדהוי, נתלתה לה באי נוחות פיסת חלום רטוב,
רוטטת ומשפילה.
רחמים משך בכתפיו בעייפות. "מה את רוצה שאני אעשה עם זה?"
אשתו הסתכלה עליו בתיעוב.
-"אני לא יודעת. אתה הגבר פה, לא? אני לא רוצה שזה יתייבש
ויידבק לי פה על הקיר. אם זה היה חלום יפה - מילא, אולי היינו
עושים מזה איזה קישוט. אבל זה... זה.... זה חלום רטוב!" סיימה
בצוויחה נזעמת. רחמים לקח את המגב, וניסה להשליך את פיסת החלום
החוצה, אבל הפיסה התחלקה כל הזמן, מלווה בזעקותיה של דינה.
מרחוק נשמע קול צעדיו של יקי.
-" אני יביא לילד הזה מכות כאלה שבחיים הוא לא קיבל" סיננה
דינה באיום. רחמים התקרב אליה, ומשך אותה מהכסא.
"דינה, תפסיקי,"אמר בעדינות," מה זה אשמתו שהוא חולם חלומות
כאלו?"
-"מה הוא חולם לי חלומות כאלה?! ואתה מה נהיית לי, מלאך שרת?"
התרגזה דינה, מנסה להתנער מאחיזתו של בעלה.
יקי נכנס לבית והוא משרך רגליו. "הי" אמר בשקט והמשיך ללכת
לחדרונו בראש מושפל.
דינה ליוותה את יקי במבטה ורחמים החזיק עדיין בזרועה.
-"עזבי אותו" לחש. טריקת הדלת העירה את דינה מקיפאונה.
היא התנערה מאחיזתו של רחמים. היא נעצה בו עיניים מצומצמות
ויצאה החוצה.
רחמים הסתכל עליה דרך החלון, אישה מזדקנת ומרירה.
הוא נזכר בעל כורחו בעברם, כשהיא הייתה דינה-היפה-של-יפו
והוא היה רחמול עזיז, גבר ואגדה.
היא מלצרה במסעדת דגים קטנה וכולם היו באים לשם רק כדי לשאול
אותה - "את נותנת שירות?" והיא הייתה צוחקת. צחוקה התגלגל ללא
מעצור כי היא ידעה שהיא יפה וצעירה.
וכשרחמול היה בא, היא הייתה מתיישבת על רגליו ללא בושה, לוחשת
דברים מתוקים באזנו המלוחה. אנשים וקנאים ריננו שהיא בהריון,
שכן הייתה נעה משולחן לשולחן בכבדות רבה יותר, לוקחת הפסקות
ארוכות ולא מישירה מבט לאף אחד.
רחמול נשא אותה לאישה, ולמרות תלי תלים של חברים וקרובים שבאו
לשמוח בשמחתם, היה האירוע רציני משהו, כבד ועזוב כדינה עצמה.

היא חזרה אחרי שעתיים, מפויסת יותר. רחמים ישב ליד השולחן,
קורא את עיתון היום.
-" איפה הפיסת חלום?" שאלה בשקט.
-"זרקתי אותה החוצה..." אמר רחמים, מניח את העיתון מידו ונועץ
בה מבט זהיר.
-" הסתכלת בזה טוב?" שאל כבדרך אגב הכי אגבי שהיה יכול.
-" ממש לא" ענתה דינה.
-" זה לא היה של יקי. זה שלי."
נחיריה של דינה התרחבו ועינייה נפערו, כשנשימתה מואצת.
-" חלמתי עלייך" הוסיף רחמים, בוחן את ידיו מוכות העמל. דינה
חייכה.
החיוך מחק קמטים ואפרוריות, והותיר אותה כדינה הנחשקת, היפה של
יפו. רחמים חייך גם כן. צריך לדעת איך להתייחס לפיסות חלום.