יש את הרגע הזה שאתה מתעורר.
שאתה מבין שמה שהאמנת בו לא נכון. ששיקרת לעצמך כל הזמן. שחיית
באשליה שלא מבוססת על שום דבר אמיתי.
ואז, כואב לך נורא.
וזה הרבה יותר כואב כשאתה קולט שהאשליה הזו היא כל מה שיש לך.
שאתה לא מסוגל לתפקד בלעדיה. שבלעדיה אין לך בשביל מה לחיות.
החיים שלך פתאום מתרוקנים ונראים חסרי תכלית, ונראה לך שכל מה
שיש בהם זה רק עצב וכעס ותסכול וייאוש.
זה כמו ליפול לבור כל כך עמוק, עד שכבר אי-אפשר לראות את
השמיים.
זה לרצות למות.
זה לחשוב רק על המוות ועל איך שהוא יציל אותך מהייסורים האלה.
זה לתכנן איך תתאבד, ומה תכתוב בדיוק לכל אדם חשוב במכתב
ההתאבדות. ואז אתה עוד יותר מתוסכל, כי אתה מבין שמה שמונע ממך
להתאבד זה הדאגה לאחרים.
שלא יהיו עצובים.
שלא ירגישו אשמים.
שלא ייסרו את עצמם.
שלא יצטרכו להמשיך לחיות עם הכאב. כי אתה יודע, שלמרות הכל יש
כמה אנשים שאתה חשוב להם. שאתה מהווה חלק בלתי נפרד, קטן, אבל
בלתי נפרד מהחיים שלהם.
ואז אתה עוד יותר רוצה למות.