קשה היה לנשום. שורשי שערות ראשי זמזמו. מישהו תמך בעורפי.
את העיניים לא הצלחתי לפתוח.
או אולי הצלחתי אבל לא יכלתי לראות.
כאילו מצמצתי בעיניים עצומות.
איזושהי מוסיקה רועמת מעבירה נחשולים בעורי.
האם אני שכובה או עומדת?
ניסיתי למצמץ בעיניי העצומות שוב, אך נראה היה שנוזל סמיך,
נחושתי וזהוב, כיסה על כל גלגל עין, מהדק בעדינות את עפעפיי
זה אל זה.
ידעתי שלודוויג תומך בי, ושאנחנו בחוץ בערב.
יצאנו ממסיבה רועשת לנשום אוויר, כי פתאום הרגשתי רע.
ופתאום שוב שכחתי הכל,
כי מכבש ענקי (שמיים) לחץ לי על הסרעפת,
ואיזה כוח איום חסר שם הזדחל מלמטה,
הקיבה מתפתלת סביב עצמה, שוב קשה לי לנשום,
המוסיקה מזנקת אל גרוני, אזניי עולות באש.
לודוויג מלטף לי את הברך באיטיות.
גל של חול חמים, סחוף, מתחיל להתנחשל ממשולש למשולש
בתוך גופי.
ושוב פתחתי את העיניים וראיתי את פניו הדאוגות של לודוויג,
מוגדלות במעוות בתוך הפריים שלי. חשבתי "כמה טוב שהוא פה"
וידעתי שככה המוות עלול להרגיש. אבל בדיוק.
והנה זה בא שוב, הרצפה של עליית הגג של המוח שלי קורסת,
משתחררת במהירות, מעלית צונחת, ומלמטה מזדחל איזה כוח איום חסר
שם, הקיבה מתפתלת סביב עצמה. עיניי מסתמאות מהנוזל הסמיך
הכתמתם המכסה על עיניי, אבקני אור כתמתם.
אני צוללת. אני יודעת שהכל יתחיל להיפרד עכשיו, במודע. כל צמתי
העצבים שהחיים חרתו בי יתפוררו עכשיו, יפשטו וילבשו צורה.
זה מפחיד בטירוף. אני יודעת שזה הלב שלי הוא שהולם ככה, שהוא
מרעיד לי את הגוף. נשימה ארוכה. נשימה ארוכה. המעלית מתחילה
לצנוח שוב, נשימה ארוכה, נשימה ארוכה. רק שלא יגיד כלום, נשימה
ארוכה נשימה ארוכה נשימה ארוכה (אני חיה, אני חיה, אני חיה,
אני רוצה לחיות).
"את יודעת ש-" הוא מספיק להגיד בקול רך. כאילו בורג השתחרר בי
אז. הקאתי מיד. ואז הרגשתי יותר טוב. ואחר כך שכחתי בכלל מה
הרגשתי.