"עידו! עידו!"
שמעתי קול קורא לי.
פקחתי את העיניים בחוסר חשק מוחלט, והרמתי קצת את הראש, שכאב
לי נורא, בגלל שממש לא נוח לשכב על שולחן בית ספר.
זה היה גדעון שקרא לי. "נרדמת במשך כל שיעור תנ"ך, והרגע
הודיעו לנו שדורית לא באה, אז אין שיעור ספרות!".
הקמתי את עצמי מהשולחן, תפסתי את התיק, והלכתי לכיוון החדר שלי
בפנימייה.
בית הספר שלנו הוא מקום מיוחד. אחד המקומות היחידים שבהם הזמן
הטוב בבית הספר מתחיל, רק אחרי שהלימודים נגמרים. הפנימייה היא
מקום ממש נחמד. מבלים עם החברים את כל שעות היממה, ועושים
שטויות לרוב.
נכנסתי לחדר. יש להגיד שהחדר שלנו הוא בערך החדר הכי מושקע בכל
הפנימייה, מכל השכבות, ואני לא אהיה אגואיסטי בכלל כשאני אומר
שהכל בגללי. צריך לראות בשביל להבין. יש לנו שני שטיחים מקיר
לקיר, מערכת סראונד שמקיפה את כל החדר וכל קירות החדר מכוסים
בפוסטרים. מפוסטרים של מכוניות, עד לפוסטרים של בחורות, בינהן
אנג'לינה ג'ולי המאוד... מאוד.
אריאל (חברי לחדר) לא היה שם. נזכרתי שהוא אמר לי בבוקר שהוא
צריך לעבוד היום ברפת של הקיבוץ, אז הוא לא יכול להישאר. בכלל,
הרבה אנשים אמרו שהם לא נשארים היום לפנימייה, כי יש מחר מבחן
גדול בהיסטוריה, ואנשים רוצים ללמוד אליו בבית.
אני משום מה לומד יותר טוב בפנימייה. הרעש שהשכנים עושים לי
מחוץ לחדר באחת בלילה נותן לי ריכוז יותר טוב מאשר השקט של
הבית. לכו תבינו.

שמתי את התיק על המיטה שלי ויצאתי החוצה. כל התלמידים של הכיתה
שלי היו בחוץ, חלקם על הספסל של הכיתה, חלקם על הדשא. הכיתה
שלי, "כיתת עופר", כמו שקוראים לנו, אוהבת להגיד על עצמה שהיא
כיתה מאוד מגובשת, שכולם חברים של כולם, אבל זה לא ממש נכון.
יש אנשים מגובשים בכיתה (אפשר להגיד שהרוב), ויש אנשים שלא. זה
תמיד ככה. אני, מה שנקרא "חצי מגובש", מדבר עם רוב האנשים
בכיתה, אבל חבר רק של חלקם. יש אנשים אצלנו שהם גם לא זה.
לא משנה, זה לא קשור לנושא. נחזור לסיפור העיקרי.
שכבתי לי על הדשא, קצת רחוק מכולם, כמו שאני גם מרגיש במציאות,
והסתכלתי על העננים. ענן אחד נראה קצת כמו המורה לתנ"ך שלי וזה
היה לי נורא מצחיק.
פתאום איזה ראש מלא שער נכנס אל שדה הראייה שלי, והדבר הפחיד
אותי נורא. זה היה רון.
הפנים שלו תמיד מחייכות, וזה נותן לך מצב רוח טוב, לא משנה כמה
אתה עצוב באותו רגע.
הוא שאל אותי אם אני נשאר היום לפנימייה (שאלה קצת מוזרה
שיוצאת מפי בנאדם שהיה בסך הכל יומיים מלאים מהחיים שלו
בפנימייה), ואמרתי לו שכן, הוא אמר לי שכנראה שאני אהיה כמעט
לבד מכל השכבה, כי לפי מה שהוא שמע, אף אחד לא נשאר. כולם
מתכוננים למבחן בהיסטוריה. אבל לי לא היה אכפת. אני אוהב את
הפנימייה וחושב שבתור י"בניק, שלו זו השנה האחרונה בבית הספר
ובפנימייה, כדאי לנצל כל יום בפנימייה, גם אם אני אהיה שם
לבד.
הצלצול של בית הספר נשמע. לא צלצול רגיל. צילצול של איזשהו שיר
בעברית, שאני לא זוכר את שמו.
דווקא שיר יפה. התלמידים החלו להתפזר לכיוון ההסעות, ורק אני
נשארתי לבד, שכוב על הדשא.
הלכתי לי לחדר, להביא את הגיטרה הקלאסית שלי, לקחתי אותה,
וחזרתי אל הדשא.
השעה הייתה שלוש ועשרה, כשהתחלתי לנגן לי לבד. הזמן עבר כהרף
עין, והדבר היחיד שמנע ממני להמשיך ולנגן, הייתה סערה איומה
שהתחילה בערך ברבע לשבע. ניגנתי במשך שלוש וחצי שעות, בלי לשים
לב איך הזמן עובר. זה דווקא לא קורה לי הרבה כשאני לבד. כנראה
שנהניתי מהנגינה.

בשבע בדיוק יצאתי מהחדר, לכיוון חדר האוכל. כשנכנסתי אליו,
ראיתי שהפנימייה כמעט ריקה, ואני כמעט היחיד שנשאר מכל השכבה
שלי. היו עוד כמה אנשים בודדים משכבות אחרות, וגם את המדריכים,
שהם חייבים להיות שם, זו העבודה שלהם. כנראה שרוב התלמידים
שמעו על הסערה המתקרבת בבוקר, והחליטו לא להישאר. אכלתי את
ארוחת הערב שלי באיטיות מעייפת, וחזרתי לחדר, ספוג מים מהגשם
הנוראי שהשתולל בחוץ. נכנסתי למקלחת, וכשיצאתי, המשכתי לנגן עד
תשע וחצי בערך.
בתשע וחצי שמעתי דפיקה קלה בדלת החדר, אמרתי "יבוא", הדלת
נפתחה, ותמי, מדריכת הפנימייה שלי נכנסה. היא אמרה שאני היחיד
בבית (מס' 1, היה עוד בית פנימייה של השכבה שלי, מס' 2), ושיש
עוד כמה אנשים בודדים בבית השני, ואם אני רוצה לבוא לשם. עניתי
לה, שאני מסתדר לבד, ולא מפריע לי להיות לבד בבית. היא אמרה
"בסדר", ויצאה מן החדר.

כעבור חצי שעה, נכבה האור. החשמל בבית נותק. בהתחלה נבהלתי, כי
זה מפחיד ביותר להיות בלי חשמל, במיוחד שאתה לבד, אבל אז
נזכרתי שאריאל השאיר את תיק הפנימייה שלו בחדר, ובתור מעשן
קבוע, חייבת להיות לו מצית. גיששתי לי בחשכה, נתקלתי בתיק,
נפלתי, פתחתי אותו ומצאתי לבסוף את המצית.
בחדר שלנו היו גם כמה נרות שהבאתי מזמן לחגיגת יום ההולדת שעשו
לי בפנימייה, אז פתחתי את הארון, הוצאתי אותם, והדלקתי אותם
לאט לאט, ברחבי החדר.
חשבתי לעצמי שזה נורא רומנטי, אבל רק חבל שאין עם מי לחלוק את
הרומנטיקה.

ישבתי לי לאור נרות, וחשבתי על היום שעבר, על השבוע שעבר, על
השנה, ובכלל על החיים שלי בבית ספר צפית. לא משהו ששווה
להתגאות בו כל כך.
שמעתי את הגשם מתדפק על החלון בחוזקה. סערה רצינית. לא הייתי
רוצה להיות בחוץ עכשיו, חשבתי לעצמי. נשכבתי על המיטה, וניסיתי
להירדם, אבל לא הצלחתי. כאילו מעין כוח מסתורי לא רצה שאני
ארדם. כמו לומר לי שמשהו חשוב הולך לקרות, ואסור לי להירדם. אז
לא נרדמתי.

בסביבות אחת בלילה שמעתי נקישה חלושה בדלת. קמתי מהמיטה, לבוש
בתחתונים בלבד (אולי הייתה סערה, אבל היה לי נורא חם, משום
מה), הדלקתי כמה נרות חדשים בנוסף לעוד כמה שנשארו דולקים
ופתחתי את הדלת.
שם היא עמדה. ענבל. ספוגת מים מכף רגל ועד ראש, רועדת בטירוף.
אפשר להגיד שתמיד חשבתי שהיא הבחורה הכי יפה בשכבה, אבל
הרטיבות רק הוסיפה לה ליופי.
שערה השטני והארוך היה רטוב, וטיפטף לה על הקפוצ'ון הלבן שלבשה
(עם סמל הפנימייה, כמובן).
עיניה הכחולות נצצו לאור הנרות שדלקו בחדר, ואפה הקטן היה
אדמומי מהקור שבחוץ.
שמעתי את נקישות שיניה מבעד לשפתיים היפות שלה, אבל עמדתי שם
בחוסר תגובה מוחלט, לא מאמין למראה עיניי.
היא הייתה הראשונה שדיברה. "נראה לי שאתה שמח לראות אותי, נכון
עידו?" היא ציחקקה.
הסתכלתי לכיוון הבטן התחתונה שלי, והבנתי למה היא מתכוונת.
עזבתי את הדלת וטסתי לכיוון המיטה שלי, בכדי ללבוש איזה שורטס
ששכבו שם, וכדי לא לבייש את עצמי עוד יותר.
היא חייכה, ושאלה "אז אפשר להיכנס? אני קצת מתה מקיפאון
פה...".
גימגמתי איזה משהו כמו: "כן, כן בטח", והיא נכנסה לחדר שלי.
שאלתי אותה מה קרה, ולמה היא רטובה כ"כ, אז היא אמרה שהיא
הייתה אצל חברות שלה מכיתה י"א, מסוף הלימודים עד עכשיו והן
דיברו ודיברו, ולא שמו לב איך הזמן עבר (באמת תהיתי למה לא
ראיתי אותה בארוחת הערב). היא רצה את כל הדרך מהקצה השני של
בית הספר, עד לפה (שזה גם בית הפנימייה שלה), וראתה את נצנוץ
הנרות מחלון החדר שלי, שהיה היחיד מכל הבית.
זה היה קצת מוזר לי, מכיוון שאף פעם לא החלפתי יותר מכמה
משפטים בודדים איתה, וזה לא נראה לי כאילו היא בכלל יודעת שאני
קיים בעולם. הסתבר לי עכשיו שהיא דווקא כן יודעת.
מיהרתי להיכנס למקלחת ולהוציא לה מגבת יבשה, כדי שתתייבש.
היא אמרה לי שקצת קשה להתייבש עם בגדים, אז הסתובבתי עם הגב
אליה בעת שהתפשטה, והושטתי לה עם היד לכיוון אחורה, חולצה
ומכנסיים מהתיק שלי.
כעבור כמה דקות היא סיימה, והסתובבתי שוב לכיוונה. היה נחמד
לראות אותה לובשת בגדים שלי. במיוחד שהיא לובשת את החולצה
האהובה עליי, עם דיוקן של אדי, המפלצת של להקת הרוק הבריטית
"איירון מיידן".
הצעתי לה את שמיכת הפוך של אריאל, כדי שלא יהיה לה קר, והיא
קיבלה את ההצעה בשימחה.
התיישבנו ביחד על השטיח. הוצאתי חפיסת קלפים, ושאלתי אותה אם
בא לה לשחק. היא אמרה שבכיף, ושיחקנו כמה תורות רמי, עד שהבנו
שזה די משעמם והפסקנו.
היא הסתכלה בי עמוק אל תוך העיניים ואני הרגשתי איך הלב שלי
מתחיל לצאת מהמקום.
"מאוד רומנטי החדר שלך ככה, אתה יודע?, אני לא זוכרת שאי פעם
הייתי כאן. באמת יפה מה שעשיתם ממנו". השבתי לה: "ממ... כן, את
מוזמנת לבוא לבקר. וגם רוב הפוסטרים פה שלי". "גם של אנג'לינה
ג'ולי?", היא שאלה, "גם שלה, היא יפה מאוד בעיני", השבתי. "גם
בעיניי" אמרה.
שתקנו.
זו הייתה שתיקה מביכה, כזו שנדמה שנמשכת שעות, ובעצם נמשכת כמה
דקות, או אפילו שניות.
אני שקעתי בעיניה הכחולות, עד שהיא שברה את השתיקה: "ואני יפה
בעיניך?" שאלה וחייכה.
חייכתי חיוך רחב, ואמרתי: "ברור. מהיום הראשון שראיתי אותך,
אני מאמין שאת בין היפות בבית הספר". היא חייכה אליי חיוך קטן
של מבוכה, אך המשיכה לשתוק.
קמתי ממקום ישיבתי מולה, והתיישבתי לצידה. "אפשר לחלוק איתך את
שמיכת הפוך?, התחיל גם לי להיות קר..." "אבל יש לך שמיכת פוך
משלך", השיבה. "כן... אני יודע, אבל זה יותר נחמד", חייכתי.
היא הנהנה בהסכמה, תפסה את השמיכה עם ידה השמאלית והניחה אותה
על צווארי.

בערך בשעה שתיים לפנות בוקר, ראינו הבזק של ברק מהחלון, שנראה
מסנוור ביותר, כנראה שהברק היה קרוב ביותר. את ההוכחה לכך
קיבלנו כשנייה אח"כ, עם הרעם.
שנינו קפצנו בבהלה למשמע הרעם האימתני. ענבל נבהלה מאוד,
וחיבקה אותי. זה היה נעים. שערה הרטוב התחכך בצווארי והרגשתי
בעננים. היא שמה את ראשה על כתפי ונרדמה מיד.
כעבור כחצי שעה הרגשתי שהיד הימנית שלי מתחילה להירדם, והרגשתי
עיקצוצים מעצבנים.
חשבתי לעצמי, "למי אכפת? הבנאדם המושלם בשכבה יושב לצידי, ואני
מרגיש כ"כ טוב... רק חבל שאף אחד לא יאמין לי".
היא ישנה עליי במשך כשלוש שעות. הערתי אותה כשהגשם נגמר. ברגע
הראשון שראיתי את הזריחה הכרחתי אותה לצאת איתי החוצה למרות
הקור העז ששרר בחוץ. זה היה מחזה מדהים.
עלינו על גג הבית, וצפינו בזריחה. בגלל שהגשם הפסיק רק לפני
כמה דקות, נוצרה קשת מדהימה ביופיה, ויחד עם השמש שעלתה מן
המזרח, זה היה המחזה הטבעי היפה ביותר שראיתי בחיי. לצידי ישבה
הבחורה היפה ביותר שראיתי בחיי. אז מובן שהרגשתי שלמות עצמית
באותם רגעים.
ואז הגיע הרגע שעליו חלמתי מאז שראיתי אותה בפעם הראשונה.
הנשיקה.
הבטנו אחד לשני בעיניים ולאט לאט התקרבנו. עד ששפתותינו נצמדו.
זו הייתה הנשיקה המושלמת ביותר שחוויתי. הרגשתי כאילו כל היום
עבר ביעף כשהתנשקנו, למרות שהנשיקה ארכה פחות מדקה.
לא חשבתי שמישהו יכול להרגיש יותר טוב עם עצמו מאיך שאני
הרגשתי באותם רגעים.
ירדנו בחזרה לחדר, ונרדמנו חבוקים על המיטה.

כשקמתי בבוקר, ראיתי שהיא איננה. הייתי שכוב לבד על המיטה.
"אוף, אוף..." חשבתי לעצמי. "אני שונא שהחלומות האלה שלי הם
כ"כ מציאותיים". רטנתי.
"למה אף פעם לא יכול לקרות לי משהו טוב בחיים המעצבנים
האלה?!?".
מרוב שהייתי עצוב ומעוצבן, בכלל לא שמתי לב שמישהו נכנס לי
לחדר.
"אוי סליחה, לא התכוונתי להעיר אותך". הסתכלתי הצידה וחייכתי.
החיוך הכי רחב שחייכתי בחיים.
"שכחתי את הבגדים הרטובים שלי פה, תמשיך לישון".