ישבתי בחצר ביתי על הכיסא והבטתי בצור. צור הביט בי ומיד הפנה
את עיניו הצידה. הוא לא יכול היה להסתכל לי בעיניים ולומר לי
להתראות בפעם האחרונה. "תביני, הילה, את מעלת באמון שלי. אני
לא יכול לחיות עם אנשים כאלה ובטח לא לחיות לידם קל וחומר
להיות הבן זוג שלהם. אני מעולם לא אהבתי אותך ואת יודעת את זה.
אין זו אשמתי כלל שהתאהבת בי, לדידי הייתה זו שטות ממדרגה
ראשונה. הרי יודעת את היטב כי לבי שייך לאחרת וכי לעולם לא
תוכלי להשיגו. אז לשם מה את מתאמצת כל הזמן?"

ישבתי מולו בעיניים דומעות ושני נחלי מים יורדים במורד פני.
"אבל צור, אין זה הוגן שאני מוסרת לידיך את לבי ואתה פשוט מקמט
אותו ומשליך אותו כניר חסר ערך. לא, אל תביט בי בכזו פליאה,
הרי זה בדיוק מה שאתה עושה עכשיו." לשמע מלים אלה רטטו עצביו
של צור והוא אמר "איך את מסוגלת להשליך בפני את הרגשות שלך
כחבל?! למה את קושרת אותי אליך בחבלים של רגשות אשם?! מצפוני
נקי לגמרי ואת מבינה זאת היטב."

עכשיו הדמעות זלגו בקצב מהיר יותר. גופי כולו כאב עלי מהכאב
הנפשי. ידעתי כי הייתי נואשת וכי בתת המודע שלי ניסיתי להחזיק
את צור אצלי עוד מעט בעזרת כל תכסיס שידעתי. אבל הכאב הזה,
שאחז בי וסירב להרפות שיגע את כל מערכות ההגנה והמודע שלי. לא
שלטתי על דברי, לא שלטתי על מחשבותיי, בכיתי כמו תינוקת בת
יומה, מנסה לשמור כל טיפה של אנושיות כלפי חוץ אבל שבורה
וקרועה מבפנים.

התחלתי לחשוב כיצד יראו חיי בלי צור, בלי השיחות המרגיעות
שלנו, בלי הצחוק המתוק שלו, בלי המשפטים הקבועים שלמדתי כבר
לאהוב, בלי צור. אין לי כל צורך לתאר בפני הבנות שביניכם כיצד
הרגשתי. אין הרי בת אחת שלא נשבר ליבה בקרבה בגלל חוסר באהבתו
של ידיד שאהבו זה מכבר. עיניי צרבו מהדמעות, אפי נזל מהבכי,
גרוני כאב מהחנקת צעקות השבר שרציתי כל כך לצעוק.

צור ישב מולי, לא מוציא הגה מפיו ולא מתייחס אף לא במילה אל
רגשותיו. ידעתי שכאב לו לומר את כל אותם הדברים, אבל לא יותר
מדי. לעולם לא הניח לדבר לפגוע בו, רק לקלקל לו את מצב רוחו
המעודד תמיד. למראה דמעותיי הוא כמעט חייך ואמר לי "שמעי, זה
לא כל כך נורא. את תמצאי לך מישהו אחר בחייך. את תאהבי אותו
עוד יותר משאהבת אותי. את עוד תראי!"
בעודי בוכה לא הבנתי עד כמה הוא צדק. ידעתי שיהיה מישהו, אבל
לא תיארתי לעצמי שיהיה זה אחרי כה מעט זמן.

שבוע לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון שנשמעה כך, בערך  "הילה? הי,
זה רונן." נשמע הקול המוכר. "רונן! מה שלומך?" עניתי, שמחה
לשמוע את קולו. "אני יודע שזה פשע שהמון זמן לא התקשרתי, אבל
לא הייתי בארץ." ואז פתאום נזכרתי. רונן היה עם משפחתו בשליחות
בארצות הברית. קולו התבגר והתעבה ומוחי, שהיה רגיל לשמוע קול
של נער מתבגר קלט קול של אדם מבוגר. נכון, אני בת 18 וגם הוא,
אבל הוא ממש נשמע כמו אבי מולידי. הדמיון היה מבהיל ומרגיע
באותה עת.

"רונן! מה שלומך? המון זמן לא דיברנו. איך היה?" שאלתי
בהתעניינות כנה, קולי השבור עדין מבכי רעד מעט  כששאלתי אותו.
"היה נהדר, אבל הרגשתי נורא על שאני מזניח אותך כך. כעת אני
רואה שצדקתי בהרגשתי. מי הכאיב לך, הילה? גלי לי ואני נשבע
שהוא יסבול!". רונן אמר בכעס. הוא תמיד הגן עלי מכל רע ולא
יכול היה לסבול את הרעיון שנעשה לי עוול. אני מצדי תמיד עזרתי
לו ותמכתי בו בכל דרך שיכולתי. כעת ניסיתי להרגיעו במילים
טובות.

"הירגע, רונן. זה לא היה תלוי בך. זוכר את צור? ובכן, זוכר
שהינו ידידים קרובים והייתי מאוהבת בו? ובכן, כל זה נגמר
עכשיו. צור לא רוצה כל קשר איתי בעתיד משום שמעלתי באמונו.
לצערי הרב הוא צודק ואין אני יכולה לשנות דבר בהרגשתו. לדידי,
היה זה מעשה קר ומחושב לפרק את היחסים בינינו וצריך היה אדם
כמו צור על מנת להפסיק את היחסים בינינו." הסברתי. רונן הקשיב
ויכולתי לראות בעיני רוחי את פיו הפעור, שפתיו העבות מפושקות
מעט ועיניו הכחולות מביעות פליאה. ראיתיו מהנהן מדי פעם, פולט
מילה או שתים תוך כדי שטף דיבורי, מתיישב על כיסאו המסתובב
בחדרו, מתקשה להאמין כי זו אותה הילה שהוא מכיר ומוקיר.

"הילה, אם כל זה נכון, הרי שאת זקוקה לידיד יותר משאני זקוק
לידידה כרגע. מעונינת להיפגש? אני אבוא לקחת אותך עם האוטו של
הורי. מה את אומרת?" קולו התלהב מרגע לרגע מעצם הרעיון. אני
הפכתי והפכתי במוחי ולבסוף עניתי בקול רועד עדיין "בסדר. תבוא
בארבע אחר הצהרים.". לאחר שקבענו שעה מתאימה והסכמנו עליה,
בדקתי את השעה בשעון ונדהמתי לגלות כי השעה הייתה כבר עשרים
דקות לפני השעה ארבע.

רונן יצא מהבית בריצה, אוחז את מפתחות המכונית ביד רועדת ופותח
את דלת מושב הנהג. הוא התיישב במושב, מתרגש מהעובדה שהוא נוהג
ועוד יותר מהעובדה שהוא נוהג אלי, אחרי שלוש שנים שלא ראה
אותי. הוא היה מסוקרן לראות איך גדלה והתפתחה הילדה שאהב כל כך
בהיותם בני חמש עשרה. הוא התאווה לדעת כיצד ירגיש כלפי אחרי כל
השנים האלה. רונן נהג אלי הביתה כשהוא חושב על כל אותם הדברים
עליהם שוחחנו בשיחתנו הקצרה ומעלה בעיני רוחו זיכרונות מהזמנים
שעברנו ביחד, הטובים והרעים. משעצר את המכונית, הבחין בנערה,
כמעט אישה. מבנה גופה היה דק וארוך, שיערה הבלונדיני הארוך
הגיע עד אחרי ישבנה, משקפי שמש אלגנטיות מסתירות את עיניה. אחר
הביט בגופה. חזה המעוצב להפליא היה מוסתר תחת חולצת בטן ורודה
שעליה הודפס בקפידה ציור של הדמות המצויירת האהובה על הילה
ביותר- טוויטי הציפור. בעוד היא אהבה את הציפור הקטנה, הצהובה,
אך לא חסרת אונים, אהב הוא את סילבסטר החתול, הערמומי אך לא
יוצלח. כל אחד והדמות שלו.

היא לבשה מכנסיים קצרות להפליא, שלא השאירו מקום לדמיון. גופה
היה מושלם. רונן לא יכול היה להאמין למראה עיניו ונדהם עוד
יותר כאשר קראה אליו אשת חלומותיו בקול מתוק "רונן, זה אתה???
וואוו, גדלת לי בארצות הברית. אתה נראה מדהים.". הוא גמגם משהו
לגבי המראה שלה ונישק אותה קלות על לחיה. כמה רצה לנשק אותה
בכל גופה וכבר יכול היה לראות את הגוף הנשי מונח על מיטתו
הגדולה, ערום לגמרי, מחכה לשפתיו ולגופו שלו. התיישבתי במושב
שליד הנהג, חגרתי את חגורת הבטיחות שלה והערתי לרונן על מצב
הניקיון המחפיר באמת של המכונית. "באמת," אמרתי, "תנקה אותו
לבד. זה פשוט מפחיד!" התלוננתי ובצדק.

הוא לקח אותי אל ביתו, מדבר איתי כל הנסיעה, מספר לי חוויות
ומנסה להתאושש מהתדהמה הראשונית שלו. אני, מצדי, מספרת לו כל
שעבר עלי בשלוש השנים האחרונות, בתמציתיות והוא שואל שאלות.
משהגענו אליו הביתה, בירכנו לשלום את הוריו ואחיו של רונן ואלה
מצדם בירכו אותי והביעו את געגועיהם אלי. רונן ואני עלינו
לחדרו וישבנו על מיטתו. שוחחנו קרוב לארבע שעות לפני שאזר רונן
את האומץ המספיק ואמר לי עד כמה הוא אוהב את המראה החיצוני
שלי. אני הערתי הערה זהה לגבי גופו שלו. כל אחד מאתנו התקשה
להאמין שהשני יכול לחשוב כך לגבי גופו.

"אז מה עכשיו?" שאל רונן אותי  לאחר השיחה והווידוי, "חוזרים
להיות כמו שהיינו או ממשיכים מאותה הנקודה בה הפסקנו?". רונן
ידע בדיוק מה רצה. הוא רצה להמשיך מאותה הנקודה בה הפסקנו לפני
שנסע. "נמשיך מאז" עניתי אני. ישבנו על המיטה שלו, צמודים
לגמרי, ירך אל ירך. הסתכלנו אחד אל תוך העיניים של השניה ועל
המבט הנדהם, העיניים הנוצצות והשפתיים המפושקות ועינינו נסגרו
כמעט ביחד. קירבנו את הפרצופים שלנו ושפתינו נגעו. התרחקנו מהר
אחד מהשניה במעין בושה על מה שעשינו ואחר כך התנשקנו שוב,
פרצופינו סמוקים מהתרגשות.

כן, בנקודה ההיא הפסקנו. הכל חזר אלי. שאון חצר בית הספר של
מיד לאחר הצלצול האחרון של השנה, המוני הילדים הרצים אל ביתם
בשמחה ובתוך ההמולה אני ורונן- לא מיהרנו לשום מקום. ישבנו על
הספסל שהיה "שלנו" ורונן בישר לי את החדשות הרעות. "אני עוזב
עם המשפחה שלי לארצות הברית, הילה.". זכרתי את הדמעות הרבות
שנשפכו ואז את הנקודה בה התקרבו הפרצופים שלנו. הדחקתי את
הזיכרון הזה. לא, לא התנשקנו אז. ההורים שלו באו לאסוף אותו
במונית מבית הספר לשדה התעופה ויותר לא ראיתי אותו. זכרתי כמה
בכיתי אבל לא זכרתי באיזו נקודה התחלתי להדחיק את רונן. והרי
שכחתי שהוא קיים. איך זה יכול להיות?!

לא היה לי הרבה זמן להרהר, משום שרונן כבר הידק את גופו המדהים
אל גופי ונישק אותי שוב. החמימות המוכרת התפשטה בכל גופי
והרעידה אותו. זו התשוקה אליו, ידעתי. לא יכולתי לסבול את
המחשבה, אז התקתי עצמי ממנו. עברתי לשבת מולו ודיברנו. כשהגעתי
הביתה חשבתי על מה שהיה וידעתי שאני רוצה את זה, אבל מפחדת.
מפחדת מכל כך הרבה דברים. מפחדת מכישלון לספק אותו, ממה שיקרה
אם הוא לא ירצה אותי, ממה שיקרה אם הוא כן ירצה אותי, מהמחשבות
עליו, ממה שידעתי שיקרה אם נהיה זוג. הרי הכרתי את השגרה של
שבעה טלפונים ביום. מקרוב יותר מדי.

עבר חודש, עברו חודשיים, עברה חצי שנה ואני ורונן נהיינו בלתי
נפרדים. היינו זוג בלי להיות זוג, יצאנו ביחד כל ערב שישי
ושבת, טיילנו הרבה, דיברנו על הכל ולא כלום, כמו כל הזוגות
המאוהבים. למרות זאת בילינו ביחד, היינו חברים הכי טובים,
ישננו אחד אצל השניה והאחת אצל השני ונהנינו לתת להורינו לנחש
אם אנחנו זוג או לא. אנחנו בעצמנו לא ידענו. כשנשאלנו לגבי זה,
אמרנו תמיד שאנחנו חברים הכי טובים והוספנו בין עצמנו "שבמקרה
מתנשקים המון.".

כך, אחרי חצי שנה, ישבתי שוב אצלו בחדר, על המיטה שלו. הבית
היה ריק חוץ משנינו. ידענו למה אני שם ולמה הוא שם. התנשקנו
בתשוקה אדירה, כמעט בולעים אחד את השפתיים של השניה. רונן שם
את ידיו על בטני וליטף אותה. הוא הוריד לאיטו את חולצתי ונישק
כל סנטימטר של עור שנגלה לו. אני ליטפתי את כולו והקשבתי בהנאה
רבה וגלויה לדיסק אוסף שירי האהבה שכל כך אהבנו. עכשיו הוא
נישק את כתפי ואת גבי והוריד את החזייה שלי. השכבתי אותו על
המיטה והרמתי את החולצה שלו. נישקתי את בטנו ואת החזה שלו
והורדתי את החולצה שלו. אז נישקתי אז הבטן שלו ופתחתי את
כפתורי מכנסי הג'ינס שלו והורדתי לו את מכנסיו, משתדלת בכל
כוחי להתעלם מהבליטה הכל- כך קשה שנגלתה לעיניי. הורדתי גם את
התחתונים שלו והורדתי את המכנסים והתחתונים שלי. הודיתי  לאל
משנזכרתי כי אני כבר שבוע נוטלת גלולה למניעת הריון ונשכבתי
עליו. רונן עצם את עיניו המדהימות והתמכר כל כולו לתענוג
האינטנסיבי. נתתי לו להיכנס אל תוכי והרגשתי כאב עצום קורע
אותי מבפנים. זהו, ידעתי. מכאן אין דרך חזרה.

כשהתגברתי על הכאב התחלתי לזוז קדימה ואחורה יחד עם כל החלק
התחתון שלו שזז. הזזתי את גופי כך שיהווה כוח התנגדות לגופו.
החיכוך היה ענק וכך גם הרגשת התשוקה שלנו. שני הפרצופים
הסמוקים והריח שמילא את החדר גילה ששנינו בתולים.  כך זזנו אחת
על השני במהירות הולכת וגוברת, מחניקים אנחות בהצמדת שפתיים,
מתרכזים כל כולנו בתענוג ההולך וגובר. פתאום רונן פלט צעקה
והרגשתי את אברו כמו יורה אל תוכי. ההרגשה שמילאה אותי מייד
הייתה מדהימה- תענוג בלתי יתואר. כל גופי רעד מהתענוג, כמו גם
גופו. עכשיו צרחנו שנינו, מנסים לגרום להרגשה הזו להימשך.
לצערנו היא נגמרה מהר מאוד.

משנרגענו ושכבנו מחובקים, הוא עדיין בתוכי, הסתכלנו על השעון.
זה הכל?! רבע שעה?! באמת. שמענו שזה אמור להיות מהיר, אבל זו
הייתה בדיחה! הרגשת האכזבה עד מהרה פינתה את מקומה לזיכרונות
התענוג הטריים ששוב מילאו אותנו. התשוקה עדיין לא עזבה אותנו.
הפעם הוא נשכב עלי והחל לזוז. גופי נעתר והחל לזוז יחד אתו.
הוא דחף אותי קדימה בכל פעם, בעדינות אבל במהירות. מצמיד את
שפתיו אל שלי ומתרכז בתענוג. שוב אותו התענוג, שוב היריות, שוב
הצעקות. הריח היה מתוק. כמו תירס חם.

שכבנו מחובקים במיטה ודיברנו. דיברנו על הכל. הפעם באמת
דיברנו, לא כמו בפעמים לפני כן. גילויי הלב היו כנים. הרגשות
היו כנות, שכן, איך אפשר לשקר למישהו שעכשיו סיימת לתת לו את
המתנה העילאית?!

ביום למחרת ישבנו בחדר שלי ולמדנו ביחד. זיכרונות האתמול כמו
נשכחו מאתנו. היינו חייבים ללמוד לבגרות הקרבה. למרות שהיינו
בשני בתי ספר שונים לגמרי ובשתי מגמות שונות לגמרי, למדנו
ביחד, השוונו חומר, סיכמנו ולמדנו. בכל זאת, ספרות הוא מקצוע
כלל ארצי.. לא כן? לפני שהוא הלך הביתה, שכבנו עוד פעם אחת,
לפני הבגרות.

בבוקר התעוררתי עם חיוך ענק על פרצופי, נזכרת בלילה של אתמול.
לפתע נזכרתי שיש לי בגרות. ארזתי את תיקי במהירות ומיהרתי אל
בית ספרי. אחרי הבגרות. שמשום מה נראתה קלה באתי אל רונן.
ישבנו והחלפנו חוויות והשוונו תוצאות. ישבנו מחובקים ודיברנו.
כך התרגלנו לעשות וכך עשינו.

הסקס הפך למעין טקס של לפני כל מבחן. כך הלכו המבחנים טוב
יותר. היינו יושבים ומחליפים חוויות ומשווים תוצאות ובבוקר
שאחרי משווים ביחד עם העיתון. אחרי הבגרות האחרונה ישבנו
והשווינו תוצאות. רונן אמר "הילה, בואי, יש לי הפתעה בשבילך."
הוא לקח אותי למטבח, הוציא שתי כוסות ליין והוציא מהמקרר בקבוק
שמפניה. הוא מזג לשנינו וקראנו "לחיים!" בשמחה. צחקנו ורוקנו
את הכוסות.