היה זה יום בהיר ורגיל למדי וקוטי היה בדרך חזרה מהעבודה.
קוטי היה בחור בסדר, באמת שהיה. אפילו שכמה אנשים אמרו שלא.
הוא היה ממש ממש בסדר. כל עוד לא קרה משהו יוצא דופן בחיים
שלו.
קוטי הלך ברחוב בצעד נמרץ, מזוודתו אחוזה בידו הארוכה המשתלשלת
לצידי גופו הארוך עוד יותר, עיניו הפעורות, עטויות המשקפיים
הענקיים, מביטות בעניין לכל עבר, אפו הקטן שלוח קדימה, כמעט
מרחרח את האויר. לפתע, קוטי עצר מול חלון ראווה. הוא מצמץ
בעיניו והסתכל פנימה שוב. בחלון עמדו שני אנשים עירומים.
אמיתיים. קוטי ידע שהם אמיתיים כי הם לא עמדו דוממים אלא זזו
מדי פעם. היה להם שיער ארוך ארוך, ולאיש היה גם זקן. קוטי אמר
לעצמו שם האנשים עומדים בחלון הראווה עירומים, אז הם בטח
למכירה, כי הם לא מדגמנים בגדים או משהו. הוא היה חייב לברר את
העניין.
הוא נכנס לחנות האפרורית משהו וגילה שהיא ריקה לגמרי פרט
למוכרת בלונדינית צעירה שעמדה באחורי הדלפק.
"צהרים טובים, איך אפשר לעזור לך?" פנתה המוכרת אל קוטי
בעליצות ברגע שעבר את הסף. קוטי התקרב לאט לאט אל הדלפק, ופנה
בהיסוס אל חלון הראווה, שם דרך המדפים יכול היה לראות חלקים
מגבם החשוף של הזוג.
"ה... אנשים האלה בחלון... הם למכירה?" הוא שאל את המוכרת.
"בטח!" היא ענתה לו ולפני שניתנה לו שהות להגיב הוסיפה "רוצה
לקנות?".
מוכרים תמיד בלבלו את קוטי. היה לו קשה לעמוד בפני שטף הדיבור
שלהם ומסבירות הפנים שלהם. היה לו קשה להגיד להם לא.
"אה... ובכן... אה... טוב. אני מניח."
"יופי!" צהלה המוכרת "איזה אתה רוצה? את האיש, את האישה או את
שניהם?"
על זה קוטי היה צריך לחשוב. המחשבה הטבעית היתה לקחת את שניהם,
כדי שיארחו חברה זה לזה, אבל תמיד כשהיה יותר מאדם אחד בחדר,
ולפעמים גם אז, אנשים נטו לא להקדיש לקוטי תשומת לב והוא לא
רצה שזה יקרה. לכן יצטרך לקחת אחד, וכאן הבחירה היא ברורה, כי
הרי אף פעם לא הסתדר עם גברים יותר מדי טוב.
"את האישה" ענה בהחלטיות.
"טוב. אלפיים דולר בבקשה," חייכה המוכרת וקוטי הושיט לה את
כרטיס האשראי שלו. "רק תחתום על החוזה..." אמרה ופרשה מולו דף
בגודל 3A מלא באותיות קטנות. קוטי חתם. המוכרת ניגשה לחלון
הראווה ולקחה את ידה של האישה העירומה. האישה ניתקה את ידה
השנייה מיד בן זוגה והלכה עם המוכרת שהעמידה אותה מול קוטי.
האישה העירומה חייכה אליו חיוך רחב ואחזה בידו.
"תתחדש!" אמרה המוכרת.
"תודה" מלמל קוטי ויצא מהחנות. הוא הלך יד ביד עם האישה
העירומה לדירתו ולא הצליח להחליט אם המבטים של האנשים היו יותר
מוזרים מבדרך כלל. בבית, האישה התישבה ישיבה מזרחית על אחת
הכריות בסלון בזמן שקוטי פרק את מזוודת העבודה על הדלפק במטבח.
קוטי הביט באישה. היא עדיין חייכה.
"אז... מה את רוצה לעשות?" הוא שאל.
"מה שאתה רוצה" ענתה בקול מתנגן כפעמונים.
"אולי... אולי כדאי שתתלבשי?" הציע קוטי בפיזור הדעת. לפתע,
נמוג החיוך מפניה.
"איך אתה מעז?!" היא הטיחה לעברו.
"אני... אני..." קוטי התכווץ בפחד בכסאו.
"חתמת על חוזה! אני לא מאמינה שאתה מחלל את כבודי ככה" האיש
העירומה קמה על רגליה ונדמה היה שהיא הולכת לפרוץ בבכי כל רגע
"לא מגיע לאנשים כמוך העונג שבנוכחותי!" היא טרקה את הדלת
וקוטי נשאר בדירה. לבדו.
למחרת, ידע קוטי מה הוא צריך לעשות. הוא הלך שוב לחנות,
להתייעץ עם בן זוגה של האישה העירומה. האיש העירום עדיין היה
בחלון הראווה. הוא ישב ברגליים משוכלות, כפות ידיו מונחות על
ברכיו פונות כלפי מעלה. הוא לא נע כשקוטי הציץ בו מבעד לחלון.
קוטי נכנס לחנות וניגש אליו האיש מאחור.
"חיכיתי לך." אמר האיש בקול שליו ובלתי נשמע כמעט לפני שקוטי
התישב לידו.
"האישה העירומה ברחה" אמר קוטי לאיש העירום.
"למה היא עשתה זאת?" שאל האיש באותו קול שליו.
"אני לא יודע... כנראה העלבתי אותה או משהו" יבב קוטי חלושות,
נימה של פניקה מתגנבת לקולו. האיש לא ענה.
"מה לעשות?" שאל אותו קוטי כשראה שלא מגיעה תשובה.
"אני יכול לתת לך הרבה עצות, קוטי, אבל רק אתה תדע מה היא הדרך
הנכונה."
הפעם הגיע תורו של קוטי לשתוק.
"מה אתה רוצה?" שאל האיש העירום.
"אממ... אני... אני רוצה למצוא את האישה העירומה ולהתנצל בפניה
כדי שתחזור אלי?" שאל קוטי. האיש לא ענה. לבסוף נאנח קוטי ואמר
"אני רוצה לחזור לדירה שלי ולהמשיך בחיי לבד."
האיש העירום לא השיב אבל עצם את עיניו בתנועת הסכמה כבדה. קוטי
לקח את המזוודתו והלך הביתה.
עכשיו כשהיה הולך לעבודה, כבר לא היה מופתע כשראה את זוג
האנשים העירומים בחלון הראווה. והוא בסך הכל היה בחור ממש
בסדר.