נכתב ביחד עם אורית, אחת הנערות הכי מדהימות ומוכשרות שאני
מכירה (: וזה מוקדש לה


עד היום היא יושבת בבית האבן הקטן מחכה לשמוע את הצעקה שלו, של
האיש שצעק וקולו מעולם לא נשמע.
היא מחכה לשמוע את הצעקה המרה מכל, הצעקה שמעבירה צמרמורת בכל
הגוף.
אבל הצעקה לא באה, האוויר עדיין דומם.
האיש צעק, הצעקה לא נשמעת.
היא כבר שמעה המון צעקות מכל כך הרבה סוגים, אבל רק את הצעקה
שלו, הצעקה אליה חיכתה כל כך הרבה עדין לא שמעה.
היא יושבת ומחכה לה, מחכה לצעקה שתבוא ותעיר אותה, תבוא ותציל
אותה מכל הפחדים והשקרים.
ולפתע זה בא.
צמרמורת של פחד ושמחה וכאב והכל ביחד עוברת לה ברחבי הגוף.
מגיעה לכל פינה ופינה של גופה המזדקן לו לאיטו.
"אתה שומע טום?" היא לוחשת. "אני שומעת את זה. אני שומעת
הכל."
היא קמה לאיטה וניגשה לחדר האמבטיה הקטן והחשוך. ארון תרופות
בעל מראה מלוכלכת נפתח לו בחריקה.
היא מעבירה אצבע מלאת קמטים על פני הקופסאות על המדפים. מוציאה
כמה מהן וניגשת למטבח.
פותחת לאיזה כל קופסה, ושופכת את תכולתה על השולחן.
"זה יספיק" היא אומרת בקול רם, אבל איש אינו שומע.
"שמעתי את הצעקה" היא ממשיכה לדבר לעצמה "ועכשיו אני יכולה
ללכת. אין לי מה לחפש כאן יותר."
היא ממלאת כוס מים, וקולה הופך ללחישה "רואה טום? אתה תמיד
אמרת שאני משקרת. שאף פעם לא שמעתי כאן שום צעקה. אבל הייתה
אחת כזאת, פעם, כשהייתי ילדה והכל היה ורוד ויפה." היא מתיישבת
על כיסא בודד שניצב ליד השולחן ונאנחת. הגיל משפיע עלייה יותר
ממה שהיא חושבת.
"חיכיתי כל כך הרבה שנים. לא הייתי מוכנה להצטרף אלייך למעלה,
עד שלא אשמע את הצעקה המדהימה הזאת שוב. אבל האיש חזר. לא
יודעת למה, לא יודעת מאיפה. אבל הוא חזר. וצעק. ועכשיו הפחדים
שמילאו את החיים שלי, והשקרים שעטפתי את עצמי בהם, לא צריכים
להיות כאן יותר." היא מחייכת, לוקחת מספר כדורים לתוך ידה,
ומתחילה לבלוע אותם. בין כדור לכדור היא ממשיכה לדבר.
וגם אני לא צריכה להיות כאן יותר. אני באה אלייך טום. חכה
לי..."
ערמת הכדורים קטנה לה מרגע לרגע, והיא מרגישה חלושה יותר
ויותר.
מחליקה מהכיסא, עמוד השדרה שלה אינו מסוגל להחזיק אותה יושבת.
"טום...אתה מחכה לי, נכון?" היא ממלמלת לעצמה, שוכבת כמו בובת
סמרטוטים על הרצפה.
הצעקה נשמעת שוב, כמו באה מעולם אחר.
היא עוצמת את עינייה, והפעם זה לנצח.
טפטוף של מים מתוך ברז מטפטף היה הקול היחיד שנשמע בבית הריק
היא יושבת שם על הכסא ראשה שעון על השולחן וקופסא ריקה מונחת
על השולחן ליד ראשה.
והיא בעיניים עצומות ופנים רגועות ושלוות כמו שלא היו זמן רב
יושבת שם באמצע כל השקט הזה ולא שומעת ולא רואה.
משהו קרה, משהו היה חייב לקרות, לרגע אחת דממת מוות שררה במקום
ונראה כאילו כלום לא ישנה מעתה,  אבל את הרעידות כל אחד היה
יכול להרגיש, היום אחרי שנים יש שאומרים שהרעידות באו מתוך
גופה המתרוקן מחיים, ויש שיגידו שהדף הצעקה הוא זה שהרעיד את
הכל.
זה באמת לא משנה, אבל הרעד שהתחיל בבית הקטן והתפשט אל כל
האזור הורגש היטב.
זאת לא הייתה רעידה רגילה, זאת הייתה רעידה של כאב, רעידה מלאה
בכעס ופחד עצור שגלום בו כוח שמעולם לא פוענח, השקט לא נשאר
לנצח.
מעולם לא כאב לכל כך הרבה אנשים, זה לא שהיה נזק נורא ולא
פציעות זה רק שהרעידה הכואבת הזאת ששחררה מהאדמה את כל עלבונה
ומהותה שנפגמה אל האוויר הכאיבה במקום הרבה יותר עמוק ממה שאי
פעם הכירו, במקום אליו מעולם לא חדרו רגשות.
אבל היא שם בתוך בית האבן שנדמה שהזמן החולף לא משפיע עליו
רגועה כל כך, משוחררת כל כך, ואולי באותו רגע נראתה הכי מלאת
חיים שהייתה בכל ימי חייה, דווקא עכשיו שמתה.
ידיה המקומטות פרוסות לפני ראשה על השולחן ועיניה מלאות הקמטים
מרוב דברים שראתה עצומות בשלווה שלא נראתה כמוה.
הד ישן נושן נישא עדיין באוויר הבדולח הצלול של הבוקר.