היא הייתה מוזרה. רזה,שחורת שער, ולא מקובלת, עם בגדים קרועים
למשעי.קראו לה יערה. היא הייתה לגמרי נורמלית. אולי אפילו
יותר.רזונת, בלונדינית טבעית, מקובלת , עם חולצות בטן ומכנסי
שלושתרבעה. קראו לה נעה. אותו יום התחיל כרגיל בשבילה. נכנסה
בשערי בית ספר עם חיוך מרוח על הפרצוף, מוקפת בחמשת החברות הכי
טובות שלה. כשהיא נכנסה בשערי בית ספר העורף הופנה אליה. היא
כבר התרגלה. רק ג'ני, החברה היחידה שלה ליוותה אותה. הן נכנסו
לשירותי הבנות  ומרחו ליפסטיק בטעם תות על השפתיים שלהן. הן
צעדו במסדרון לכיוון הכיתה והתיישבו. יערה שלחה מבט ארסי אל כל
הסובבים אותה.הן התישבו במקומן, מאופרות למשעי ונקיות עור.היא
התכוננה לתנומה נעימה בזמן שהמורה החדש נכנס. היא הסתכלה עליו
והחלה ללחוש לחברותיה. הוא היה זקן, עורו המקומט אדום, שער לבן
בלתי מסורק כיסה את פדחתו. זקן ושפם לבנים כיסו את פניו כמעט
לחלוטין ומתחת לגבות עבותות לבנות היו זוג עיניים כחולות
לגמרי. כולל האישונים והחלק הלבן. הוא הוציא מתוך התיק שלו מוט
ברזל חלוד קמעה והניח אותו על התונר החשמלי. "שמי הוא מר
פרינץ!" הכריז המורה-"אני פה בשביל ללמד אותכם משמעת"-הוא היכה
בידו על השולחן-"סדר"- הוא הכה שנית-"ונימוסים!"-הוא הכה על
השולחן בידו בפעם השלישית  ואמר לכיתה בקול כריזמטי-" אני
אעביר לכם חומר בהיסטוריה של ימי הביניים"-הוא אמר ונטל את
המוט והילך בכיתה בשקט-"אני אספר לכם על מיכאלאנג'לו וליאונרדו
ואתם תרשמו את זה במחברת ואלי תוך כדי התהליך גם תקלטו משהו
ברא"- הוא נקטע לפתע. היא העירה בקול רם-" מר פרינץ, את החומר
הזה למדנו בכיתה ז'!"

"שקט!" הוא אמר לה בעודו מכה במוט הברזל המלובן על שולחנה.היא
התיישרה מייד ובעיניה אימה. המורה החדש היה מוזר בעיניה. היא
ממילא לא חיבבה את הבית ספר והתכוונה לעזוב אבל היום היא
הרגישה מרותקת למשהו מעבר להבנתה.מר פרינץ התיישב בכסא המורה
ולא הגיב על הערתה של נעה. היא נעה באי נוחות בכסאה לקקה את
שפתה.  הכחול הזה שבעיניו ריתק אותה.  היא חיפשה צבע כמו של
עיניו בין אלפי העפרונות הצבעוניים שלה ומצאה רק צבעים דהויים,
ואפילו המרקרים המאגניבים שלה לא זהרו כמו עיניו של מר פרינץ.
היא לקחה עיפרון שחור ומתחה קווים על גבי הנייר , מציירת את
דיוקנו כמוקסמת.  ככה בלי שהרגישה חלף השיעור, ואצבעותיה צרבו.
מסתבר שהיא רשמה את כל דבריו. החברות שלה משכו את זרועותיה
וגררו אותה לכיוון החצר, שם שיחקו הבנים כדורסל. ג'ני שיחקה עם
הבנים, מנצלת את גובהה ומשקלה בשביל להדוף כל חוטף כדור אפשרי.
היא פנתה לעבר השירותים , להתאפר שנית. היא הסירה את עיניה
מג'ני שנעה בקלילות כה רבה על המגרש המחוספס והלכה להשתין.
מבטיהן נפגשו על רקע חרסינה לבנה מלוכלכת. היא הסתכלה עליה,
ושבה לבהות במראה, ממלמלת לעצמה בתיעוב. היא נכנסה לשירותים
הותיישבה על האסלה. לפתע היא הרגישה משב רוח בשירותי הבלתי
מאווררים בעליל. ולא משב רוח רגיל. הטמפרטורה של האוויר על
העור החשוף היתה כמעט ארקטית. היא יצאה החוצה.  הם נעלמו.
כולם. רק מר פרינץ זמזם לעצמו מתוככי חדר המורים. שקט. היא
מרחה עוד קצת אייליינר שחור להגברת המראה המאיים ממילא שלה
ויצאה החוצה.  היא צרחה. קרעה את השקט לגזרים. מר פרינץ יצא.
בעיניו היו מעין מערבולות מסטיות, סגלגלות. היא היתה מהופנטת.
היא שמה לב. גופה החל לעופף באוויר. היא אחזה בנעל הצבאית
הכבדה שלה והשתדלה לשמור על שיווי משקל. בלי הצלחה. מעין
טורנדו סגול סחף את שתיהן לתוך הלא נודע.

חושך. להבת נר דקיקה מטילה צלה על  סלעים בצורת אדם. שחקני
כדורסל זורקים כדור בלתי נראה. ג'ני מוטלת על צדה, דוממת. היא
התקרבה אליה ואחזה בראשה. עיניה קרועות לרוחה. הפסלים היו
ערומים, מופשטים מכל רכוש גשמי. היא הסתכלה עליה, תוהה היכן הן
ומה  השאיר אותן עם היכולת לזוז. פתאום היא שמה לב שהיא אוחזת
בידה את הנעל הצבאית. הוא לא הצליח להפשיט אותה מזה.  משב רוח
פתאומי מכבה את להבת הנר ומשאיר אותן באפלה.היא עושה צעד ומעת.
הנעל נשמטת. שקט....