אמא שלי הולכת למות, לא משהו של היום או מחר אבל יותר קרוב
מרחוק. איני אוהב את אמא שלי ויש לי המון כעסים עליה, אבל אני
מוקיר ומכבד אותה, מעריך את פועלה למעני וזוכר לה חסד נעוריה.
כשאני בא אליה איני יכול שלא לחשוב על מותה הקרב, ותוך כדי
ביקור אני תופס את עצמי בוהה בה, מנסה לצרוב את חיותה
בזיכרוני, מנסה לנחש את מחשבותיה ולהבין מה היא מרגישה.
אני רוצה לבלות בחברתה המון כדי להספיק אולי עוד קצת ובאותה
העת אני מנסה להמעיט בקירבה כדי שלא יכאב לי כשתלך, כאילו אומר
לעצמי למה לך להרוס את הריחוק שנוצר במהלך השנים רק כדי לבנות
אותו מחדש בבוא היום המתקרב. כך אני הולך אליה ואיך שהיא פותחת
את הדלת, כבר רוצה לצאת ממנה חזרה וכשיוצא ומגיע בריצה לתחתית
המדרגות כבר רוצה לחזור ולדאוג שוב לשלומה. כשהיא לבד אני
מתייסר על בדידותה בזמן המועט שעוד נותר לה, כשהיא איתי אני
כועס שהיא אינה מאפשרת לנו להפיק את המיטב מהרגע וכשבמקרה נוצר
לו הרגע, אני כועס עליה שהיא מקשה עלי את הפרידה ועל עצמי על
כך שזוהי מחשבתי ועל הגורל שגזר עלינו את המצב הזה.
אמא שלי הולכת למות וכשהולכים לאזכרה של אבא יש כבר בור מוכן
לצידו וחסרות רק המילים שעל המצבה, כשהיא בוכה ומסתכלת מטה,
נדמה לי שהיא כבר מדמיינת את עצמה מגיעה לנוח בשכונה, מביטה על
השכנים החדשים ממעל וכבר בוחרת לעצמה עמדה, קולי נשנק לרגע קט
באמצע הקראת פסוקי הנשמה ואז אוטם את שריר הלב וממשיך כאילו
שום דבר לא קרה וכשיבוא היום ותגיע הבשורה ברור לי שאכעס עליה
וגם שאהיה לחלוטין מופתע. |
