אותו יום התחיל כמו שאר הימים בשבילי. השעון העיר אותי בבוקר
חורפי שזקף את הפטמות שלי עד כאב. חולצת הטי הלבנה שלי הייתה
זרוקה על הרצפה ולא היה לי כוח לקחת אותה. הסתובבתי לצד השני
של המיטה ונתקלתי בעוד אדם שישן לצידי. נבהלתי מעט והרמתי את
השמיכה בשביל לבדוק מי זה. "אורן" חייכתי בהקלה. ערמת התלתלים
החומים שלו ישבה לו על הראש כמו כדור צמר בלתי מעובד. אני קמתי
בלי הרבה רצון מהמיטה ושמתי במערכת את סטיירוואי טו האוון של
לד זפלין. "ג'ימי פייג'..." נאנחתי ביני לבין עצמי. לבשתי על
עצמי ג'ינס שלא כובס כבר בערך חודש והלכתי להסתרק.  עמדתי מול
המראה עם המסרק ביד והעברתי אותו בשערותי. לפי קול הזמר
הזייפני שבקע מהחדר שלי ניחשתי שאורן התעורר. הוא גרר את הגוף
הצנום שלו אל תוך האמבטיה ומישש את ראשו. זרקתי את החולצה שלו
לתוך פרצופו והתאפקתי שלא לצחוק מהעובדה שהוא כמעט בלע אותה.
לבשתי עלי חולצה של לד זפלין וסוודר סגול. עליתי על האוטובוס
לבית ספר והתישבתי ליד שיר , החברה הכי טובה שלי בערך מגיל 5.
היא זימזמה לעצמה קצת נירוונה בעוד שאני אכלתי קצת טוסט קר שלא
הספקתי לאכול בבית. שיר נראתה טוב, כהרגלה. שערה האדמוני פזור
על כתפיה הרחבות שכוסו בסוודר צמוד בצבע שחור. תמיד קצת נמשכתי
לשיר.  לעיניה הכחולות, לשפתיה המלאות, לחזה השופע שלה. היא
נראתה חיוורת בבוקר הזה. לא שאלתי למה.  הייתי צריכה לשאול.
באמצע שיעור אסטרונומיה היא התחילה להשתנק. היא נפלה על הרצפה
והתחילה לפרפר. מובן שהזמנו אמבולנס מייד. בבית חולים ישבנו שם
אני ואורן, בזמן שדחפו לה שם קורטיזון ,אנאלציה,
אורטיוולטרין... יו ניים איט. אחרי שעה או שתיים, אני כבר לא
זוכרת, אמרו לנו להכנס.

היא ישבה שם, כמעט מחוסרת הכרה והניעה את אצבעותיה. נשארתי
לידה עד שעה מאוחרת. נדמה לי שגם נרדמתי שם. והיא דיברה ודיברה
ודיברה. לא מילים של ממש, אלא יותר מלמול של שירים נשכחים
ומנגינות מוכרות. לקחתי לעצמי קצת עוגת גבינה מהמזנון של בית
החולים וישבתי לאכול אותה. באמצע התחלתי להשתעל. ידעתי שאם אני
לא אראה את שיר יותר אני צריכה להגיד לה איך אני מרגישה
כלפיה."שיר, אני אוהבת אותך"-אמרתי לה ונשקתי רכות על שפתיה.
אולי זה העיר אותה, ואולי העיר אותה יצר ההתקרצצות שתמיד היה
לה.
היא פתחה את עיניה ושאלה "באמת?" אמרתי לה שכן. היא התחילה
להתקרצץ לי לנשמה...לתחקר אותי ממתי אני לסבית וכל הזיונים
האלו. זה לא ממש הצחיק אותי. פתאום המצב שלה החמיר ואמרו
לי להתרחק.

נשארתי מחוץ לדלת רוב הלילה ונרדמתי. היה לי חלום מוזר. הייתי
בטרמינל שנראה כמו שדה התעופה אורלי הצרפתי. שיר עמדה שם,
לבושה מעיל גשם רטוב ומחזיקה מזוודה חומה מעור. עמדנו בדיוק
מול מדרגות נעות שעלו למעלה. היא התחילה לשאול אותי שאלות
מוזרות פתאום. אם אני אוהבת אותה, ואם אני אשמור לה על האוגרים
בזמן שהיא איננה והלאה והלאה. אמרתי לה שתשתוק ובדיוק אז נשמע
קול מהרמקולים. זה היה בצרפתית אבל בכל זאת הבנתי. זה קרא לכל
הנוסעים בטיסה מספר 576 לעלות למטוס. רציתי לומר לה שלא תלך
אבל היא הייתה כזאת קרצייה כל כך בלתי נסבלת שלא אמרתי
כלום.והיא שתקה. הצמידה את שתי שפתי השושנים שלה אחת לשניה
ובלעה בכוח את המילים. היא לקחה את המזוודה ועלתה למעלה. למקום
קצת יותר טוב. אז התעוררתי. מהרדיו הישן של בית החולים בקעו
המילים: ooh... ooh..oooh... and she's bieng her stireway to
heaven... ואני ידעתי שאני לא אראה את שיר לעולם.