New Stage - Go To Main Page


זה לילה קסום במצפה רמון. כמעט ואין אורות, אין זכר לענן,
והרקיע זרוע אינסוף כוכבים. אנחנו יושבים על שפת המכתש, בוהים
בשמיים המדהימים. את מצביעה אל הכוכבים, מסבירה לי על עגלות
ודובות, מזלות וגלקסיות. אין מאושר ממני על הרגע בו סחבת אותי
אל המכתש, מהמגורים המסריחים של הצבא- כדי לצפות בכוכבים.
- "שם, אתה רואה, זאת הדובה הגדולה. תראה איך הכוכב הגדול יותר
מתחבר לשניים הקטנים."
+ "אני לא ממש רואה את זה..."
יש המון כוכבים, ואני בקושי מצליח להתרכז בשמיים ולא בריח
הממסטל שעולה מהשיער שלך.
את לוקחת את היד שלי, ומציירת איתי את הדובה.
- "הנה, מכאן, לכאן, וזהו."
אני מחזיר את נשימתי, מהנהן, עדיין נדהם ממגע העור העדין שלך
על כף היד שלי. את משאירה את ידך על ידי לעוד מספר רגעים,
ומתנתקת. בדרך-כלל הבן הוא זה שמתעניין באסטרונומיה ומערכות
שמש, והוא זה שלוקח את הבת לצפייה רומנטית- בשמי הלילה
השחורים. ככה זה כשבוחרים להתעניין במישהי שהחלום שלה זה ללמוד
אסטרו-פיזיקה בטכניון.
- "והכוכב הגדול והאדום הזה שם, זה מאדים. השבוע הוא קרוב
במיוחד לכדור - הארץ. אפשר לראות ממש את פני השטח בטלסקופ
חובבים. זה מחזה מדהים." את אומרת ומתמוגגת.
אני נשכב על מעקה האבן הנמוך, ממש על שפת המכתש, כדי להסתכל
למעלה ביתר קלות. את נעמדת לידי, עדיין מנסה להבין את גודלו של
היקום, בונה לעצמך מערכות שמש מרוחקות.
+ "ומה זה שם?" אני מצביע אל קבוצת כוכבים שכמעט יוצרים שטיח
של אור הרחק מאתנו.
- "זאת גלקסיה מרוחקת, שבטח לא נראית ככה כבר כמה שנות אור
טובות. היא נקראת X109Z. או קליאופסה, בשמה העממי." את מסבירה.
" תגיד, קר לך? אתה ממש רועד."
+ "כן, קצת קר לי" אני משקר, רוצה להגיד לך שלא, בכלל לא קר
לי. זאת ההתרגשות הזו - של להיות כל-כך קרוב אלייך, בלילה כזה
יפה. להרגיש את חום גופך, הגוף שכמעט מתחכך בשלי. לשמוע את
הקול שלך כשאת מסבירה לי על סופר- נובות ומטאורים שעומדים
להחריב את הכדור הקטן שלנו בעוד עשרים שנה. באמת שלא אכפת לי
להיחרב, כל עוד זה יהיה אתך.
+ "יש כאן קצת רוח מדברית, לא?" אני שואל בחיוך. את שמה את
ידייך על כתפיי, משפשפת קלות, כדי שיהיה לי חם.
- "עכשיו יותר טוב?" את שואלת. אני מאדים כולי, קצת כמו הכוכב,
חם לי עד כדי רתיחה.
+ "כן, קצת יותר טוב, תודה." את מחייכת אליי חיוך כובש,
וממשיכה לצפות למעלה.
+ "אהה... הנה כוכב נופל" אני מרוצה מעצמי שהצלחתי לקלוט משהו
בשמיים האינסופיים." איזה יופי..."
- "תביע משאלה, אולי היא תתגשם."
+ "את, מדענית החלל הגדולה, מאמינה במשאלות וכוכבים נופלים?"
- "שתוק, תביע משאלה, ותגיד תודה שלא הסברתי לך על תופעת הכוכב
הנופל, ולמה זה בכלל לא כוכב נופל, אלא..." אני שם את האצבע על
הפה שלך, משתיק אותך לשניה, ועוצם את העיניים.
אני חושב על המשאלה היחידה שעולה לי בראש באותו רגע.  לפתע
השפתיים שלך נוגעות בשלי, מנשקות אותן קלות, וכשאני פוקח את
העיניים, אנחנו כבר באמצע נשיקה מתוקה, שהלוואי ולא תיגמר
לנצח.
+ "איך ידעת מה ביקשתי?" אני שואל בתמימות.
- "אפשר לנחש, וגם אם לא, החלטתי שזה הזמן הנכון."
אני מחייך, כולי מאושר, מביט אל תוך עינייך הבורקות.



קול של צעדים על שביל החצץ מסיח את דעתי. זוג צעירים הולכים על
הטיילת הצמודה למכתש, מסתכלים במבט חולמני אחד על השנייה.
דמותך מתפוגגת מיד אל תוך החשיכה, והם מביטים בי - נער מוזר
ששוכב לבד על שפת המכתש ומסתכל אל השמיים. אני רואה אותם
מחזיקים ידיים, ומבין עד כמה מצבי רע.
והשמיים.
הם כל-כך יפים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/10/03 9:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי ליברמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה