עוד יום עובר,
אנשים נהרגים בכבישים,
חיילים שוכבים בשטחים,
אנשים חסרי אונים נפגעים מפיצוצים,
ואני אחת שחושבת על כל האנשים
שעצם היותם ישראלים יהודים
הופך אותם, בשבילי, ליותר משמעותיים.

ואני לא יכולה לסלוח,
לא מוצאת רגע של כוח,
יושבת בבית
לא פוחדת
לא מרחמת
לא נושמת
מאוד כואבת
ותמיד חושבת,
מה היה יכול להיות,
אם היית מבין,
שעם המצב הזה לא נוכל להמשיך.

מה היה קורה אם אלפי האנשים
היו ממש ברגע זה מתקיימים
ולא נקטעים באמצע החיים?
ילדים מסכנים שלא ידעו את מר גורלם
נשלחים לבתי הקברות להיפרד מיקיריהם לעולם.
חיילים מקסימים לא חוזרים לביתם.
משפחות הרוסות על ימין ועל שמאל
כמה כעס וסבל עוד נוכל לסבול?

ומה אם אגיד לך שהעם הנבחר שלך
עדין כואב,
עדין דואב,
עדין סובל וזועק?
הרי הוא חי יום ביומו
בתוך מציאות קודרת
לא מתחשבת
וכל כך מאיימת.

זה פייר שדווקא אותנו קורעים
ושאנחנו אלה המושפלים?
איך אפשר לקרוא לך שתדע מתי לבוא - שלא תאחר,
רק תעזור לנו לעמוד מולם,
שמהם לא נצטרך לפחד ורק נתגבר עם הזמן.
ועכשיו, אתה יכול להסכים איתי שזה לא בדיוק העולם המושלם?