כואב לי לחשוב על העתיד. בעצם אין לי עתיד. העתיד נגמר. מעכשיו
יש רק הווה. ככה כל החיים עד שאני אמות.
למה אני בעצם מחכה??? כל יום אני שומעת את הקול ההוא שאומר לי
לסיים עם זה חלק ונקי. הם לא יצטערו ממילא. על מה יש להם
להצטער?
זו באמת לא אשמתם שאני דפוקה שדופקת את החיים שלה.
יום אחד הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי שאני יכולה להיות
מאושרת, שאם אני רק אתן אושר סימן הוא יבוא. והם עוד אומרים
שאני חיה באשליות.
הלוואי שזה היה נכון, שהיה אולי אפשר לקנות אושר בקיוסקים. חמש
שקל ליחידה, יחידה ליום. משתלם. פחות הוצאות שבועיות לפסיכולוג
וכו.
כמו שכבר אמרתי אשליות.
לפעמים גם לי יש אשליות, אשליות יפות כאלה שבהן אני יכולה
להיות שמחה ככה בלי זיופים. אשליות שבהן אושר הוא טריפ אחד
גדול, לא סתם חיוך שאתה מנסה לעשות כדי לא להתבלט, כדי שלא
ישאלו שאלות.
אבל כשחושבים על זה מה זה באמת אושר? זה באמת קיים?
אם זה קיים אז איך יצא שכל כך הרבה אנשים בעולם מוצאים את עצמם
יום יום בוכים ובוכים. את מי אפשר להאשים? את המלחמות שיוצרות
מוות? את הנסיבות היום יומיות? סתם כאב רגעי???
לא! נאשים את עצמנו, אנחנו היחידים שאשמים בטיפשות שלנו, בכאב
ובעצב. אם לא אנחנו מי???? מי בעצם יכול לשלוט על החיים שלנו
כל כך שהוא יכול להביא אותנו למצבים מפחידים למדי אם לא
אנחנו?
אם כך אני מניחה שגם האושר בשליטתנו, אבל איך? איך נגרום לו
לבוא? מתי יפסיק הסבל? מתי נפסיק לבכות? מתי נוכל לחייך בלי
זיופים?
מי שיש לו תשובות בבקשה לעדכן אותי.