פסח היה, בשעת צהרים, אני נמצא בחנות החדשה שלי שעוד לא נפתחה
לקהל, הרבה אנשים היו שמה, סיידים, נגרים, חשמלאים... ואני
יושב לי בתוכם, בפינה אחת עם הרבה ניירות ומכונת חישוב קטנה,
עושה חשבונות... זה היה לפני כעשר שנים. עבדתי אז בחג.
פתאום אני שומע צריחה חזקה אחת של אחד הנוכחים שמה, משהו כמו
תזהההר! דווקא את הצעקה הזאת אני זוכר טוב טוב; ולפני שאבין את
פשר הצעקה אני רואה אדום הרבה אדום סביבי, שלולית דם אדירה!
ממני. לא הרגשתי שום כאב - לא זוכר באמת את התחושה הזאת. כל מה
שאני זוכר מהרגע ההוא זה פחד בסיסי מלווה בסקרנות לדעת מה קורה
מה קרה כאן לעזאזל... הדם זרם לו מהראש שלי, ומאוורר התקרה
הגדול שהיה עדין מסתובב לו על הרצפה סימן לי את הקשר בין
הדברים. הוא נפל כאשר היה עובד על ראשי, מעל הפינה שהייתי יושב
בה ועושה את חשבונותיי. הוא חתך/גזע משהו איפושהו בראשי. לא
היה ניתן לראות בדיוק מהי נקודת הפגיעה מהו עומקה ומהן
אפשרויות השרידות אחריה, אך עיני האנשים הנוכחים שמה אמרו לי
הכל. אף אחד לא רצה להתקרב אלי, כולם נתקפו בהלה, ממתינים
כנראה לרגע הקרב בו אתמוטט... גם אני חשבתי שהפגיעה אנושה -
זאת כי ראיתי את כמות הדם סביבי שזורמת בלי הפסק, והיא רק
מהראש! רק ממני! אף אחד אחר לא נפגע. אבל היה לי מין דחף של
תושייה של רצון לעזור לעצמי, של לעשות משהו מחושב ונכון - כל
עוד הראש שלי עדיין חושב ואני יכול להשתמש בו...
יצאתי בכוחות עצמי לרחוב ואף אחד לא ליווה אותי, כולם היו
ועודם בהלם. אני נמצא ברחוב ראשי סואן של אזור מסחרי, משהו כמו
שוק הכרמל, הרבה מאוד מכוניות משאיות מוניות. ניסיתי לעצור
מישהו שיוביל אותי לבית חולים. וכאן המקום לציין עובדה אחת
חשובה: ישנו חוק בפנמה - המקרה אירע שמה - שבמקרה של תאונה,
ולא משנה מהי התאונה ומה הן סיבותיה, כל מי שמזיז/מוביל/נוגע
בנפגע, עליו להתייצב ולענות על שאלות החוקרים, ולפעמים
ההתייצבות הזו ממש לא נעימה, כי יכולה להיות מלווה בהמתנה של
יום שלם. הנשאל, וגם אם הוא המציל, הוא מבחינת חשוד ראשי לפני
היותו עד ראשי. מי שמציל נפש "ובורח", דמו בראשו ועובר על
החוק, והוא מבחינת פושע לכל דבר. הוא יהפוך למבוקש! זהו לשון
החוק היבש הזה ואל תשאלו אותי מה ההגיון שלו...
עוצרת לי אחרי מספר שניות (או דקות - באמת לא זוכר) מכונית
ספורט חדשה! מבריקה. תמונת המכונית הזאת לא תסור מעיני לכל
החיים. חדשה יפיפייה. הנהג, בחור צעיר, פנמני, פותח לי במהירות
את הדלת האחורית וצועק לי: כנס מהר! עד כדי כך אני זוכר את
האוטו החדש הזה, את התכונה הזאת, עד כדי ששמתי לב, ואני במצבי,
בדם שלכלך את הקטיפה החדשה של האוטו; בדם שנכנס אל עומק הקטיפה
וחיבל וכיער אותה באופן כללי סיטונאי... את מהלך הנסיעה הזאת
גם אזכור לפרטי פרטיה - לא על שום מה.
הבחור שואל אותי לאן אתה רוצה שאסיעך לאיזה בית חולים? יש
לציין שהשאלה היתה מאוד חשובה ואקטואלית; זאת כי נסיעה לחדר
מיון של בית חולים ממשלתי, יש בה משום סכנת נפשות של ממש; לא
תמיד הרופא הנכון נמצא, לא תמיד הציוד הנכון נמצא, וזאת אם
מתמזל מזלך ולא תמתין לתורך. יש שמדממים למוות בהמתנה לתורם.
מאידך, האופציה השניה, בית חולים פרטי, לא בטוחה כל כך לאדם
שאין לו אמצעים או מלווים עם כרטיס אשראי פתוח. יכולים לתת
טיפול ראשוני, אך כל טיפול אחר יעמוד בסימן שאלה.
והבחור מתעקש לקבל תשובה: לאן להסיע אותך? אך הבעיה שלי אחרת:
אני לא יכול לענות לו, אין לי אפשרות לדבר - פשוט הפה שלי מלא
דם! אני מנסה בכל זאת לדבר ישירות מהגרון אך הוא אינו מבין
אותי ובצדק! אך הראש שלי עדין עבד: תפסתי את האצבע וציירתי לו
על הזכוכית את המילה: PAITILLA באמצעות דיו אדום כהה. זהו בית
חולים פרטי שיכול לתת לי טיפול נאות. זאת ועוד: הוספתי ורשמתי
לו כמה מספרי טלפונים שעלו לי בראש של קרובים שיתקשר אליהם,
והוא הפעיל את כל האורות של האוטו ונסע במהירות של אוטו
ספורטיבי אמיתי והיד שלו כל הזמן על הצפצפה. החל מרגע זה אינני
זוכר דבר חוץ מפרצופו של אח שמן אחד ומנייק שעבר על ידי, אחרי
הניתוח/לפני הניתוח, וזמזם בקול רם: זה לא נראה טוב... שמעתי
אותו ורעדתי.
לאחר מספר שעות, אני מתעורר והרופא שטיפל בי מודיע לי שהיה לי
מזל הפעם! נותר רק סנטימטר קטן לחתוך לי את העין אך נחתכתי,
ולמזלי, מתחת לאף באזור השפה העליונה, עם עוד חלק מהלסת
העליונה שפשוט התחלקה לשניים; גם לא שכח לרמוז לי מה יכל להיות
אם הפגיעה היתה קצת יותר מסנטימטר לכיוון מעלה מעלה. נשאר לו,
לרופא עוד פרט אחד קטן להשלמת הדוח שלו: מה גרם לכל זאת? ומי
זה שהביא אותך לכאן?
מסתבר, שהבחור שהביא אותי, כך סיפרו האחיות, התקשר משמה מחדר
המיון למספר טלפונים, הוא הרים אותי אישית עד חדר המיון, היה
דאגן גדול וחשבו שהוא אחי או אחד הקרובים, הוא הציע כמה מאות
דולרים שהיו לו עד שמישהו מהמשפחה תכף יבוא עם וויזה. אך לא
היה צורך בזה כי מהר מאוד התייצבו אנשים מהמשפחה ומאותו רגע
הבחור נעלם! הוא לא עזב אותי עד שראה שהגיעו למיון אנשים שלי,
או אז בלעה אותו האדמה.
יצאתי מזה מהר מאוד ולא נשאר מכל הסיפור הזה דבר, חוץ מצלקת
קטנה מעל לפה שמבחינים בה רק אם מתקרבים מאוד. אישתי מכירה
היטב את הצלקת הזאת.
חזרתי אחרי מספר שבועות לעבודה ולחנות שנפתחה לקהל באיחור מה.
החודשים עברו, ויום אחד, מספרת לי אחת העובדות, כי נתקלה
במסעדה מסוימת בדמות אחד שדומה להפליא לבחור שאסף אותי באותו
יום אדום, עם מכוניתו הספורטיבית החדשה. היא אומרת, שעקבה אחרי
כאשר יצאתי מהחנות שותת דם, וראתה, מרחוק, את סיפור המאבק שלי
להשגת הסעה! (אבל לא הצליחה- מחמת הבהלה, לעזור לי! היא וכל
הנוכחים.) שאלתי אותה: ואיך הצלחת בכל זאת לזהות את הבחור
במסעדה, הרי קשה קצת לזכור מישהו ממספר שניות.
ענתה בלי היסוס: ראיתי אחרי שייצא מהמסעדה, לאיזה אוטו הוא
נכנס!
- ולא ניגשת אליו? ולא אמרת לו מילה? הרי את יודעת שאני מחפש
אותו.! תשובתה היתה: "התביישתי".
מאותו רגע, היא קיבלה הוראה חד משמעית ממני ללכת ולסעוד כל
יום, באותה שעה באותו מקום במסעדה ההיא, ועל חשבוני; וברגע
שפוגשת אותו שוב, לגשת אליו ולנסות לגבות ממנו את מספר הטלפון
שלו, או כל פרט שתוכל להוציא ממנו. פשוט להגיד לו שברצוני
לפגוש אותו ולומר לו "תודה".
עברו מספר ימים, והעובדת חוזרת אלי בוקר אחד עם בשורה: ראיתי
אותו! פגשתי בו! ודיברתי איתו! בדיוק איך שביקשת ממני! אבל
הבחור לא שיתף פעולה איתי: הוא אמר לי למסור לך שמאוד שמח שלא
היתה פגיעה רצינית ושחזרתי לעצמי, אך שלא אדאג לשום דבר אחר,
הוא מסתפק בתודה שלי מרחוק. ולבטח אינו מעוניין בתודה
"חומרית". הוא סיפר לה יותר מזאת: הוא ידע בדיוק איפה החנות
שלי, ודאג לעבור משמה מספר פעמים אחרי המקרה, בשביל לוודא
שחזרתי לעבודה ואני בריא ושלם; ומהרגע שראה אותי (מרחוק) בחנות
- בריא ושלם, הוא הפסיק לעבור משם ולברר.
זהו חברים. יותר לא ראתה אותו העובדת, לא במסעדה ולא על יד
החנות, ויותר לא שמעתי ממנו. הוא אדם כמוני וכמוך, עם שתי
ידיים שתי רגליים ולב אחד, נוצרי, פנמני, לא משלנו; זה כל מה
שאני יודע עליו.
למעשה, אני יכול לסיים את הסיפור שלי כאן, והסיפור לעניות דעתי
מתאים מאין כמוהו לכותרת שנתתי למאמר: "שעתה היפה של האנושות".
אך עלי לאכזב אתכם ולהודיע שדווקא לא התכוונתי מלכתחילה לספר
את הסיפור הזה; זה בא לי באופן מפתיע - אם נכון הביטוי. ביקשתי
לכתוב על שעתה היפה של האנושות - לאו דווקא על הבחור האדם
ההוא; ופשוט זה יצא מהארון.
הרבה מאוד רוע יש בעולם; זוהי עובדה שכולנו יודעים, כולנו
חווים, כולנו חיים. אומרים שהעולם שלנו היום הוא עולם של
אינטרסים ואינטרסנטים, הכוח המתניע שלו הוא כוח האינטרס; וזה
נכון. מאוד נכון. כל כך אנחנו פוגשים באלמנטים של הכוח הזה עד
כדי שנעלמו מעינינו עוד אלמנטים אחרים, עוד כוחות שמתניעים את
העולם שלנו, ולוא דווקא הכוח הזה. אני רוצה לטעון ולהגיד,
שדווקא הכוחות "האחרים", אם תרצה "החיוביים" - הם הם שמתניעים
את העולם שלנו, והם האחראים למעשה על המשכיותו; בלעדיהם עולמנו
היה נכחד; מזמן.
נהגנו לשמוע את האמרה "עדיין יש טיב בעולם" ובד"כ שמענו אותה
אחרי איזה סיפור "חיובי" כדוגמת הסיפור שלי לעיל, וכאילו
הסיפור הזה בא ללמדנו על היוצא מן הכלל, בתוך ים גדול של רוע.
ואני בא לטעון שהאמת האנושית דווקא הפוכה "לצערנו": הטוב הוא
הוא השולט בעולם וההוכחה על זאת היא - קיומו של העולם! אין לך
הוכחה חותכת מזאת! למעשה, כולנו שכחנו את הטוב ואת הטובים,
התרגלנו אליהם, וזוהי התכונה האחראית לעצם "השכחה".
כן אני טוען במצח נחושה את זאת: "הטוב" הוא השולט עד עצם היום
הזה בעולם, והוא זה הכוח האחראי להתנעת העסק הזה שנקרא
"העולם". רוצים עוד דוגמה לסוג "הכוח" הזה? - תסתכלו בפורום
הזה של קולמוסנט ובמאמרים המפורסמים בו. [קולמוסנט הוא אתר
שמידי פעם הייתי כותב בו]. למה אנחנו כותבים?
"למה אנחנו כותבים?" - זאת היתה הכותרת של המאמר הראשון
שכתבתי בעיתון אל קודס בירושלים, לפרנסתי, בשפה הערבית, בהתחלת
שנות השמונים, כאשר הגעתי לארץ. באמת ובתמים אינני זוכר את
המאמר ההוא או במה הטעמתי אותו. לא זוכר במה עניתי על השאלה
"מדוע אנחנו כותבים", אך עד כמה שאני מכיר את עצמי, תשובתי,
אז, לא היתה חותכת. יכול וכתבתי שיש בנו דחף פנימי לשתף את
השאר. יכול וכתבתי "לרצות את האגו שלנו." - אולם ועל כל פנים,
אני בא היום להשלים את המאמר שלי בערבית משנות השמונים, ולטעון
היום: אנחנו כותבים כי יש בנו, בין השאר, את התכונה האנושית
האמיתית "לתת". זוהי למעשה התכונה האחראית על רוב יצירותינו.
יש לי בפורום קולמוסנט (קישור מצורף בתחתית המאמר) טור שבועי
של הומור תחת השם "פינת הבדיחה השבועית" (פ.ה.ה), ואכן, מאוד
יחמיא לאגו שלי כאשר מחמיאים לבדיחותיי בפ.ה.ה., אך יותר אשמח
אם אדע שגרמתי שמחה וחיוך אמיתי למישהו. לדעתי, התכונה
האנושית הזאת "לתת" היא האחראית לשעות של כתיבה של הרבה אנשים
שכותבים בפורומים השונים, או שמשתפים אותנו כאן ב-"במה חדשה"
ביצירותיהם השונות.
לתת!
"לתת" לאו דווקא "על מנת לקבל". "לתת לא על מנת לקבל" - זוהי
הנוסחה שמתניעה את העולם האמיתי שלנו; זו טענתי.
אנו למדנו לחיות למעשה עם הנוסחה הזאת, מאז שנולדנו מאז שיצאנו
לעולם: ילד מקבל מהוריו חינם אין כסף, לא על מנת להחזיר להם,
וכאשר יבוא תורו, גם הוא "יתן" לילדיו ולא על מנת לקבל מהם
חזרה, ולו באופן המיידי. אף אחד לא מחתים את "הצד" השני על
התחייבות אישית להחזר! זוהי מערכת יחסים של התחייבות
"ג'נטלמנית" בלתי כתובה.
אנו נולדים למעשה עם התכונה האנוכית "לקבל", ומכאן והלאה תכונה
זו מתפתחת לה אצלנו, ובאופן אבסורדי לתכונה המקבילה "לתת"!
זוהי למעשה שאלת השאלות: הכיצד? אנו אמורים למעשה להתפתח יותר
לכיוון "האנוכי". ומה שקורה מצביע על הכיוון הנגדי דווקא; אחרת
לא היינו "נותנים" בחזרה לילדים שלנו - לא על מנת לקבל. אחרת,
לא היינו "נותנים" גם לחברה שלנו.
לא מזמן, קראתי ספר מאוד מעניין של תורת הקוונטים פרי עטו של
ד"ר יואב בן-דב . ספר על פיזיקה אטומית מודרנית. ודווקא את
הספר הזה ברצוני לאמץ, למען ההוכחה הראשית שלי במאמר הזה:
"לתת, ולא ע"מ לקבל - כתכונה כלל אנושית עיקרית, שעומדת
ומתניעה את החיים האמיתיים שלנו".
מחבר הספר הזה, ד"ר בן-דב, ולמעשה חיבר את סיפרו לפרנסתו, ועל
מנת לחיות מתגמוליו. תקראו את הספר רבותיי ותראו ותיווכחו שאין
כך פני הדברים! המחבר עבד עליכם! כל מה שביקש בספרו הוא דבר
אחד בלבד ולא אחר: לתת מידע! לתת!! זוהי התכונה שדרבנה את
המחבר לכתוב את סיפרו. רק מי שקורא את הספר יכול לחוש את
התכונה הזאת; יכול לראות במו עיניו איך המחבר עבד עלינו: הוא
רוצה יותר שנהנה מסיפרו מאשר לקנות אותו. כן אני הרגשתי בזה עד
כדי לחשוד בו.
אני איש מאמין. מאמין אני בקיומו של כוח עליון שעומד מאחורי
היקום שאנו נמצאים בו. וכשאני בא להתמודד עם השאלה הבלתי
נמנעת: ומדוע? מדוע הוא יצר את העולם? אמונתי היא אחת:
"הנתינה" היא זו העומדת מאחורי הכוח הזה ומכלכלת את צעדיו -
אינני רואה תשובה אחרת; אולי כי אני מכיר מקרוב את התכונה הזאת
ונולדתי איתה? אולי זהו החיבור שלי אליו, לכוח הזה.?
קישורים:
אתר קולמוסנט, היכן הטור השבועי שלי "פינת הבדיחה השבועית":
http://www.blabla4u.com/sites/blabla4u/ForumsHeb.asp?ForumID=11836&Page=1&CurrentGroup=0
