לא יכולה עוד, לא יכולה,
מרגישה חנוקה, עצורה וכבולה
תהום את פיה עליי פערה,
לא יכולה להכיל את כל הרע.
עונדת לצווארי שרשרת אבנים,
כל אבן סמל לכאב וייסורים,
שרשרת שעם הזמן רק מתרחבת
ועליי את כל הדלתות נועלת.
הולכת כבולה בשלשלאות,
מובלת את תא הזכרונות,
גיהינום מתמשך,
בבשרי צובט, נושך.
שוב חווה את אותן אשליות
של כאב לב ואלף מיתות,
כל הזכרונות לאחד נאספים,
לנגד עיניי דמות אדם מרכיבים,
בשתי עיניו יוקדת אש,
דמות צל עליו לובש,
בא, מרחף,
אותי איתו סוחף,
לתוך האש ! לתוך האש !
אל כבשן גדול עיניו נושא
אותי לשם לזרוק מנסה,
לא מפחדת,
כבר לא רועדת,
לא מכבשן,
או תמרות עשן,
כמו נשמה בלויה מסתובבת,
כל שניה בחיי אל גיהינום נשטפת,
רק כשאת שתי עיניי עוצמת,
עוברת בזמן למציאות אחרת.