אני יושבת פה בחושך מהרהרת במהלכיי הבאים.
מעלה טיעונים ובודקת סיבות, מנסה להחליט אם ללכת עד הסוף.
אבל מבחינתי כבר הגעתי לסוף, אין המשך גם ככה זה נגרר ונמתח
יותר ממה שהיה ראוי שיימשך.
פגעתם בי ורמסתם אותי, ניצלתם והשתמשתם שוב ושוב.
אחלה שעיר לעזאזל , תחביב מצויין.
כל מה שרציתם היה להפטר ממני לגרום לי להעלם לכם מהחיים והנה
זה עומד לקרות, הצלחתם. אני נכנעת.
גם ככה טענתם שאני טעות אז הנה אני מתקנת אותה.
מסלול ההתעללות עומד להגיע לקיצו והנה אני מוסרת לכם את ההתראה
לפני, הרי לא הייתי רוצה שתשארו בלי שעיר לעזאזל, נכון?!
אני הולכת עכשיו למקום טוב יותר, מקום שבו לא אהיה איתכם..
מקום בו לא אסבול ולא אגרום סבל.
היכן שהצביעות לא מוכרת ולשקרים אין כניסה.
תמיד טענתי שמגיע לי למות ושכאן לא מקומי, רק עכשיו הצלחתי
לאזור אומץ לעבור למקום אחר,פחדתי.
פחדתי שיכאב שוב אבל כבר לא אכפת לי, לא אכפת לי מכלום יותר.
ניתקתם אותי מהכל נידיתם אותי מהעולם וכל אפשרות לחיים
נורמלים.
ומכל רגש אחר. לא מרגישה יותר מרוב כאב, זה כל מה שאני מכירה.
כל מה שיש לי.
אה ואני אחסוך לכם.
אל תטרחו לבוא ללוויה בכלל או לעשות כאילו אכפת לכם הרי שנינו
יודעים שכשהייתי לא היה לכם אכפת אז למה שכשאני לא אהיה יהיה
לכם אכפת?!
לא רוצה לוויה גם ככה, אף אחד לא יבוא אז בשביל מה?
העיקר להתנדף מהמקום הנורא הזה, להפסיק לכאוב.
תמיד בטיולים הליליים שלי הייתי הולכת ומתבוננת בירח.
חולמת בהקיץ עליו , על חיים עליו, מפנטזת שיום אחד אני אהיה שם
ולא כאן. לבד בלי כאב ואף אחד.
ואולי סוף סוף תהיה לי קצת שלווה ורוגע.
מי יודע אולי אחרי שאסיים פה אגיע לשם...
אבל אני לא מפתחת ציפיות, אבדה לי כבר כל תקווה עוד מלפני
שנים.
סתם השליתי את עצמי והמשכתי עוד ועוד, זה היה צריך להסתיים
מתישהו לא?
ולא אני לא הולכת לגן עדן, זה ברור מאליו.
לא מגיע לי להיות שם כמו שלא מגיע לי להיות פה.
לזכותי [אני מניחה] יאמר שאהבתי עד יומי האחרון ושניסיתי.
באמת שניסיתי, אבל ניצחתם.
הפכתם את זה לבלתי אפשרי.
אני כאן סיימתי.