"בשעה שש לשעון האביב
לואיס ילדת חלום
יד ביד עם אהובה
את השדרות תחצה
ותדמה, הכל היא תדמה
לשמש."

חצאי שניות מתמשכות עד אין סוף, מסרבות להפסיק ולהטריד אותי.
צלצולים חזקים מתריעים לי על בוא הבוקר, אור, שמש, יום חדש
נפתח פה. עננים בחוץ, אני בודקת את מצב המדרכות הבוקר. עוד
יבש. החורף הביישן הזה משחק משחקי ילדים, בורח וחוזר. כמעט
כמעט. כמעט שחורף.
סתיו, תירוץ למצברוח ההפכפך הזה.
התרחקות, אפאתיה כזאת. שתיקה. עמימות. ערפל, ככה זה במדבר. קר
בלילות, קפוא אפילו. שכבות שכבות. לא לתת לקור לחדור פנימה, לא
לתת ללב לקפוא מחדש.
רגעי שתיקות לא פוסקים, מילים שנזרקות מדי פעם רק כדי להפר את
השקט הדוקר הזה. מילים חותכות, כמו סכינים באויר. אפילו חפץ
במרחק נגיעה נדמה מרוחק. או אשליות, הן רחוקות הלילה. רק
התהוות, נשימות קצרצרות, ספק נקיות, ספק חנוקות. ערב טוב
ייאוש, לילה טוב תקווה.
דמעות נערמות על הכר. כמו פורקן לרגש הזה שמסרב לצאת בזמן
האחרון. מתישהו זה היה צריך לקרות.

"ובפינת רחוב ראשי של עיר
היא בקיוסק קטן
תשתה ותדמה
לכוס שמש."

ליל מנוחה דמעות, אניח אתכן בצד לרגע.
ליל מנוחה עננים. שמי-לילה בהירים. כוכבים נסתרים. ליל מנוחה
ירח.
לילה טוב לכל הימים האלה.
נסיונות נואשים להתבהרות, טעמים וצלילים שלא חוויתי עוד מעולם.
רגעי שפיות, רגעי מציאות. התפכחות, נסיון לחיוך.
אולי מחר.

"אבל אם תרחיק בתים מספר
אראה ללואיס ילדת חלום
את ארץ הצל,
אראה לה את ארץ הצל
אראה ללואיס ילדת חלום
את ארץ הצל

בשעת ההתבהרות."

(השיר "בשעת ההתבהרות", מילים - יאיר הורוביץ.)