פעם היו לי ערכים מוחלטים. השחור היה שחור והלבן לבן מאוד. אבל
הגיל עושה את שלו וגיליתי שאפור זה צבע שמאוד מתאים לי
לעיניים, אז הרביתי להשתמש בו. אבל עדיין היו דברים מוחלטים -
הפלשתינאים אומללים, יש לתרום לאמנסטי ולגרין פיס, גזענות היא
משהו שיש להתגבר עליו, אסור לעשות ניסויים בבעלי חיים לצרכים
קוסמטיים (תרופות זה כבר סיפור אחר), בגידות בין בני זוג הן
מעשה לא מוסרי, ברגע בו אישה אומרת לא, זה לא ואם נכפה עליה
משהו מעבר לזה עליה להתלונן. רשימה נאה, לא?
הכרתי את בן באחד מהפיק אפ ברס המעטים שיש בעיר, נו, זה עם הבר
האליפטי, המוכר שבהם. נהגתי ללכת לשם בלילות בהם הבדידות הפכה
בלתי נסבלת, מתיישבת במקום הקבוע ומתחילה לשלוח מבטים. אהבתי
את החד משמעיות ששם. כולנו התכנסנו לאותה מטרה, לא היו משחקים
מוקדמים או לחכות לפגישה השלישית כדי להזדיין. הרבה אנשים
שביקשו אותו דבר - לילה של סקס, או שהסקס היה תירוץ? קראתי פעם
שהאדם הוא חיה רעבה למגע עור. כנראה זה נכון. הכרתי שם כל מני
בחורים, נחמדים יותר או פחות, מתחשבים יותר או פחות. מבטים
מתחלפים, לאחר זמן מה הם היו עוברים מקום ומתיישבים לידי,
מחליפים כמה קלישאות שנחבטו כבר למוות ואם הדבר מקובל על שני
הצדדים, הולכים לדירה שלי או שלו. בד"כ העדפתי ללכת לשלי.
לפחות ככה יכלתי להבטיח שהסדינים יהיו נקיים ושאני לא ארצה
להקיא כשאראה את האסלה. עם חלקם נשארתי בקשר ועם אחרים לא.
נראה לי שבמשך שנה אספתי שם אל בין רגליי כחמישים זרגים שונים,
כן, אחד לשבוע בממוצע.
בן היה אמור להיות עוד אחד בסדרה הארוכה הזאת. כרגיל ישבנו
משני עברי הבר, החלפנו מבטים, הוא ניגש אלי, הזמין אותי
למרטיני, אבל מבעד לקלישאות החבוטות היה בו עוד משהו. אני לא
יודעת איך אפשר לזהות מישהו מבריק במקום כזה, בן מבריק. הוא
חשב במהירות שסחררה אותי. יש משהו סקסי בבנים חכמים מאוד, בלי
להזכיר את זה שהוא נראה מצוין. לא מצוין ברמת הקונצנזוס, אבל
מצוין ברמה ש-60% מהחברות שלי היו מסכימות לצאת אתו. היה לו
ביטחון עצמי שגבל בטיפלה' חוצפה (עוד דבר מאוד סקסי אצל
גברים). אני ניסיתי לנהל את השיחה הרגילה, בן כמה אתה, מה אתה
עושה וכאלה, אבל הוא הסתכל עלי, חייך, "תקשיבי, אני מבין
שחייבים לעבור את כל השאלות האלה, אבל אני מת לזיין אותך, אז
אפשר לחסוך את כל זה?". ויי, איך שיתק אותי במשפט אחד, התחלתי
להגיב בצורה מתחסדת, אבל פתאום הבנתי מה אני עושה ועצרתי את
עצמי. נכון שהוא לא שיחק בהתאם לחוקים, אבל בעצם, חוץ ממראית
עין של מהוגנות, כלום לא נפגע. חייכתי אליו; "אצלי או אצלך?"
"מתי החלפת סדינים לאחרונה?" "דווקא היום הייתה העוזרת, הבית
מצוחצח" "אז אצלך". היה טוב, כמה שסקס בין זרים שלא מכירים ולא
ממש אכפת להם אחד מהשני יכול להיות טוב, כמה שסטוץ יכול להיות
טוב. סיימנו לעשן את הסיגריה של אחרי, הוא הזמין לי מונית,
נשיקה בלחי, יאללה ביי, היה נעים. אחרי שבועיים בערך הוא התקשר
שוב, נפגשנו, הפעם שמתי לב שיש לו חיבה מופרזת לדוגי סטייל,
אבל זו לא תנוחה שיש לי משהו נגדה, לא מחיתי. נפגשנו ארבע
פעמים בסה"כ, אחר כך הוא הפסיק להתקשר. תייקתי אותו במגרת "מי
שהיו" והמשכתי.
הגיע הקיץ, גלית הציעה שניסע לסיני. אני אוהבת את סיני, לרבוץ
ימים שלמים, לאכול דגים ולשתות סחלב, לנוח. ארזנו את עצמנו
ונסענו. הכל היה כרגיל, הדגים אותם דגים הסחלב אותו סחלב
והשלווה אותה שלווה. היה נעים, חוסר השקט התמידי עזב אותי.
נחתי.
ביום השלישי לבטלה המושלמת רבצתי בחושה, ספר מונח לידי למקרה
שאצליח לעשות את המאמץ הכביר שכרוך בלהפסיק לא לעשות כלום,
כשמישהו התיישב לידי; זה קצת הרגיז אותי, לא היה לי כוח
להתחלות עילגות, התעלמתי.
"היי, בדרך כלל את יותר שמחה לראות אותי"...שנייה, מה הוא עושה
פה? "בן, מה אתה עושה פה?" "בואי ננחש, מה אני עושה בסיני?"
"טוב בסדר, זו לא הייתה השאלה הכי חכמה בעולם, מצטערת"
"התארגנתן?" "לא, הבדואים הציעו לנו לקנות, ונראה לנו מסוכן
לקנות מהם. דווקא נראה לי שאני מסתדרת יופי בלי" "אני
התארגנתי" "מתי הספקת?!" "נשמתי, לי יש סדר עדיפויות מאורגן
היטב, רוצה לעשן?", טוב, כנראה שסיני בלי איזה ג'וינט או שניים
אינה ממש סיני. הלכתי לחדר שלו, שלמען האמת היה מוצלח יותר
משלנו, הוא גלגל לנו ג'וינט, עישנו, ההמשך היה ברור, גם לזה לא
הייתה לי התנגדות, כנראה שסיני בלי זיון או שניים אינה ממש
סיני. היה בסדר, כרגיל. בלילה נפגשנו שוב, קצת קשקשנו, שוב
הלכנו אליו. הוא היה קצת יותר אגרסיבי מאשר בדרך כלל, אבל זה
היה בסדר גמור מבחינתי, בסך הכל היינו שני גופות שמחפשים פורקן
זמין. אחרי שגמרתי הוא הפך אותי על הבטן, צחקקתי לעצמי, מה
חשבתי, שהוא יוותר על התנוחה האהובה עליו? הוא משך אותי אליו,
הרים לי את הטוסיק, "היי, איש, אתה מתדפק על הדלת הלא נכונה",
הוא ממשיך. "בן, די, לא זה" הוא ממשיך, זה כואב, "בן, תפסיק",
מה קורה לו, הוא לא שומע אותי? "תפסיק!" אני מנסה לזוז, אבל
הוא תופס אותי בכל הכוח, אני מתחילה להיבהל, זה נורא כואב אבל
אני לא יכולה לזוז, עכשיו הוא תופס לי בשיער, כורך אותו מסביב
ליד, מצמיד אותי למיטה וממשיך, אני מנסה אבל הוא הרבה יותר
גדול ממני. זה כנראה לא נמשך הרבה זמן. הוא צונח עלי, לא יכולה
לנשום, עכשיו שהוא מותש אני יכולה להעיף אותו מעלי. הוא מחייך
אלי, "מצטער, נסחפתי קצת". אני לא עונה, אוספת את הבגדים
והולכת. כואב כל כך. מגיעה לחדר, מזל שגלית לא שם. אני נכנסת
להתקלח, המים המלוחים צורבים. יורד לי דם. מה אני אמורה לעשות
אם יורד לי דם משם? לשים טמפון? רק עכשיו אני שמה לב שאני
בוכה. אני מקרצפת את עצמי בכוח, גם שם למרות ששורף נורא,
מרגישה את כל המקומות שמחר יהיו חבורות, ישימו לב? אחרי שעה
וחצי מתחת למים אני גוררת את עצמי לאחת המכולות לקנות תחבושות.
ליד הדלת יש ראי. מסתכלת, נראת כרגיל, מזל.
גלית לא הבינה למה השתתקתי, למה אני יוצאת מהחדר רק מוקדם
בבוקר. למה אני משתמשת בתחבושות ולא בטמפונים. לכל דבר מצאתי
הסבר צולע אך סביר. הכאב נרגע וגם הדימום. ראיתי אותו כמה
פעמים מרחוק וברחתי. הנסיעה הביתה הייתה סיוט. מסתבר שהבדיחה
עם "אבל אבא, אני לא יכול לשבת" לא כל כך מצחיקה.
איך שהגענו לתחנה המרכזית בתל אביב אמרתי לגלית שתחזור הביתה,
יש לי סידורים לעשות. הלכתי שם למספרה ריקה מלקוחות, התיישבתי
על הכיסא ואמרתי לספר שאני רוצה קרחת. הוא הסתכל קצת המום על
אשד השיער המפואר, מקור הגאווה העיקרי שלי, "בטוחה? אולי רק
נעשה קצוות?" "שום קצוות, תגלח הכל" "אבל מותק, כל כך חבל, לא
רואים שיער כזה כל יום" "תגלח". הוא לקח את המכונה, הפעיל
אותה, ועמד מעלי, מהסס "תגלח". הרצפה התחילה להתמלא שיער.
קווצה אחת ואחריה עוד אחת, אף אחד לא ישתמש שוב בשיער שלי
כבמושכות.
לא הגשתי תלונה.