החרטה נובעת מהפחד שלנו לראות את הדברים רצים לנו מול העיניים.
הכי פשוט זה להתקפל לתוך הבור הזה ולטבוע ברגשות אשם. להתכרבל
בפחדים ולגלגל שיחה עם הטירוף. לצרוח לירח עד שאי אפשר לנשום
עוד. לעשות ורק אחר כך להבין. וכל החרטות האלה מהולות בשתיקות
הכי גדולות בעולם. בציניות שקורעת את המעטה של השמיים ושוברת
אותם פנימה. או שאת סוגרת על עצמך בכח או שאת משתחררת. אין
באמצע, תבחרי.
שירים של פעם עושים דמעות ודמעות עושות את העיניים אדומות
ונפוחות. ובכלל, אני לא מתכוונת לכל הדברים שאני אומרת. מתחרטת
על כל שנית קיום שאני מצליחה לתפוס. מחברת נקודות בראש ויוצרת
דמויות או קווים או מספרים.
פרפר ענק שדומה לשקט מתיישב על פרח סגול. אני תופסת פרפרים
רגועים בראש הקצת פחות רגוע שלי. יש המולה ענקית בפנים, מסיבה
רועשת מלאה באלכוהול ודמעות. אנשים קופצים דופקים עם הרגליים.
לא נשאר יותר מדי מקום לשקט.
צלצולים מהדהדים בכל המסדרונות הרועשים, תינוקות מסתכלים לאויר
ומנסים לתפוס איפה הם בכלל. ילדים מלמדים הורים איך לחיות כי
רק הם יודעים, אבא קובר את הילדה שלו, הקטנה שלו. שלושה חיילים
מתים במיטה שלהם. קיפאון, הפשרה, לך תמצא את ההבדל.

אני אומרת דברים ומצליחה לבקש סליחה רק אחרי כמה דקות. תגידי
שזה בא ללמד אותי לפעמים הבאות, רק קצת חבל שאני לא לומדת.
טעויות מזיזות אותנו קדימה, נפילות מקימות אותנו, בסופו של
דבר.
אם לא רע לנו אין לנו למה לצפות, הרי זה רוב המרדף המטורף הזה.
לרוץ אחרי עצמנו כדי למצוא איך יהיה לנו טוב. לא שזה מרגש
מישהו יותר מדי, לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה.
גם לא בשביל לתת לעצמך שלוש סטירות ולהתעורר.