תעצמו את העיניים, דמיינו לעצמכם שהחיים זה משחק של איקס
עיגול.
יש במשחק שני משתתפים, אתם האיקס כל העולם הוא עיגול וכמובן
מיותר לציין שהעולם נגדכם.
המטרה היא לעשות צירוף של שלוש צורות זהות ברצף וככה בעצם
מנצחים ועוברים לשלב הבא, כמובן שכחלק מהתחרות אתה צריך גם
להכשיל את הצד השני, בדיוק כמו בכל משחק אחר.
האיקס עיגול שלנו מתאר כל מצב בחיים.
אם זה טיול שגרתי עם הכלב ואם זה לריב עם ההורים, תמיד צריך
לשחק באותו משחק פשוט- בלי רמאויות ובלי קיצורים רק איקס
ועיגול.

איקס בפינה הימנית העליונה.
יעל לומדת איתי באותה כיתה כבר מהיסוד, אף פעם לא הינו קרובים
אבל מכיתה ד' בערך אנחנו אומרים אחד לשני שלום בבוקר וגם פעם
יצא לי לנהל איתה שיחת נפש אחרי שהיא החליטה להפסיק לעשן בפעם
המאה עשרים וחמש וכמעט ונשברה... אבל גם אז בעיקר הקשבתי.
אני לא בטוח שאני יודע מה זאת אהבה,אבל איפשהו עמוק בבטן הייתה
לי הרגשה שאני מאוהב, הבעיה היחידה הייתה שלא יכולתי להוציא את
זה החוצה, פשוט לא ידעתי איך זה נראה.
אנחנו כבר בכיתה י"א ומסביב פתאום כולם התחילו לשים לב לכמה
הבנות התפתחו וכל יום שישי יש לנו מסיבות של "כולם על כולן",
כל שבוע בבית אחר, ואפילו כבר יש לנו כמה הומואים מוצהרים
בשכבה.
שלושה חברים שלי שכבו עם בנות, כולן בשכבה מתחתינו ובערך חצי
עולם כבר מצא את החצי השני שלו, ורק אני- יואב ארבל - 1.78 של
עיניים ירוקות וחיוך כובש מאוהב כבר מכיתה ד' וכבר מכיתה ו'
יודע שביום ההולדת השבע-עשרה של יעל הכול יסתדר, שני הקווים
המקבילים שלנו יפגשו.
מאז שאני זוכר אותה יעל לא הייתה נאמנה למישהו אחד, תמיד היא
קיפצה בין אחד לשני ואולי בגלל זה כל העולם בערך הכיר אותה .
תמיד כשחברים שלי לחצו עליי לנסות משהו,לעשות משהו, אמרתי שהיא
לא הטיפוס שלי או שבטח כבר יש לה מישהו ,אבל בתוכי ידעתי שאני
פשוט מתבייש ,מפחד מלקבל לא ולאבד את התחושה הנעימה הזאת בבטן,
שמדגדגת אותי כל פעם שאני רואה את יעל.
אני מחכה להיום כל כך הרבה זמן, כמו כל בנאדם הגיוני ושקול
ארגנתי את הכול וכתבתי לעצמי את כל התרחישים האפשריים כדי
שהכול יעבוד כמו שצריך. המבצע לכיבוש יעל יוצא לדרך ומכאן הדרך
היא רק למעלה.

עיגול בפינה השמאלית התחתונה
הכול התחיל ברגל הלא נכונה, פשוטו כמשמעו.
כשהגעתי לבית הספר בבוקר ראיתי את יעל, התקרבתי אליה והחזקתי
את הברכה שהכנתי לה חזק חזק, כנראה שכל כך התרכזתי במה אני
הולך להגיד עד שנתקעתי בספסל העץ עם הרגל ונפלתי נאנק מכאבים
לרצפה.
יעל באה אליי ושאלה אותי "מה קרה ילדון?" היא חיכתה כמה שניות
לתגובה כלשהי ממני אבל לי הייתה רק בחירה אחת בין לנשוך את
השפתיים ובין לבכות לידה ,אני בחרתי להישאר גבר כי הרי כולם
יודעים שבנות מעדיפות בנים חזקים. היא הסתכלה אליי עוד כמה
שניות, התכופפה ולקחה את הברכה מהיד שלי, אמרה "יש לי ספורט
,תודה על הברכה" ואז פשוט נעלמה.
אחרי עשרים דקות אצל האחות יצאתי כמו חדש (הפניה לבית חולים,
חמישה פלסטרים ופצע פתוח) והחלטתי למרות הכול להיכנס לכיתה
ולהמשיך בתוכנית . עד שסוף סוף יש לי טיפת אומץ,לא חבל לזרוק
הכול?

איקס בפינה השמאלית העליונה
היום יעל היא פשוט נסיכה.
כולם מקיפים אותה כל היום , כל כמה דקות בא אליה מישהו עם מתנה
חדשה והייתה סביבה מין הילה כזאת של מלאך, כאילו היום כל העולם
הוא שלה וכל דבר קטן נראה לי כמו רמז שהנה זה בא, שהיום זה
היום שלי.
כל שיעור היסטוריה חיכיתי להפסקה הקצרה שלאחריו ובראש שלי רצו
שוב ושוב כל המשפטים ,המילים וההברות שאני הולך להגיד לה.
עם הצלצול התקרבתי אליה ונעמדתי מולה ,חיכיתי שהיא תסיים את
השיחה עם אורי ,עוד אחד מאלפי המעריצים שלה ועשיתי את הצעד.צעד
קדימה כמובן.
"יעל,תגידי, מה את עושה הערב?" שקט,ליתר דיוק דממה.
זה היה הזמן הכי ארוך בחיים הקצרים שלי, בשלושת השניות האלה
המוח שלי התרוקן, הוא התכוון לקבל את התשובה שלה, הוא כבר ידע
מה לענות לה, הוא רק לא התכונן לזה שיהיה שקט.
"כדור הארץ ליואב, כדור הארץ ליואב, האם שומע? אתה אולי רוצה
שאני אשתלט על מערכת הכריזה של ביצפר ואענה לך שם?".
את המילים האחרונות שלה לא שמעתי, כנראה שמרב שהמח שלי היה ריק
הוא גם קצת שכח לקחת אוויר ופשוט התעלפתי.
כשפקחתי את העיניים יעל כבר הלכה, אבל אימא שלי ומנהלת בית
הספר עמדו ליד המיטה שלי והתייעצו עם איזה רופא שלחש להן בשקט
ש 'יהיה בסדר' .
הרגשתי שמשהו מדגדג אותי בצוואר אז סובבתי את הראש ומצאתי פרח
קטן, אחד מאלו שהיו בזר של יעל, וגם פתק קצרצר ממנה: ' תרגיש
טוב ילדון, אם תבריא עד הערב אז תבוא אליי בעשר, עושים לי
מסיבת הפתעה'.

עיגול בשורה הראשונה באמצע
אין טעם לתאר פה מה קרה לפני שעה במסיבה של יעל, כי הכול נפל
שם כמו קוביות של דומינו.
לא רק זה שברחתי מבית החולים אחרי שלא הסכימו לשחרר אותי, אז
הרופא המטומטם הזה שאל את אמא שלי לאן יכולתי לברוח ושלח לי
אמבולנס ישר למסיבה.
מה אני אגיד לכם, שלושת הרופאים שנכנסו לחדר וגררו אותי החוצה
לא ממש תרמו למצבי החברתי ובעיקר לא ליחסים שלי עם יעל, וזה
עוד אחרי שהשגתי ממנה שלושה מבטים רצופים בחצי שעה, שזה הישג
בקנה מידה אולימפי בשבילי.
עכשיו אני שוב פה במיטה, עם החלוק הירוק מזעזע הזה שאפילו אי
אפשר להגדיר אותו ירוק בקבוק כי אז הבקבוקים יעלבו.
אימא שלי והרופא כל הזמן מתלחשים ממש כמו בסרטים האלה שבהם
מודיעים לילד שיש לו סרטן ואז הוא מת והרופא מנחם את האמא ואז
שניהם מתחתנים.
אבל מה אכפת לי,שיתלחשו כמה שהם רוצים, אני עם שניהם לא מדבר
עד שהם לא ירדו על הברכיים ויבקשו ממני סליחה על זה שהם הרסו
לי את כל הסיכוי לקשר עם יעל.
"מתוקי, תאכל משהו, אתה כל כך חלש", פולניה עד המוות זאתי,
"נו, בבקשה, בשבילי, תן נשיקה, תגיד משהו...תאכל משהו...בלה
בלה משהו", פשוט לא סותמת את הפה.
אבל מה,אין לי מה להתלונן, בסך הכול התנאים פה לא רעים
ולהפתעתי אפילו האוכל פה בסדר גמור. אם מסתכלים על זה במובן
מסוים, אז די טוב לי.

איקס בשורה השלישית באמצע
אני מכניס את היד לכיס ומוציא משם פתק, את הפתק שיעל ואני
חתמנו עליו בכיתה ד', ששמרתי עד היום מתחת לכרית וקראתי כל
לילה לפני השינה.
הפתק עצמו כבר היה קצת דהוי, אבל עדיין היה לו את הריח שלה,
כאילו היא נתנה לו אותו רק אתמול.
זה היה ביום שבו ישבתי לידה, אני אפילו זוכר איך היה המזג אויר
בחוץ ואיזה שיעור זה היה.
זו הייתה הפעם הראשונה שישבנו ביחד וסתם מתוך שעמום התכתבנו
והתחלנו לדבר על החתונה של אחותה הגדולה. שאלתי אותה עם מי היא
תרצה להתחתן כשהיא תהיה גדולה והיא אמרה שלא אכפת לה , רק
שיהיה לו הרבה כסף.
אחרי זה שכנעתי אותה שיש לי משהו כמו עשרים וחמישה שקלים
במטבעות של עשר אגורות בקופסת החזרזיר בבית ושמאד כדאי לה
לשקול אותי כאופציה.
היא הבטיחה שביום ההולדת השבע עשרה שלה אנחנו נתחתן, כנראה שזה
נראה לה רחוק והיא חשבה שאני אשכח את זה עד אז, אבל אני לא
שכחתי.
יעל גם הסכימה שנחתום על חוזה, לא הייתה לי בעיה להפוך את זה
מחתונה לחברות ,גם זה משהו. היא חתכה חתיכה קטנה מהמחברת שלה
,לקחה את העט הסגול וכתבה:
אני יעל ברק מתחייבת בזאת להיות חברה של יואב ארבל בגיל שבע
עשרה , על החתום: יעל
היא הייתה בטוחה שאני אשכח,אבל אני לא שכחתי.

עיגול בשורה השלישית מימין
אומרים שהחיים זה שחור לבן, אני דווקא מעדיף תמיד לחפש את
האפור.
על יעל סיפרתי רק לחבר אחד שלי,רן, הוא תמיד הקשיב לי
ולסיפורים שלי ובסוף היה אומר רק:"תמשיך לחלום".
האמת שאין לו זכות לדבר, הוא כבר היה חבר של יעל משהו כמו
חודשיים וגם לו יש איזו אהבה לא ממומשת לורד מהכיתה המקבילה
ובכלל, זכותי להאמין במה שבאמת יקרה בסוף.
"אויש,מתי כבר תחזור לכיתה? נמאס לי שבועז יושב לידי כל הזמן",
רן נמצא אצלי בביקור חולים עלק ולא סותם את הפה, "נו, אז איך
אתה מרגיש?".
עכשיו יש בעיה, מה עונים על כזו שאלה? מצד אחד אני מרגיש מעולה
וחושב שאני בריא מתמיד אבל מצד שני אני בבית חולים אז בטח משהו
דפוק אצלי אז החלטתי בסופו של דבר על "יהיה טוב" אלגנטי שכזה.
ישבנו ודיברנו איזו שעה וגם שיחקנו קצת איקס עיגול עד שבא
הרופא וביקש ממנו לצאת, הוא הבטיח לבוא מחר וכמו בשאר הימים
האחרונים נשארתי לבד עד הבוקר.
יעל עדיין לא באה לבקר אותי אבל בטח היא עסוקה מאד או משהו, יש
לנו מבחן מסכם בהיסטוריה עוד חודש אז היא לומדת כנראה.
אחרי שאני אצא מהמקום המסריח הזה אני בטח אבוא ליעל ואגיד לה
שהיא עכשיו חברה שלי ויהיה לנו כל כך טוב ביחד, אפילו אני
אזמין אותה לסרט ומילקשייק על חשבון קופת החזרזיר שלי.
הבעיה היחידה היא שקודם צריך לצאת מפה...

איקס בשורה השלישית באמצע
אני בבית החולים כבר חודש וחצי ,הרופאים אומרים שהמצב רק הולך
ומחמיר ואמא שלי והרופא ממשיכים להתלחש על זה שיכול להיות שאני
כבר לא אצא מפה.
אני ממש לא מבין אותה, למה לי להישאר פה? בבית יש לי חדר משלי,
כבר הפסדתי המון חומר בבית הספר וגם יש לי את השיחה שאני צריך
לעשות עם יעל.
אבל אני מקבל בהכנעה את ההשארות פה,גם ככה זה זמני.
אתמול כל הכיתה הגיעה לבקר אותי וגם יעל הייתה שם. היא חייכה
אליי את החיוך הזה שאמר הכל. היא גם קרצה לי את הקריצה שאמרה
"תצא מפה והכל יהיה בסדר".
אחרי שכולם הלכו שוב נשארתי לבד בלילה וזה נתן לי זמן לחשוב,
בעיקר על זה ששכחתי לתת לה את הפתק.
אבל לא נורא, פעם הבאה שהיא תבוא אני אביא לה אותו, ככה האמנתי
לפחות.

עיגול בשונה השנייה מימין
כשאתה משחק באיקס עיגול אתה תמיד או רוצה לנצח או מפחד
להפסיד.
אף פעם לא חושבים על האפשרות שאולי יהיה תיקו, בגלל שאם יש לך
תיקו בעצם לא יצא לך שום דבר מהמשחק הזה.
נראה לי שבמשחק על יעל יצא תיקו, אבל אני לא מרגיש שפספסתי.
אני יצאתי עם משהו, יצאתי מהמשחק הזה עם חיוך, אז לפחות
מבחינתי זה היה שווה את הכול.
אימא שלי סיפרה לי שלשום שיש לי סרטן ושאני מתחיל עכשיו במלחמה
נגדו.
אני מעדיף לא לראות את זה כמלחמה אלא כמשחק של איקס עיגול
כשלשם שינוי הפעם אני אהיה העיגול.
אנשים חושבים שבחיים הכול שחור לבן, אני דווקא מעדיף לראות את
האפור אבל במשחק הזה אני לא חושב שתיקו יספיק לי.