הסתובבתי בתחנה המרכזית, עובדת.
חילקתי פליירים של 'יאקוזה', מחייכת ודוחפת לאנשים לידיים
ת'דפים.
"ירדן"
הסתובבתי, זאת הייתה מור, חברתי הטובה ביותר ושותפתי לעבודה.
"מה קרה?" שאלתי.
"אין לי כוח להיות לבד, בואי נחלק ביחד"
"סבבה"
עמדנו ביחד וחילקנו, אני בצד שמאל והיא בימין.
הסתובבנו קצת כי הפסיק הזרם של האנשים.
ואז התחיל גל חדש של אנשים שיצאו מהאוטובוסים.
חילקתי ת'פליירים ולא שמתי לב לכלום.
"ירדן מישהו קורא לך" אמרה מור.
הרמתי את ראשי וחיפשתי.

ואז ראיתי אותו.

"דן?! מה אתה עושה פה?" שאלתי.
הוא עמד מסתכל עלי, לבוש במדים עם השיער הבלונדיני שלו.
"מה המצב מתוקה?" הוא שאל.
"בסדר, מה?"
"אני מחכה לאסתי קבענו פה.." הוא אמר ולי רץ כל העבר שלנו
בראש.
איך שהייתי דלוקה עליו,
איך שהוא התעלל בי נפשית,
איך שבגלל ששנאתי ילדה מהכיתה שלי הוא נהיה חבר שלה,
אסתי.

"כמה זמן אתה ואסתי ביחד?" שאלתי והתחלנו ללכת ביחד.
"שנתיים ושלוש חודשים" הוא ענה.
"פשש... יפה, הקשר הכי ארוך שלך נכון?" שאלתי.
הוא הנהן וחייך.
ישבנו ודיברנו, ככה על הרצפה.
שנה וחצי לא ראיתי אותו, והתגעגעתי אליו, אפשר להגיד.
דיברנו רבע שעה בערך, שמתי לב שהוא מסתכל עלי המון, בוחן
אותי.
בסוף הוא הלך לראות אם אסתי, חברה שלו באה.
הוא קם והלך לעשות סיבוב במקדונלד'ס ואני הצטרפתי למור בחילוק
הפליירים.
"מי זה?" היא שאלה.
"זוכרת שסיפרתי לך על אחד שאהבתי מכיתה ז' עד ט' והוא לא שם
עלי?" שאלתי.
"זה דן?!" היא שאלה.
"כן" עניתי.
היא צחקה.
"ואני חשבתי מלך היופי לפי התיאור שלך, הוא חמוד לא יותר"
חייכתי אליה, מה כבר היה לי להגיד?
הוא חזר אחרי 5 דקות.
ישבתי איתו.
מור הלכה להביא עוד פליירים מ'יאקוזה' למטה.
דיברנו עוד קצת.
"מה עם חבר? יש?" הוא שאל.
"לא.. אף אחד לא רוצה אותי" אמרתי.
"איך יכול להיות? תסתכלי על עצמך" הוא אמר.
גיחחתי.
"עובדה, גם אתה לא רצית אותי" צחקתי.
הוא שתק והסמיק.
"סתם" אמרתי ונתתי לו מכה בכתף.
הוא צחק.
"מה יש לאסתי? מתי היא תבוא?" שאלתי.
"לא יודע, אל תדאגי היא תקבל על הראש" ענה דן.
"אני שוקל להתגרש..." הוא חייך אלי.
"כמה זמן אתה מחכה לה?" שאלתי.
"חצי שעה, יותר..." הוא ענה.
"מסכן" אמרתי וליטפתי לו את הכתף.
"כבר התרגלתי, ככה זה תמיד איתה"
דיברנו עוד קצת ושוב הוא קם לעשות סיבוב לראות אם היא באה.
אני נשארתי לשבת, מסתכלת עליו מתרחק.
ואז הוא חזר בפחות מ-5 דקות עם גלידה.
"רוצה?" הוא שאל והתיישב.
"לא, תודה"
"ירדן, בואי תעזרי לי" אמרה מור כשבא גל של אנשים.
קמתי אליה ועזרתי לה, הסתכלתי אחורה דן בחן אותי שוב.
אז דן קם ובא מולנו, הבאתי לו פלייר בצחוק.
"בואי רגע אני רוצה להגיד לך משהו" הוא אמר.
אם הוא היה עושה את זה לפני כמה שנים הייתי כולי רועדת, אבל
הייתי מופתעת מזה שזה לא הזיז לי.
הלכתי איתו.
"מה?" שאלתי אותו.
"תראי, אני לא יודע אם זה הזמן או המקום המתאים, אבל אני מזה
מצטער על כל הדברים שעשיתי לך.."
חייכתי חיוך ענק.
"...לא יודע למה הייתי ככה, הייתי ילד קטן, אני נורא מצטער"
הוא אמר.
צבטתי לו בלחי.
"איזה חמוד! אני חולה עליך!" אמרתי.
"את סולחת?" הוא שאל.
"סלחתי עוד לפני שביקשת סליחה, אני אף פעם לא שומרת טינה"
אמרתי לו.
הוא חיבק אותי.
"מתוקה" הוא אמר וחשבתי שהרגשתי אותו מריח לי את השיער.
ישבנו עוד קצת ואז הוא קם.

אסתי.

קמתי.
דן חיבק אותה והם באו מולי.
"מה המצב ירדן?" שאלה אסתי.
"בסדר" עניתי.
"טוב, אנחנו הולכים" אמר דן.
"ביי" אמרתי להם.
"ביי" הם ענו.
הסתכלתי עליהם הולכים מחובקים, דן הסתכל אחורה וקרץ לי.
חייכתי אליו.
הוא נתן לי נשיקה באוויר.
הייתי המומה, אבל מאושרת עד הגג!
זהו, סגרתי מעגל!
דן עכשיו ביקש סליחה, ולא פחות ולא יותר- רוצה אותי!!
הילדה שבי שעדיין התלהבה ממנו הייתה בעננים.
"וואי ירדן, בדוק הוא דלוק עליך" אמרה מור.
"את חושבת?" שאלתי.
"בדוק" היא חייכה.

יש! סוף-סוף הצלחתי.
נשמתי עמוק, חייכתי לעצמי והושטתי ת'פלייר לבנאדם הראשון
שראיתי.
זה היה חייל.
"אני אקח את זה רק אם יהיה על זה ת'מספר טלפון שלך" הוא אמר.
זרמתי.
הכל מותר היום! דן רוצה אותי!
סגרתי ת'מעגל הבלתי אפשרי!