אבא מת בייסורים קשים מאוד כשהוא ישוב על אסלת חרסינה לבנה,
כפוף גו, ועיניו מכוונות הרחק לעבר קצות רגליו. הרופאה שטיפלה
בו התקשרה אלי לפלאפון, התנצלה על השעה המאוחרת, וביקשה שאבוא.
שלוש שעות אחרי שאחותי ואני ראינו את אבא בפעם האחרונה, הקול
שלה דיבר לרגע אחרת. לא, היא לא אמרה 'תבואו דחוף' או 'תבואו
מהר' או משהו דומה, אבל יכולת לדעת מקצב דיבורה המונוטוני,
המתרחק, שקרה משהו לא טוב לאבא. הוא נמצא על ידי הצוות הרפואי
כשראשו נח בין שתי כפות ידיו, ורגליו מפוסקות בזווית מדויקת של
שלושים מעלות. זווית עליה הקפיד כל ימי חייו, בטענה שכך יכול
היה לעשות את שעשה טוב יותר מהרגיל. תחתוניו המופשלים עד מעט
מעל קו הקרסוליים שימשו עבורו, כך זה נראה, בסיס מושלם ליצירת
הזווית הרצויה.

כל הדרך ל"שרון" היו עומסים כבדים שהתחילו עוד בצומת גהה.
בסוף, באזור התעשייה הישן, התנועה עמדה לחלוטין. כביש הגישה
היחיד לעיר נסגר בגלל התראות ממוקדות לפיגועים. אפילו רוכבי
אופניים לא הורשו לחצות את המחסומים המאולתרים. ניסיתי להסביר
לאחד השוטרים שסייר על אופנוע משטרתי כבד שמדובר במצב מיוחד.
לא שגרתי. הוא הנהן בפנים קפואות. הוא מבין. "תראה אדוני," פתח
ואמר, אך לפתע עצר. ידו השמאלית מורמת באוויר מסמנת לי לחכות.
באותה שניה חשבתי להגיד 'מצב חירום', ונמלכתי להתאפק. או שאולי
בעצם קיוויתי שלא באמת קרה משהו נורא ואיום לאבא, ואני סתם
מגזים. יש לי את התכונה הילדותית הזו. אבא בטח שוב מסרב לקחת
את התרופות שלו, מטריד את האחיות עם בדיחות הקרש המטופשות שלו.
לוחץ על הזמזם שתלוי לו על המיטה, ועם הצפצוף הצורם נוזף בחולה
שמאושפז לצידו: "תשובה לא נכונה, מיסטר!" ומפיל את הכרית
באגרוף מלא סיפוק.

כשאבא רואה אותי הוא מיד נרגע. קורא לי ברכות "נחצ'ה" ומלטף את
שערי, את מה שנשאר. ואני ניגש אליו, בכל פעם שמח לראות שהוא
בסדר, לא מצליח להבין איך אפשר לכעוס עליו כמו שאחותי לפעמים
כועסת, ומחבק אותו. מקיף בזרועותיי את כל גופו הגרום, את מה
שנשאר. השוטר על האופנוע שלף זוג כפפות מהכיס ולבש אותן. הוא
נאלץ לעזוב, הסביר בחופזה ופנה לאחור בסרבול. קיבל קריאה דחופה
בקשר. לפני שסובב את ידית הגז עוד צעק לעברי מתוך הקסדה "אני
מצטער", או אולי בכלל הבטיח "אני כבר חוזר" - שניהם נשמעים
אותו דבר ברעש שעל הכביש - ונעלם בין טור המכוניות הארוך.

בשער אישרו לי כניסה מיוחדת עם האוטו, בלי הגבלת זמן. בשעות
האלה של הלילה, כשהמחלקות כמעט ריקות מאדם, קשה להאמין שזה
אותו מקום דחוס מהבוקר. הרופאה שטיפלה באבא אמרה שהקיצוניות
הזו מדהימה גם אותה. היא פערה בשתי אצבעותיה רווח בין שלבי
התריס המוגף, ובחנה בעייפות את המסדרון הנטוש שהכיל מוקדם יותר
את זעקות השבר של אבא. הצוות הרפואי ניסה בשלב מסוים לפרוץ את
תא השירותים, אך ללא הצלחה. "הפחד העיקרי שלהם היה," הסבירה
כמי שמסבירה לילד, "שאבא עלול להיפצע בניסיון, מהמכה. מהדלת
שתיהדף פנימה, אתה מבין." היא ממש השתמשה במילה 'אבא'. גם
כשהתקשרה אלי אמרה אבא, אבל רק עכשיו בבית-החולים, במשרד שלה,
שמתי לב לזה. שני סיבובי מפתח שלמים שרבבו את לשונו המתכתית של
הבריח אל תוך המשקוף. כמו שאני מכיר את אבא, חשבתי לעצמי, אם
היה שלישי, היה מסובב גם אותו.

סיפרתי את זה לרופאה שטיפלה באבא אבל היא לא הגיבה. בכלל לא
ניסיתי להצחיק אותה כמו שאבא היה מנסה, סתם רציתי לשבור את
השתיקה המעיקה שעמדה בחלל החדר. השפתיים שלה נעו קלות, בקושי
נפרדות אחת מהשנייה. "אבל אבא סרב לפתוח," אמרה לבסוף, כאילו
השלימה משפט חסר. דמיינתי איך אני מוחץ את זמזם החירום, ורגע
אחרי היא תיקנה והדגישה: "אביך סרב." כשדיברה, התפלאתי איך גלי
הקול שהיא מפיקה מצליחים לצאת דרך חריץ שפתיה הצר כל כך.