היא יושבת שם, שומעת אותם, אך לא מקשיבה להם. מסתכלת עליהם, אך
היא איננה רואה אותם. מתכנסת בעצמה, במחשבותיה וברגשותיה, אבל
לא מרגישה דבר.
כך היא, מרחפת, מכונסת בעצמה, מכוערת, טיפשה, דומה להם, שונה
מהם, רעה, מוזרה, לא מבינה.
האם היא משוגעת?! היא מנסה לברר עם עצמה.
מנסה להבין, מהו מקומה? היכן היא רצויה? איפה היא אהובה?
הכל גועש בה, עושה בה שמות, היא מאבדת עניין, מאבדת ריכוז,
מאבדת את עצמה.

מה זה?! האם זה הוא הטירוף המאיים לפרוץ החוצה, להשתלט?! כן?!
לא?! אולי... היא מקווה שלא, מנסה שלא, נאבקת עמו בפנים, חוסמת
את היציאות והפתחים, שומרת היטב- שלא יסתנן ויברח, שלא יכניע
אותה.
והיא שוב מהרהרת, מה יקרה שיתם כוחה?! מה יקרה אם יפסק רצונה
להיאבק?! מה יקרה כשתותר, תיכנע, תעלם?....
היא מיואשת, אבל יותר מכל היא מבולבלת.

זהו! זו לא היא, זה הבלבול!
הבלבול, זה שמעייף אותה, זה שקודח במוחה, חורש בבטנה, חורט על
לבה ומפלח את כל חלקי גופה.
הבלבול הוא זה שמתיש אותה, זה שמכניע אותה.

היא תוהה, הבלבול הוא הרי שלה אז אולי בכל זאת היא האשמה?!
וכיצד, כיצד מטפלים בבלבול?! ובכלל, מהו מקור הבלבול? כיצד
מצליחים להגיע לרמת בלבול כזו?!

נמאס לה!
נמאס לה כבר לשקוע, נמאס לה לחפור ברחשי לבה ולנסות, ללא
הפסקה, לנתחם. נמאס לה לעורר את כאבה כל פעם מחדש. נמאס לה
מהמוזרות שלה.
למה?! למה היא כל כך שונה?! למה היא כל כך שקועה?! אפשר לחשוב
איזו מסכנה היא, מה, כבר, עבר עליה?! ומה חסר לה בכלל?! דיי
דיי היא הרי, כבר, החליטה שמעתה היא רק צפה, אז מדוע היא, שוב,
שקעה?!

יש בה פחד, פחד גדול, שמא יום אחד ישיב אותה הבלבול אל התהייה,
המחשבה הבלתי פוסקת, הצפייה למוות.

היא יודעת שכעת היא, אמנם, רחוקה מהמקום הנורא ההוא, אך היא גם
יודעת שהיא אחת שמסוגלת, בלי להבחין אפילו, לחזור לשם. היא
יודעת שהדרך אל הלא נודע היא מאוד קצרה לאנשים מסוגה.

היא מפחדת, יודעת שזו, סתם, בריחה קלה, בריחה חסרת תכלית.
בריחה בעלת השלכות נוראיות, בריחה שבסופה תסתכם, רק, בפגיעה
באוהביה היקרים לה מכל.

בינתיים, היא לא נכנעת, לא מוותרת, נאחזת במעט השפיות וההיגיון
שנשארו בה, נעזרת באהוביה, מכריחה את עצמה לראות את האמת,
לראות שהיא סתם מפוצצת ברחמים עצמיים ושוקעת איתם, לזכור שחייה
יפים והרבה אחרים היו רוצים כאלו חיים! להבין שהכל אצלה בראש
וכל שעלייה לעשות הוא להרים את הראש, לנפץ את הבועה ולחייך...