רוחות מן העבר

הערת המחבר
זהו הרביעי והאחרון בסדרת סיפורי מיגי ואגוזי. התבגרות, שלא
לומר הזדקנות, היא מחלה שפוסחת על גיבורים מסויימים - אבל לא
על מיגי ואגוזי, כפי שאפשר יהיה לראות בסיפור זה. ההשראה
לסיפור זה הגיעה משני מקורות: סופר האקשן המעולה טום קלנסי
וסדרת ספרי הקומיקס "וויצ'בלייד" של חברת מארבל האמריקנית -
סדרה שמעולם לא הגיעה לישראל למרבה צערי.

בסיפור זה נעשה שימוש נרחב במשחק מציאות מדומה המכונה
'גלקטיקה'. ההשראה לגלקטיקה באה לי בעיקר מסדרת משחקי המחשב
Homeworld של חברת Sierra. אף על פי כן 'גלקטיקה' לא מתיימר
לחקות או לשפר את סדרת Homeworld. מינוחים רבים ודברים אחרים
שקשורים ל-'גלקטיקה' עשוים לבלבל או להפריע לקורא אשר לא ידע
את יוסף (או במקרה הזה את משחק המחשב) - ולכן, בכל רגע נתון
אתם מוזמנים לפנות אל הנספח המצורף שיתן פירושים ותובנות בקשר
למשחק זה.

אהוד גת

"מה אתה רואה בלילה, כשאתה שוכב במיטה וכל השדים באים?" -
מתוך הסרט "בקו האש" עם קלינט איסטווד

"ביחד נמצא את הצפון, הכיוון והדרך" - איתן שוורץ, טבריה,
2001

סיפור זה מוקדש, עם המון אהבה, ליהודה, כוכבה וסיגל - על שעזרו
לי להתגבר על הרוחות מן העבר.


העולםשחרית
הערב היה שקט. רוח קלה נענעה את השיחים שמאחורי המסעדה
"האיטלקית של ג'וני די". אדם בודד הלך בסמטא, בטנו כבדה
מאלפרדו פטוצ'יני ומנה כפולה של ספגטי בולונז משובח. הוא פנה
לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה ונעצר באחת. הייתה לו תחושה לא
נעימה כאילו מישהו צופה בו. הוא פנה לאחור אך לא היה שם איש.
הוא משך בכתפיו, הסתובב חזרה וקפץ לאחור בהפתעה. שפופה על
הקרקע הייתה דמות כמעט אנושית. באור המועט של מנורות הרחוב
המיושנות, הבחין האיש שלדמות היה צבע עור שחור כלילה. מכפות
ידיו של- זה- בלטו טפרים חדים באורך של עשרה סנטימטרים כל אחד.
לדבר היו עיניים שחורות לגמרי, ללא הבדל צבע בין הלבן של העין
והגלגל שלה. "מי אתה?" שאל האיש, "מה אתה רוצה?". "אוכל" ענה
הדבר בקול לא-אנושי שנשמע כאילו בוקע מגרון כואב. "אין לי
אוכל" אמר האיש. "אתה אוכל" היצור נהם. ואז, בלי לטרוח אפילו
לבקש את ארנקו, זינק היצור קדימה במהירות מדהימה, עשרת טפריו
שלוחים קדימה.

"חתמו את האיזור," ציווה ג'רי אודונל, "תעיפו את העיתונאים
ותרחיקו את כל האזרחים מפה. מה יש לנו כאן?". "קורבן רצח?"
הציע אלכס פרין. "וחוץ מזה, אלכס?" אודונל התייחס אל שותפו
בסבלנות, תוך שהוא נזכר בימים שבילה במשטרת לוס-אנג'לס בתחילת
דרכו כחוקר במחלק רצח. "נראה כאילו מישהו החליט להפוך אותו
למסננת," ענה פרין בסתמיות, "נדקר בערך שמונה עשרה פעמים בחזה
ובבטן, כל הבפנוכו שלו בטח נראה כמו רסק עגבניות". "אוקיי,"
אודונל הנהן והתקרב אל הגופה. לצד הגופה הייתה ערימת קיא
ירקרקה-צהובה שסיפרה לאודונל בדיוק כמה סתמית הייתה הגופה
בשביל פרין. אודונל לבש כפפות מנתחים, כרע ליד הגופה והרים את
הסדין שכיסה אותה. "איכס," ציין בגועל, "בחיים לא ראיתי כזה
גועל נפש. אפילו הגנגסטרים של ל.א. לא היו כאלה גרועים". "ברוך
הבא לוושינגטון די.סי. המפקד," גיחך אחד מחוקרי הרצח האחרים.
"יש לנו מושג מי הוא?" שאל אודונל. "השאירו חתיכות של הארנק
שלו פה," ענה אלכס פרין והביא לאודונל שקית ניילון קטנה.
אודונל שלה את שרידי הארנק הסתכל בתוכנו ואז שלף תעודה קטנה.
"הווארד קיינס," קרא, "בן 56, תעודת גמלאי בפנסיה מוקדמת מטעם
הCIA. קטע מעניין". "זה שאתה מה-CIA לא מונע ממך להישדד," אמר
פרין, שנראה שקוע בהרהורים פנימיים. "מי אמר ששדדו אותו?" שאל
אודונל. "לקחו את כל הכסף שהיה לו בארנק," ציין פרין. "והשאירו
את כרטיסי האשראי," אמר אודונל, "ובכלל, למה דקרו אותו אם זה
היה שוד?". "אולי הוא התנגד?" אמר פרין. "שמונה עשרה פעם בגלל
שהוא התנגד לשוד?" אודונל זקר גבה, "אלכס, אם אתה מתנגד לשוד,
אתה נדקר פעם אחת, פעמיים מקסימום. אחרי זה השודד לוקח לך את
הכסף ונמלט. שודדים לא דוקרים אנשים להנאתם, בטח לא עשרים פעם.
מישהו ביתר אותו לגמרי. אני לא קונה את עניין השוד. תראה את
השעון שלו - זה רולקס אמיתי. שודד לא היה משאיר את זה על היד
שלו. משהו אחר קרה פה". "חיסול חשבונות? נקמה?" שאל פרין.
"אולי," אודונל משך בכתפיו, "או שאנחנו עומדים להתמודד עם רוצח
סדרתי חדש - זה נראה כמו משהו שאיזה פסיכופת יעשה. תתקשר
למפקדה, תגיד להם שיודיעו על הממצאים לכל התחנות בעיר - אם יש
פה רוצח סדרתי אז אני לא רוצה לגלות שמישהו במחוז חמש כבר מצא
גופה כזאת ולא טרח לספר לנו על זה".

יומיים מאוחר יותר, כשהערב שהחל לרדת על בולטימור היה ארווין
סימור בדירה מרוהטת היטב. "תגידו לי אתם," אמר לארבעת השוטרים
האחרים מסביבו, "מה קרה פה?". "זה לא היה שוד," ענה עוזרו,
"תראה את זה, עשרים ומשהו דקירות בבטן ובחזה". "יש עדי ראיה?".
"שלילי," ענה עוזרו, "השכן ממול היה בדרך הביתה מהעבודה,
והשכנה מלמעלה היא גברת בת תשעים כמעט חירשת לגמרי". "המממ,"
סימור נד בראשו, ואז הסתכל מסביב. הוא לקח את אלתו של אחד
משוטרי המקוף שהיו איתם והזיז תמונה קטנה בפינת החדר.
"אאוריקה," אמר, "ידעתי!". הוא שלח יד עטויה בכפפת לטקס ושלף
החוצה את המצלמה הקטנה. "איפה הניידת של המז"פ?" שאל.

יותר מאוחר באותו ערב, נכנס ג'רי אודונל ל-"אצל ליאו". זה היה
פאב מיוחד בפרבריה המזרחיים של וושינגטון - פאב של שוטרים.
אודונל ניגש לבר והזמין בירה. מימינו שמע אודונל את אחד משוטרי
מחלק הרצח של בולטימור - שנסע ארבעים דקות כדי להגיע לפאב
המיוחד הזה - שופך את צרותיו בפניו של שוטר ממחוז ארבע של
משטרת וושינגטון. "...אז אני אומר לעצמי, 'זה איש שהיה פעם
ב-CIA וב-NSA, בטח יש לו איזה מצלמת ביטחון בבית. לא שהיה הרבה
מה לגנוב מהבית הזה אבל אתה מכיר את כל הביטחוניסטים - גם
בפנסיה הם נשארים כל הזמן עם האף בעניינים ועומדים על המשמר.
בקיצור, הבאנו את הקלטת לניידת של הזיהוי הפלילי ומה אני רואה
שם? היה חושך בדירה, כל התריסים סגורים, אז הצילום לא היה מאוד
ברור. משהו קפץ על הבחור הזה. בהתחלה זה נראה כאילו הוא פשוט
נתן לו כמה אגרופים אבל אז אני קולט שהבחור מתמוטט עם עשרים
חורים בבטן - היה לו איזה מין ציפורניים ענקיות כאלה או משהו
כזה על הידיים". "חזור שנית?" ביקש אודונל, עיניו פעורות
בתדהמה. "מקרה רצח שהיה לי היום אחרי הצהריים," ענה ארווין
סימור, "מישהו או משהו פשוט ביתר לחתיכות את הקורבן". אודונל
עצר לשניה כדי לסדר את מחשבותיו שרצו במהירות האור. "אתה
יודע," אמר לבסוף, "לפני יומיים היה לי מקרה מאוד דומה..."

מאותו הרגע כל העסק התגלגל מהר מאוד. שני גמלאים של מערכת
הביטחון נרצחו באופן דומה בשתי ערים שונות, בשתי מדינות שונות
בארצות הברית - זה דרש התערבות מיידית של סוכנות הבילוש
הפדרלית - ה-FBI. סוכנים פדרלים הגיעו לתחנות המשטרה הנדונות,
בדקו, השוו וקבעו ששני המעשים נעשו כנראה על ידי אותו אדם - אם
באמת זה היה אדם. הסרט ממצלמת הביטחון של הקורבן השני נבדק
עשרות פעמים כדי לנסות לזהות את התוקף המסתורי. בסוף החליט אחד
הסוכנים הפדרלים לפנות למישהו שהוא הכיר מה-CIA. אותו אדם,
קצין שטח לשעבר עם נסיון של עשרים שנה במבצעים מסוגים שונים
ומשונים, הסתכל על החומר שנשלח אליו בפקס, עצם את עיניו לרגע,
ולא יכול היה למנוע מחיוך משועשע לעלות על פניו. "בן זונה,"
גיחך לעצמו. הוא הרים את שפופרת הטלפון וביקש ממזכירתו לקשר
אותו עם מפקדת ה-FBI. "ג'ון," אמר, "כאן רוג'ר פרנקלין, אני
חושב שיש לי קצה חוט בשבילך".

מיגישחרית
"אחת, אחת, האט!" ג'וליאנה צעקה. לימיני, אריק הרים את הכדור
האליפטי אל ידיה. הרמתי את יד ימין מהדשא ונעתי קדימה כדי
לחסום את רוקו. פגעתי בו באיזור הצלעות אבל הוא הסתובב במקום
ואני החלקתי קדימה. ניסיתי לייצב את עצמי אבל זה היה מאוחר
מדי. נפלתי אל הקרקע, ידיי עפות קדימה כמו מעצמן כדי להגן על
השאר הגוף מההתנגשות. מאחורי שמעתי קולות התכתשות ואז קולו של
רוקו צעק, "מי הכי גבר פה?". הסתכלתי אחורה. ג'וליאנה שכבה על
גבה, כדור הפוטבול לידה. "לעזאזל!" אריק שלח אלי יד ועזר לי
לקום. "בן אדם," הוא אמר, "איך אפשר לשחק ככה? אתה היית אמור
לחסום אותו". "מצטער," הנדתי בראשי, "טעות שלי. החלקתי". "כן
בטח. מה שתגיד מיגי," קולה של עינת צחק בראשי, "הוא פשוט סובב
אותך על אצבע". "אגוזי," עניתי בטלפתיה המיוחדת שלנו, "תסגרי
ת'פה". לשמאלי בקצה המגרש, עינת חייכה בשעשוע. "לא פתחתי אותו
בכלל," היא חשבה לכיווני, "אתה בסדר?". "בטח בסדר," עניתי,
"פשוט בגיל ארבעים ואחת הגוף כבר לא מה שהיה פעם". שתי הקבוצות
פנו להסתדר עוד פעם אחת מול השניה. סימנתי לאחד מאלה שישבו בצד
להתחלף איתי. הוא רץ קדימה ואני רצתי אל מחוץ למגרש. "זין,"
אמרתי בקול, "תגידי לי שאני סתם חולה ולא שאני מתחיל להזדקן".
"מיגי, אתה חולה בלי קשר לזה שאתה מתחיל להזדקן" צחקה עינת,
"אבל אני לא חושבת שאתה עד כדי כך לא בכושר כמו שאתה חושב
שאתה". היא הרצינה בבת אחת ואמרה, "מיגי, אם היית בכושר שאתה
חושב שאתה, אז כבר הייתי שמה אותך בבית אבות. אני יודעת שהגיל
מטריד אותך ושאתה עובר עכשיו משבר גיל הטיפש-עשרה או משהו כזה
אבל לעזאזל איתך, אתה עדיין לא צריך מקל הליכה". "בסדר," משכתי
בכתפי, "אבל ישר ולעניין, אני כבר לא בן עשרים". "לא מיגי, אתה
לא," היא נאנחה, "וגם אני לא, אם כבר מדברים על זה. אבל אתה לא
רואה אותי מתחילה לעשות מזה קטעים. תעשה לי טובה, מיגי,
תשתחרר. מותר לך להפסיק להיות בכושר של שור. צה"ל כבר לא קורא
לך, חבוב". "אולי זה האבהות שעושה לי את זה," ציינתי. "אולי...
למרות שלא אתה היית בהריון במשך תשעה חודשים" עינת ליטפה את
ביטנה השטוחה בתנועה רומזנית, "ואין לך מושג כמה זה היה מייאש
לא לעשות כושר במשך החודשים האחרונים של ההריון. ואני עדיין
מסוגלת לשחק פוטבול אז אל תתלונן". "טוב," משכתי בכתפי, "אז
אולי זה פשוט הנישואין למישהי משוגעת כמוך". "בטח," עינת
גיחכה, "מישהי צריכה להיות משוגעת בשביל להינשא לך, מיגי".
"מסכים עם ההגדרה," גיחכתי בתגובה, "תגידי לי, מתי אנחנו
אמורים לאסוף את הקטנה מ-'דודה שרלוט'?". "אנחנו לא," ענתה
עינתה, "הדודה בשחור שומרת על הקטנה אצלנו בבית. היא הבטיחה
להכין לקטנה כדורי בשר וביקשתי שתכין אצלנו כדי שיהיה גם לנו".
"כדורי בשר?" שאלתי בחשדנות, "באיזה רוטב בדיוק?". "ארר..."
עינת העמידה פני תמימה, "רוטב קארי או משהו כזה. אבל אמרתי לה
שתכין גם כמה ברוטב סויה, במיוחד בשבילך". "אגוזי," גיחכתי,
"בואי נלך הביתה לפני שיביאו את שרלוט למשפט על פשעים נגד
האנושות". "חשבתי שבאנו לשחק," עינת העמידה פני פודל, "חשבתי
שבלעדיך אין לנו הגנה וכל שאר השטויות". "אני לא אגיב" אמרתי
בסבלנות. "חשבתי שאתה מחכה לסקאוטים של הריידרס שיבואו ויגלו
את כישרון החסימה שלך," הוסיפה עינת. "אני לא אגיב!" אמרתי
בסבלנות מתקצרת. "אבל חשבתי שאתה הולך להחליף את אדי ג'קסון
בעמדת הקיצוני הימני," הוסיפה עינת בחוצפה. "אגוזי," תפסתי את
צווארון החולצה שלה ומשכתי אותה אחרי, "בואי לפני שאני
מתעצבן!". "חשבתי שאתה כבר עצבני," היא גיחכה, "בוא מכות אם יש
לך דם". "כשנגיע הביתה," עניתי תוך שאני מנופף לאחרים לשלום.

נעלתי את המכונית ופניתי אחרי עינת. "מה זה?" שאלה עינת,
מצביעה לכיוון מכונית פורד שחורה שחנתה בסמוך לבית. "אולי
לגברת מק'מרון יש אורחים," אמרתי, למרות שידעתי מיד שזה לא
העניין. החלונות של המכונית היו שחורים וזה אמר לי מספיק גם
בלי לראות את לוחית הזיהוי הממשלתית. "כאן באות צרות," ציינה
עינת. "שיהיה," עניתי, "ממילא אין לנו מה לעשות אם הם בפנים.
בואי ניכנס". עינת נהמה משהו לא מובן אבל אני התעלמתי ונעתי אל
הדלת. ריח נעים של בישול קידם את פנינו כשנכנסנו. "שרלוט,"
עשיתי את עצמי טיפש, "אנחנו בבית". "אבא! דאדי שלי חזר" ג'ייד
הקטנה הסתערה עלי בצווחות שמחה. היה לה שיער בלונדי בהיר
שיתכהה כשהיא תגדל, אף בעל נוכחות שהגדיר אותה כבת משפחת גת,
ועיניים ירוקות מלוכסנות מעט שדמו להפליא לאלה של אמא של עינת
- ובזכותן היא זכתה בשם ג'ייד (אבן ירקן סינית). היא כבר הייתה
בת ארבע, ונהגה לערבב עברית ואנגלית כשדיברה (והרגיזה מאוד את
הילדים האחרים בגן שלה). אבל העובדה שהיא רצה אלי בלי מישהו
שעקב אחריה הקלה עלי - זה אומר שמה שהממשלה לא רוצה מאיתנו, הם
לא יצמידו לי אקדח לראש. טוב מאוד. היו ימים שבהם הייתי מקדם
את האקשן בשמחה, אך הגיל והאבהות מיתנו קצת את ההתלהבות שלי
מפעילויות עקובות מדם. הרמתי את ג'ייד בידי ו-"עשיתי לה
איירפליין" באוויר. עינת עקפה אותי, נשקה לג'ייד ואז נכנסה
לסלון. דרך הקשר שלנו יכולתי לחוש, גם אם לא ממש לראות, את
שלושת האנשים שישבו שם. "גברת גת," אחד משני האנשים שלבשו
חליפות, "אני הסוכן המיוחד אלינגטון, זה הסוכן המיוחד גלובר
וזה-" עינת קטעה אותו בחוסר סבלנות. "לא ממש מעניין אותי מי
אתם, חבר'ה. מעניין אותי רק מה אתם רוצים?". "בעלך פה?" שאל
הסוכן המיוחד גלובר. נעתי קדימה ונכנסתי לסלון. "כן, אני פה,"
אמרתי, "הסוכנים אלינגטון וגלובר ו- שככה יהיה לי טוב! נואה
בורגס! עבר הרבה זמן". השלישי, איש מרינס לשעבר שהיה לבוש
בג'ינס וטי שירט קם ולחץ את ידי המושטת. "אתה אמור להיות מת"
הוא רטן אלי. "חה חה," נדתי בראשי בגיחוך, "אתה לא הראשון
שאומר לי את זה. כמה זמן עבר מאז הלילה ההוא? חמש שנים?".
"כמעט שש ועדיין יש לי סיוטים מהמפגש ההוא," גיחך בורגס, "אבל
לא בשביל זה אנחנו כאן. למה שלא תשבו? גברת מאיירס הייתה נחמדה
מספיק בשביל להכין לנו כוס קפה". "לא ציפית שאני אתן להם לחכות
בחוץ, נכון?" שאלה שרלוט מפתח המטבח. משכתי בכתפי והתיישבתי על
הספה. "ג'ייד, לכי לדודה שרלוט" אמרתי. בסרבנות שאופיינית לבני
משפחת שרי כמו גם לבני משפחת גת, ג'ייד נדה בראשה. "ג'ייד,
עכשיו אבא צריך לדבר לבד," אמרתי בעדינות, "אחרי זה נשחק
ביחד". "ותכסה אותי לפני השינה?" שאלה הקטנה. "בטח," הבטחתי,
"עכשיו לכי לדודה שרלוט ותגידי לה שאת רוצה לוליפופ". ג'ייד
קפצה בשמחה אל שרלוט שכבר נכנסה למטבח בשביל לשלוף לה סוכרייה
על מקל. "כן," נאנחתי, "מה העניין?". עינת התיישבה לידי והניחה
את ידה מסביב לכתפי. "אהוד," בורגס נאבק בשמי שובר השיניים,
"מתי הפעם האחרונה שהשתמשת בתחפושת של לגיון?". "לפני שלוש
שנים, בליל כל הקדושים," גיחכתי, "היית צריך לראות איך הילדים
שבאו לעשות ממתק-או-תעלול הגיבו. אבל לגיון היה נדיב עם
הממתקים. למה?". בורגס הנהן אל הסוכן המיוחד אלינגטון ששלף
תמונה. הוא העביר אלי את התמונה. צמרמורת עברה בגבי כשבחנתי
אותה בעין של צלם וידאו בעל נסיון. "מצלמת אבטחה," אמרתי,
"צילום בתאורה גרועה. זה הפריים הכי טוב שמצאתם?". "אל תשחק
משחקים," אמר הסוכן גלובר. "בסדר," נכנעתי, "מישהו גנב לי אתה
הרעיון. אם אי פעם היה מישהו שנראה כמו הגארול שאני המצאתי, זה
הדבר הזה. תן לי לנחש, עשרים וארבעה פריימים אחרי זה הוא תקע
עשר ציפורני מתכת בבטן של האיש שעומד?". "אתה אומר שזה לא
אתה?" שאל בורגס. "אני נראה לך אידיוט?" שאלתי בכעס, "כמובן
שזה לא אני! את הדמות של הגארול המצאתי כדי שאהוד גת יוכל
להישאר 'מת', זוכר? נכון, נהניתי לשחק משחקים עם הראש של כל מי
שהיה מולי אבל עדיין... חשפתי את זה בסוף, לא? זה הפך להיות
אחד מהנושאים שלימדתי בתקופה שעבדתי כמדריך ב-CIA. להשתמש בזה
באופן רציני זה מטופש ומסוכן ויותר מזה - הייתם עולים עלי תוך
שניה. אם הייתי רוצה לחסל מישהו, הייתי עושה את זה מחוץ לטווח
הראייה של כל דבר כולל מצלמות, והייתי עושה את זה ככה שאי אפשר
יהיה לתפוס אותי". "אל תתרגז," אמר בורגס, "היינו חייבים
לשאול. אפ'חד לא חשב שזה באמת אתה כי אפ'חד לא חושב שאתה
אידיוט". "טוב לשמוע," רטנתי, "תראה, אני הספקתי לשכוח יותר
דברים על מיסוך והסוואה משאתה אי פעם תלמד. אם אני הייתי עושה
דבר כזה, לא היו תופסים אותי. אבל כדי להקל על העניין, אני
יכול לספק לך אליבי. מתי זה קרה?". "לפני יומיים וחצי," ענה
בורגס, "בבולטימור בסביבות שתיים בצהריים". "אגנס מוריס," אמרה
עינת. "או הבן האמצעי של פיטר בורוז" הוספתי, "היו לי בסביבות
שתיים וחצי שני לקוחות במכולת שלנו. אחת גרושה בת ארבעים שגרה
שני רחובות מפה והשני בן שבע-עשרה שגר שלושה בתים במעלה
הרחוב". "מה לגבי יום ראשון בערב?" שאל בורגס. "אה, זה משהו
סדרתי" ציינה עינת ברוע, "להתחיל לזרוק לך שמות מי ישב איתנו
ב-'תלתן ארבעת העלים' וראה איתנו את גרין ביי חוטפת בראש
מסינסינטי?". "הברמן יספיק לנו," ענה הסוכן המיוחד גלובר, "יש
להם נטייה לזכור פרצופים". "בייחוד בעיירה קטנה כמו הנטסוויל,
אוקלהומה"  הוסיפה עינת. היא קמה והזמינה את הסוכן אלינגטון
להצטרף אליה. "אני אראה לך את המקומות ואתה תוכל לשאול שאלות,
בסדר?" שאלה. הוא הנהן. הם יצאו. "צ'רץ'," קראתי, "אפשר להזמין
כוס קפה?". "אתה יודע," עלתה התשובה מהמטבח, "אפילו את בילי
אני לא מפנקת ככה. רגיל או נטול קפאין?". "רגיל," עניתי בחזרה,
"וזה בסדר. כשלך ולבילי יהיו ילדים, אני מבטיח לעשות בשבילכם
את אותם פינוקים". "אני לא אשכח," הבטיחה שרלוט תוך שהיא מביאה
את הקפה וצלחת עוגיות. "תרגישו בבית," סימנתי לסוכן גלובר
ולנואה בורגס. בורגס לקח עוגיה ואז שאל, "אפשר לעשן פה?".
תקעתי אצבע לכיוון המטבח. "מאז שעינת נכנסה להריון, לא מעשנים
אצלנו בבית - ילדים זה משאב יקר. אפשר להעביר את השיחה למרפסת
אם אתם רוצים לעשן, מזג האוויר נעים עכשיו". עברנו למרפסת.
הצתתי את הסיגריות שלי ושל בורגס. גלובר נד בראשו וציין שהוא
לא מעשן. "שיהיה לך לבריאות," אמרתי ברצינות, "עשית את הדבר
החכם כשלא התחלת עם זה. עכשיו אני רוצה לדעת יותר על כל העסק
הזה". "תראה," בורגס משך בכתפיו, "הנחיתו עלי הוראה מלמעלה
להצטרף אל הסוכנים האלה ולבדוק מה העניין איתך. לינדון ציין
שהוא לא מאמין שזה אתה. 'יש לו יותר מדי מה להפסיד עכשיו' הוא
אמר". "מה שלומו של לינדון טריי באמת?" שאלתי. "הוא בסדר," ענה
בורגס, "עדיין במשרה של 'עוזר למנהל' למרות שהתחלפו כבר שני
מנהלים". "מנהלים יכולים להתחלף, אבל עוזרים טובים נשארים
לנצח" המצאתי אקסיומה בחיוך ערמומי. "משהו כזה," הסכים בורגס,
"תראה, ישר ולעניין, אישתך והסוכן אלינגטון יחזרו תיכף ויביאו
ראיות למה שאני כבר יודע - זה לא אתה. רצו שאני אגיע הנה בשביל
לבקש-". "את העזרה שלי?" קטעתי אותו, "תראה. כמו שציינת, יש לי
הרבה מה להפסיד. אנחנו מדברים פה על מישהו מבפנים - אחרת הוא
לא היה מכיר את כל הסיפור. עד כמה שאני יודע, זה יכול להיות
מישהו שמחזיק גם אותי ברשימת החשבונות הלא גמורים שלו. גם אם
לא, להופיע ככה ולרדוף אחריו בהחלט עשוי להוסיף את השם שלי
לרשימה הזאת. פעם לא היה לי אכפת מזה אבל... תראה, אני אבא
עכשיו, וזאת אחריות שאי אפשר להקל בה ראש. אני גם לא בגיל
מתאים למרדפים בסמטאות חשוכות. ואת כל מה שאני מסוגל לחשוב
עליו, גם אחרים יצליחו לחשוב לבד". "אולי, ואולי לא," ענה
בורגס, "תראה, חמש דקות אתה יודע על העניין וכבר עלית על משהו
שלא חשבנו עליו עדיין - איך הוא מכיר את הסיפור הזה. עד עכשיו
אפ'חד לא העלה את הרעיון של מישהו מהסוכנות". "יופי נחמה,"
עניתי בכעס, "אז כולכם מטומטמים עד העצם ואתה רוצה מישהו
שיפעיל את המוח שלו במהלך החקירה? זאת-" הצבעתי על ראשי בחיקוי
מזלזל למורה, "קופסת החשיבה של האדם, אני אומר לכם. תשתמשו טוב
בשלכם וגם אתם תגיעו למסקנות בקלות". באורות גבוהים נכנסה
הפורד השחורה למפרץ חניה מול הבית. עינת והסוכן אלינגטון יצאו
והצטרפו אלינו למרפסת. אלינגטון עיקם את אפו כשעינת לקחה ממני
סיגריה והצטרפה אל מעלי העשן. "בדקנו את שלושת העדים," ציין
הסוכן אלינגטון, "ג'ונתן בורוז זוכר שמכרת לו קרטון חלב וויתרת
על חמישה סנט שהיו חסרים לו. אגנס מוריס זוכרת שהיא קנתה שקית
של מזון חתולים וקרטון של 'וירג'יניה סלימס'. ולני גרמונד זוכר
שהשארת טיפ גדול כרגיל ביום ראשון". "וזה כבר די מנקה אותי,"
ציינתי בסרקסטיות. כל העסק היה מכוער למדי. לא בדיוק דרך נעימה
להעביר את יום חמישי בערב. צלצול טלפון קטע את דברי. אלינגטון
שלף טלפון סלולרי וענה. הוא הקשיב רגע, ענה במהירות וניתק. "זה
מנקה אותך," אמר הסוכן, "היה עוד רצח לפני שעה, דרום
וושינגטון. כנראה יש עד ראייה". "תן לי לנחש," אמרה עינת,
"כנראה יש עד ראייה  אם הוא יצא מההלם?". "משהו כזה," הסכים
אלינגטון, "בואו, נחזור לשדה התעופה". "אז אתה לא מצטרף
אלינו?" שאל בורגס. האכזבה על פניו הייתה גלויה. "אנחנו
מצטרפים," עניתי ועינת הנהנה, "רק תנו לי לארוז מזוודה".
"חשבתי שאתה לא מעוניין," אמר הסוכן גלובר. "אני לא," עניתי,
"אבל מי שזה לא יהיה, הוא גנב רעיון שלי בלי לשלם זכויות
יוצרים ובלי לבקש רשות. זה עושה את כל העסק לאישי, כן?".

העולם
"יש משהו בלוויות שגורם לאדם להרגיש כאילו כל העולם עצר לרגע,"
חשב לינדון טריי כשיצא מבית הקברות. בתוך שבוע נאלץ טריי לראות
שלושה מכרים נקברים. נכון, איש מהם לא היה מעולם מה שטריי היה
קורא לו 'חבר' אבל הם עדיין היו עמיתים לעבודה ושלושה בשבוע
אחד זה קשה גם בלי רגשות אישיים. "מי יהיה הבא?" חשב טריי,
"הנדון? בילינגס? אני?". זו הייתה מחשבה מפחידה מדי בשביל
מישהו שעמד לבדו עם הגב לבית קברות והפנים אל רחוב שומם באחד
האיזורים הפחות טובים של בירת ארצות הברית. תחושה זחלנית עברה
בגבו וגרמה לו לצמרמורת לא נעימה. "תפסיק" לחש לעצמו, "אף אחד
לא עוקב אחריך. אם תמשיך ככה תשתגע". הוא נרתע לפתע ממקומו
כשמשהו נגע במותנו הימנית ואז הבין שהטלפון הסלולרי שלו פשוט
החל לרטוט. הוא הרי לא יפריע ללוויה עם צלצול לא צפוי, נכון?
אז המכשיר הארור כמעט גרם לו להתקף לב, אז מה? טריי הרים את
הטלפון והסתכל בו כאילו היה נחש ארסי. "כן?" ענה לבסוף. "כמה
זמן לוקח לך לענות? הפרעתי לך באמצע סקס?" שאל קול מוכר מהעבר.
"אהוד!" טריי חייך בהקלה - אם אהוד גת הגיע לוושינגטון סופסוף,
אז דברים ישתנו לטובה בקרוב. "בא לך לקפוץ אלינו להגיד שלום?"
שאל אהוד. "בטח, באיזה מלון שמו אותכם?". "מריוט," ענה אהוד.
"מריוט זה מלון טוב," צחק טריי, "יותר טוב מאחד לא רחוק ממנו
שנקרא בעבר ווטרגייט הוטל. אני אגיע עוד חצי שעה, בסדר?". "מאה
אחוז" הסכים אהוד, "נתראה". טריי ניתק את השיחה ונשף בהקלה.
הערב היורד נראה לפתע הרבה פחות מאיים. הוא נופף בידו למונית
ונכנס. הוא לא הבחין בזוג עיניים שחורות שעקב אחרי המונית מבין
ענפיו של עץ שגבל בגדר בית הקברות. "מאאאריוט" נהם
שחור-העיניים בכעס, "הוד!".

מיגי
פגשנו את לינדון טריי בלובי. "אהוד," הוא וויתר על לחיצת יד
והפתיע אותי בחיבוק דובי. הוא פנה אל עינת שהגיבה בצורה יותר
נעימה אל החיבוק שלו. "תיזהר, לינדון," גיחכתי, "בסוף עוד
נחשוב שאתה שמח לראות אותנו. תכיר את ג'ייד. בישראל היא ממשפחת
גת אבל בגלל המוזרות של השם, פה היא נקראת ג'ייד שרי". ג'ייד
זזה צעד קדימה וחיבקה בקצרה את לינדון. לרגע הייתי מופתע -
לג'ייד הייתה התכונה המוזרה שנפוצה במשפחת שרי, שגרמה להם
להיות קצת מאופקים עם אנשים חדשים - תכונה שהסתירה לבבות חמים
ואוהבים. מצד שני, ג'ייד ניחנה באינטליגנציה גבוהה (משתי
המשפחות בלי ספק) ולאחר רגע הבנתי שלא הייתי צריך לצפות למשהו
אחר אחרי הפגנת החיבה שלי ושל עינת. לינדון חייך ושלף חפיסת
מסטיקים. "רוצה מסטיק?" שאל. ג'ייד לקחה את המסטיק - משהו חדש
בטעם בננות. איכס. מצד שני, אף פעם לא הייתי חובב מסטיקים
גדול. "אני כבר סבא," לינדון שלח אלי מבט שובב, "אף פעם לא
תתפוס אותי לא מוכן. ארלין בכלל אומרת שאני מפנק את שניהם יותר
מדי. בדרך כלל היא אומרת את זה דקה לפני שהיא שולפת איזה
שוקולד או משהו כזה". "נשים," נחרתי בזלזול מדומה. האמת היא
שאחרי כמעט עשרים שנה של קשר טלפתי עם אישה, הייתה לי תחושה
מוזרה בקשר לנשים. מין שייכות או משהו כזה. כמובן שזה עבד בשני
הכיוונים - זה עשוי להיות מפחיד לפעמים כשעינת דוחפת מרפק
בצלעות ואומרת 'תראה איזה גוף יש לזאת שליד הרמזור' או משהו
כזה. "אכלת כבר ארוחת ערב?" שאלתי לינדון למרות שיכולתי להבחין
בכך שהוא לא אכל - הוא נראה כמו מישהו שגמר יום מפרך בעבודה
ואז נתקע בלי מפתחות המכונית ועם חותנת פולניה זועפת שממהרת
לראות את הטלנובלה האהובה עליה. "לא הספקתי," ענה איש ה-CIA,
"הייתי בלוויה של מרקוס קריימר". "הקור-" הסתכלתי אל ג'ייד
ועצרתי. יש מילים שילדים לא אמורים לשמוע. מצד שני, עם
הטלוויזיה של היום... "הקורבן השלישי?" שאלתי. לינדון הנהן.
"בוא נדבר על זה בארוחת ערב," הצעתי, "אני גווע ברעב".

עינת וג'ייד התיישבו במקדונלדס, בזמן שלינדון ואני ישבנו בסניף
של רשת הסנדוויצ'ים 'סאבוויי'. "יש משהו שמעניין אותי," אמר
לינדון, "בקשר אליכם. אוקיי, הרווחתם לא רע בחברת נמושה, עשיתם
מכה יפה בבורסה, הרווחתם יופי בהדרכה אצלנו. פרשתם להנטסוויל,
אוקלהומה עם מספיק כסף בשביל שארית החיים שלכם, אלא אם כן יקרה
משהו ממש גרוע. בשביל מה לעזאזל אתם מחזיקים חנות מכולת?".
"מה?" ציפיתי להרבה שאלות, אבל לא לזה. אוקיי, לא קשה לדעת
שעינת ואני עשירים. לא קשה לגלות שאנחנו גרים בהנטסוויל -
לעזאזל, אנחנו מדברים פה על ה-CIA. מה מעניין את לינדון בחנות
המכולת שלנו? רוב האנשים לא מסתפקים בכמות כסף שתאפשר להם
לגמור את החיים בלי דקה אחת של עבודה - איך אתם חושבים שנוצרים
מיליארדרים? שאלה מוזרה. "מה זאת אומרת מה?" שאל לינדון, "אתם
לא מסוג האנשים שרוצים כל הזמן עוד כסף. בשביל מה המכולת?".
"אתה מכיר אותנו יותר מדי טוב," גיחכתי, "המכולת זה בשביל שתי
סיבות - קודם כל כדי להקל על האבטלה. יש לנו שלושה עובדים
במשרה חלקית. חבר'ה צעירים שצריכים קצת כסף. ככה אנחנו יכולים
להיות שם רק כשאנחנו רוצים ועדיין, מי שתלוי בנו לא נדפק בגלל
שאנחנו לא שם. שנית ויותר חשוב: זה עניין של שעמום. אוקיי,
אפשר לעשות טיולים, לקנות כל מיני שטויות, לקחת את ג'ייד לסבא
וסבתא בישראל כל כמה זמן וכאלה דברים. אבל באיזשהו שלב הבנאדם
מתחיל להשתעמם. אז בתור חובבי חברה ידועים שכמותנו, עלינו על
הרעיון הזה כפתרון למצוקת המה-לעשות. זה הפך את המכולת שלנו
למאוד פופולריים - אחת מדרישות העבודה של הצעירים שעובדים
אצלנו זה אירוח. כל מי שבא למכולת שלנו מתקבל בחיוך ובהזמנה
לכוס קפה. תודה שזה נעים להיכנס למכולת ולשבת על כוס קפה
וסיגריה וליהנות מחברה נעימה. אז זה העניין". "הבנתי," טריי
הנהן, "בכלל החברה שלכם נעימה. אני מוכרח להודות שהקלתם על
המתח שלי כשהגעתם. מין תחושה של 'הנה הם באים לשלוף איזה הוקוס
פוקוס ולפתור את המצב'. יש לכם את הכשרון המוזר להופיע תמיד
בזמן שיש צרות ולעזור". במחשבתי, עינת גיחכה. "יש לנו את
הכישרון למשוך אחרינו צרות ואז לפתור אותם כדי שיהיה מקום
לאחרות" חשבה. "אגוזי," חשבתי, "תיהני מהביג-מק שלך". במחשבתי,
עינת חרצה לשון ועיוותה את פניה אל ארוחת הערב האהובה על
ג'ייד. "בקיצור," נשמתי עמוק, "בוא נגיע לעניין, לינדון. מה
אתה יכול לספר לי?". כתפיו שחו תחת הלחץ. "הרצח הראשון היה לא
רחוק מפה. שולחנאי-לשעבר ממנהל המבצעים. הדבר הזה שיסע אותו
כמו חתיכת המבורגר". "תודה שהרסת לי את ארוחת הערב," נחרה עינת
במחשבותיי. "אל תגיד את זה לעינת," צחקתי אל לינדון, "זכור
שהיא במקדונלדס עכשיו". "אוקיי," הוא גיחך, "אם כי לעומת
מקדונלדס, אני מניח שהקורבן הראשון היה בר מזל. איך אפשר לקרוא
לחרא הזה אוכל?". "מיגי," עינת לחששה במוחי, "איפה השארת
התחפושת של לגיון? אני הולכת להוסיף קורבן רביעי לרשימה". "בוא
נעזוב את מקדונלדס בצד," הצעתי, "ונתמקד בעניין". "מה עם
עינת?". "מקשיבה, לצערי," גיחכה עינת. "אני אעדכן אותה אחרי
זה," אמרתי. "היא מקשיבה לנו עכשיו, נכון?" טריי זקר גבה. "מה?
למה אתה מתכוון?". "פעם, בתחפושת של לגיון אמרת משהו עליך
ועליה - אמרת 'מדברים בפה סגור'. פתאום אני קולט משהו - לא
הייתה לך שום דרך לדעת שעינת יוצאת למשימה ההיא ואיך לעזאזל
ידעת שהיא ורוג'ר פרנקלין בצרות? בקיצור, אני פתאום עושה אחד
ועוד אחד. אהוד, אתה צריך לראות את עצמך. אני מדבר על מקדונלדס
וההבעה שלך משתנה - אתה כאילו מקשיב לתשובה של מישהו אחר".
"תגיד לו שהוא עדיין בכושר," גיחכה עינת. "עינת אומרת שאתה
עדיין בכושר," אמרתי, "יש בינינו איזה מין קשר טלפתי מוזר -
תראה, כל הסימנים שמצאנו מעידים על איזה מין... התערבות
אלוהית... או משהו כזה אבל אין לי שום מושג בקשר לזה".
"התערבות אלוהית בתחת שלי, מיגי," ענתה עינת, "זה היה פשוט
פידבק שקיבלתי מהחלומות שלך על האישה בשחור". "בולשיט," חשבתי
בחזרה, "את יודעת טוב מאוד שזה היה לפני שהכרתי אותה. הרבה
לפני שהיה לי אמונה באיזושהי אלוהות". לינדון בלע נגיסה
מהסנדוויץ' שלו ואמר, "זה לא משנה לי הרבה. סתם משהו מפתיע
ומרתק למדי. אני מניח שכל מי שיודע מקנא בכם?". "משהו כזה,"
הסכמתי, "אבל זה רק בגלל שהם לא מבינים את החסרונות. תאר לעצמך
את השותפות במחזור החודשי, את כל מיני דרכי החשיבה המתנגשות -
הסתכלת פעם על הדרך שבה בנות 'משתפכות' אחת עם השניה? נראה
נורא מוזר, נכון? אז תחשוב מה זה כשאתה מגעגע להשתפך עם מישהי
שבחיים לא פגשת. או בכלל, מה קורה כשהיא הולכת לשירותים?". "או
כשאתה מתחיל לנגן על פסנתר?" הציע לינדון בגיחוך. במחשבתי עינת
נרתעה בזעזוע. "תגיד לו שלא יתן לך רעיונות סוטים, מיגי!" דרשה
בתוקף. "עינת דורשת שלא תיתן לי רעיונות סוטים," גיחכתי.
לינדון הנהן ואמר, "שכח שאמרתי את זה, אהוד. הבלדה של קיי.ג'יי
נוראית מדי גם אחרי ארבע שנים שלא שמעתי אותה". "היי!" אמרתי
בעלבון מדומה, "הרי אני הזהרתי אותך שהבלדה הזאת נוצרה כתחליף
לא-קטלני לגז-עצבים! על תאשים אותי שלא האמנת לי! אבל בוא
נעזוב את העניין בצד. עינת מקשיבה לנו, זה מה שחשוב". "בסדר,"
טריי הנהן, "אז מי שזה לא יהיה, הוא ניסה לגרום לזה להיראות
כמו שוד. אבל אתה לא לוקח את הכסף ומשאיר רולקס אמיתי וכרטיסי
אשראי מאחור, נכון?". "ואף שודד לא הופך את הקורבן להמבורגר,"
הוספתי. "מסכים," ענה טריי. "אוקיי, מה הלאה?". "בולטימור,
יומיים אחרי זה. מצלמת אבטחה קולטת את הרוצח שלנו מכה שנית -
עוד גמלאי בפנסיה מוקדמת. היה קשור בעיקר לחלק הביורוקרטי של
ה-CIA. הפעם אפילו אין ניסיון לגרום לזה להיראות כמו שוד".
"משם התמונה שראיתי?" שאלתי רק כדי להיות בטוח. "כן," לינדון
הנהן בהסכמה, "ואז המקרה השלישי. עוד פעם בוושינגטון. הפעם זה
אחד העוזרים המיוחדים למנהל ה-CIA. יש עד ראייה מהמקרה הזה -
אישה בת שלושים שהסתכלה מהחלון בדיוק כשהרוצח שאג על הקורבן
והסתער. היא די בהלם אז לא הצלחנו להשיג הרבה מידע ממנה". "ישר
ולעניין, לינדון," נעצתי בו מבט, "אתה ידעת טוב מאוד שאין
סיכוי שזה אני. למה באתם אלי?". "תראה," הוא לגם מכוס שתייה
ומשך בכתפיו, "אם יש מישהו שמסוגל להיכנס לראש של גארול חדש,
זה יהיה אתה". "אתה מצפה שאני אשלוף לך איזה
שביט-סטייל-הוקוס-פוקוס, נכון?" שאלתי. הוא הנהן בשקט. "יש לי
חדשות בשבילך," אמרתי, "אני מזדקן, אני אבא, אני נשוי. יש לי
הרבה פחות מוטיבציה בימים אלה. אני מסוגל לעזור ואני אעשה את
זה, אבל אני לא אוהב את הרעיון בכלל. ברמת הדוגרי, אני די בטוח
שהוא כבר יודע שאני בעיר". "איך?" שאל לינדון, "רק הגעתם!".
"והרי מבזק חדשות מיוחד," אמרתי בסרקאזם, "מי שעשה את זה מכיר
אותי. מי שעשה את זה מספיק צעיר ומספיק בכושר בשביל להיכנס
לתפקיד. לינדון, ההימור שלי זה שזה מישהו שלמד אצלי בזמן
שהעברתי קורסים ב-CIA. אחד הדברים הכי ראשוניים שלימדתי היה:
'חשוב על כל האפשרויות'. מישהו שזוכר את השיעור על גארול מספיק
טוב, יחשוב מראש על האפשרות שתפנו אלי ויהיה כנראה מספיק חכם
בשביל לדעת שאתם לא תוכלו להפיל עלי את התיק. אז הוא יחכה שאני
אגיע. ישנה האפשרות שהוא יעקוב אחריך - אתה הבנאדם הכי קרוב
אלי בוושינגטון ואתה בטוח תדע אם אני מגיע. אני הייתי עושה את
זה ככה - וזה מה שלימדתי בקורסים שלי! לינדון, סביר להניח
שכשהתקשרתי, הוא היה בקרבת מקום ושמע את השיחה". "זה מכניס
אותך לרשימת הסיכון?" שאל לינדון. "אני אגיד לך את האמת, אני
די בטוח שכן אבל מכל הסיבות הלא נכונות," עניתי, "הייתה לי
היכרות שטחית עם אחד הקורבנות ושום קשר לשניים האחרים. הרוצח
שלנו מחפש נקמה. הנקודה היא שאני נכנס לרשימת הסיכון כי התלמיד
ירצה להביס את 'המורה'. קפיש?". "קפיש," הנהן לינדון, "טוב,
אני חייב להמשיך הביתה או שארלין תהרוג אותי. אתה רוצה שאשלח
לכם הסעה מחר?". "כן," הסכמתי, "מתי בערך?". "שתים-עשרה
בצהריים," לינדון גיחך, "אני לא אקים אתכם מוקדם מדי".
"שיהיה," משכתי בכתפי, "אני קם מוקדם בלי קשר. ד"ש לאישתך. אה
כן, עדיין יש לך את הכלבה ההיא?". "פיליס?" לינדון גיחך, "היא
נפטרה לפני שנה בערך מהתקף לב. הלכה לישון ולא קמה יותר".
"תוצאה מאוחרת של מה שעשיתי לה כשהיא נבחה עלי?" שאלתי.
"אולי," גיחך לינדון, "אבל ארלין השיגה פינצ'רית חדשה במקומה.
מגי, קוראים לה". "אני מוכן לבקר אותה, אם תרצה," גיחכתי.
"תודה, אני אוותר," לינדון חייך כשקם, "אין לך מושג מה ארלין
עשתה לי אז. היא הייתה בטוחה שהכלבה השתינה במכנסיים בגלל משהו
שאני עשיתי. זה היה רע". "טוב," משכתי בכתפי, "אני מניח שנתראה
מחר?". "כן," לינדון הנהן, "ביקשתי להיות המקשר של ה-CIA. אחרי
הכל אפשר לומר שזה עניין של בטחון לאומי".

"אני לא אוהבת את זה בכלל," עינת חשבה אלי כשיצאנו מהקניון,
"מה קורה פה?". "נקמה," עניתי בלי מילים, "הוא רוצה לסגור איזה
חשבון או משהו דומה. בסדר, נראה מחר". "מיגי," היא שלחה אלי
מבט מלוכסן, "אתה מודע לעובדה שאנחנו מסבכים את עצמנו במשהו
מסוכן". "ואני חשבתי שאני מזדקן," גיחכתי בשקט, "איפה אגוזי
הלהוטה לקרב שהכרתי?". "נזרקה לזבל ביחד עם חבל הטבור של
ג'ייד," היא ענתה, "זה רק אני או שמישהו מסתכל עלינו?". "מישהו
מסתכל עלינו," עניתי, מודע היטב לאינסטינקטים החייתיים שרוב
בני האדם טורחים להתעלם מהם, "אבל אני לא מצליח להבחין בשום
דבר". "יש מספיק מקומות להתחבא בהם," היא אמרה בזמן שאני
סימנתי למונית. ההליכה עד למלון אמנם קצרה אבל חשתי לא נוח תחת
אזהרתם של חושים רדומים ובלתי נשלטים. "מסכים," חשבתי בזמן
שנכנסנו למונית. "מאריוט," אמרתי לנהג. הוא הנהן והתחיל לנסוע.
"אה ומיגי," עינת הסתכלה אלי במבט ממזרי, "זה לא שאני מזדקנת.
אני פשוט סובלת מהויברציות המחשבתיות המוזרות שלך".

העולם
איש לא היה מודע לעובדה שהפגישה עם אהוד ועינת הצילה את חייו
של לינדון טריי. שחור-העיניים הסתכל אחרי המונית הנוסעת והחליט
לנטוש את לינדון טריי לזמן מה כדי ללמוד קצת על היריב החדש-ישן
שלו.

לינדון טריי ישן טוב באותו לילה, בפעם הראשונה זה זמן רב. הגיל
התחיל להפריע את סדר השינה שלו והמשברים שאיש CIA נתקל בהם לא
הקלו כלל. אבל תחושת הביטחון שהתעוררה אצלו כשאהוד ועינת
הופיעו העניקה לו שנת לילה טובה.

מיגי
שעמם לי. קמתי מוקדם, ויתרתי על הצעתה של עינת לקחת את ג'ייד
לכל מיני מקומות מעניינים בסביבה ונשארתי לבד בחדר המלון.
השתעממתי. פעם, בימים שבהם הייתי צעיר ופרוע, אמרתי שאני מסוכן
יותר כשאני משועמם מאשר כשאני מעוצבן. אף אחד לא טרח לבדוק אף
פעם כמה האמרה הזו נכונה. אז שעמם לי. צלצלתי אל הקבלה ושאלתי
אותם בקשר לפעילויות זמן-פנוי שהמלון מציע. הם הציעו לי לרדת
אל איזור המשחקים - מקום עם משחקי וידאו ועם פינת חדרונים
למשחקי מציאות-מדומה מבית אלקטרה-מג'יק. זכרתי היטב את הכנס בו
ניסיתי לראשונה את הטכנולוגיה החדישה הזו - משהו חדש, מרתק
ומסעיר. בשש שנים הפכה הטכנולוגיה הזו למשהו נפוץ מאוד - עדיין
לא בכל בית אבל לא רק לעשירים - המחיר נע בין שמונת-אלפים דולר
למכשיר פשוט ועד עשרים וחמש אלף למכשיר מקצועני ממש. כמובן
שהיה לי אחד בבית. ביליתי הרבה מזמני הפנוי ב-'חרישה' של
המשחקים שנפוצו עבור המכשירים האלה. אז לא חשבתי פעמיים - היו
לי שעתיים וחצי לשרוף עד שתים-עשרה וזה נראה כדרך הטובה ביותר
לשרוף זמן.  

"המחיר לא רע," ציינתי, "אבל מה ההיצע?". "יש לנו כמה גרסאות
של משחקי חברה עם פרטנרים וירטואליים או אמיתיים," ענה המפעיל,
"קזינו וירטואלי, יש לנו כמה דברים קצת פחות מוכרים". "עזוב
אותך ממשחקים כאלה," עניתי, "מה עם אקשן?". "יש לנו כמה משחקי
קרבות," ענה המפעיל, "אקדחים רועמים 3, פורע-חוק, שובו של
הדרקון-". "אסטרטגיה?" שאלתי בחוסר סבלנות, "משהו שדורש להפעיל
את המוח קצת?". "הממ," המפעיל משך בכתפיו, "יש לנו כמה משחקים
מבוססי אינטרנט שמתמקדים בזה. הכי מוכר זה 'גלקטיקה'". "שם
מעניין," אמרתי. כמובן שהכרתי את גלקטיקה - הייתי שחקן ממש טוב
בסימולטור האסטרטגיה הזה. אבל חיפשתי אתגר ממישהו בקהל שפקד את
חדרי המשחקים. לכן שאלתי, "אז מה הרעיון בגלקטיקה הזה?". "אתה
נמצא על סיפון של ספינת הדגל שלך - ישנם ארבעה גזעים שלוחמים
אחד בשני. דרך האינטרנט אתה יכול להילחם בבני אדם אחרים בכל
העולם. לא שמעת אף פעם את השם? גלקטיקה הוא מאוד מפורסם - להיט
ענק עם עשרות אלפי שחקנים בכל העולם". "אולי שמעתי משהו,"
התחמקתי, "אני אנסה אותו". "היי אדון," בחור בגילאי העשרים פנה
אלי, "גלקטיקה זה משחק מסובך. אולי כדאי לך לנסות משחקים יותר
פשוטים ש... יתאימו... יותר ל... מישהו בגילך". "אני אנסה,"
חזרתי על עצמי, מעלה הבעה נבוכה על פני, "זה בטח לא יותר מדי
מסובך". אוקיי, אני לא נראה מרשים במיוחד, בן ארבעים ואחת,
קירח, נמוך יחסית ועם סגנון לבוש שמסתיר את העובדה שהגוף שלי
מפותח היטב. אני נראה, כך אמרו לי בעבר, כמו עורך דין או רואה
חשבון או איזה סוג דומה של נקניק משרדי שנחרד למחשבה על
התלכלכות באבק הדרכים. נראה שהבחור חשב כך. "אולי תרצה להצטרף
אלי לקרב?" הוא שאל, גבות מורמות. הוא ציפה לקרב קל שירוויח לו
נקודות דירוג ללא מאמץ. טיפשי להסתכל בקנקן ולא במה שיש בו.
ציפתה לו הפתעה מרושעת. "שיהיה," עניתי, "אני רוצה שעה וחצי-
לא, עדיף שעתיים של משחק. מוסכם?". המפעיל הנהן והוביל אותי
לחדרון, לא לפני שהבחור אמר לי את כתובת איזור המשחק שבו הוא
יחכה לי. "אולי עדיף שתחשוב על זה עוד פעם?" הציע המפעיל בזמן
שהתחברתי לממשק הוירטואלי ביעילות של מישהו שהחזיק מכשיר דומה
בבית. "תאמין לי שלא," קרצתי. "בסדר," הוא משך בכתפיו, "הזמן
והכסף שלך, לא שלי. אתה צריך להירשם כשחקן. ככה תקבל ספינת דגל
וזהות. ככל שתנצח או תפסיד תזכה בנקודות דירוג. ככל שהדירוג
שלך יותר גבוה, אתה יכול להתקדם מבחינת גודל הצי, הטכנולוגיות
וגם היכולות של ספינת הדגל. אתה צריך עזרה להירשם?". "אני כבר
רשום," עניתי בחיוך, "חכה רגע". הפניתי את גבי אליו והקלדתי
במהירות את מספר המשתמש שלי ואת הסיסמא. הוא הסתכל אל השם
שהבהב על המסך בתגובה. "קולונל גת?" הוא הסתכל אלי בהפתעה,
"אתה 'החכם'?". "לא נראה ככה?" שאלתי בגבה מורמת. הוא משך
בכתפיו אבל עיניו היו פעורות כאילו היו לי כנפיים על הגב
ובייגלה מעל הראש. "רק תעשה טובה," אמרתי, "אל תגלה לבחור שמה
את ההפתעה, בסדר?". הוא הנהן. נשכבתי בנוחות על המיטה, לחצתי
על כפתור ההפעלה ועצמתי לרגע את עיני.

היה רגע קצר של תחושת ורטיגו כשהמוח עבר לפתע משכיבה נוחה על
מיטה לעמידה על רצפת גשר הפיקוד של 'Serpent'. מורגל כבר
בתחושה, נשמתי עמוק וייצבתי את עצמי כנגד משענת כיסא הפיקוד
שלי. מסביבי, קצינים וירטואליים בחנו מידע או עשו מה שקציני
ספינת חלל עושים בזמן שאין להם הוראות - ניהלו שיחות חולין.
"הקפטן על הסיפון," קרא צוער וכולם קפצו לעמידת דום. "שבו,"
אמרתי, "קצין סיפון, מה מצב הספינה?". "המפקד," יציר המחשב הזה
היה משופם וג'ינג'י, "כל המערכות בתפקוד מלא". "קצינת מערכות
הנשק, מוכנות קרבית?" שאלתי. וולי, יצירת מחשב בלונדינית בעל
מראה זעוף שנגרם מצלקת שנמשכה ממצחה לכיוון תנוך אוזן ימין,
משכה בכתפיה. "מוכנות של 100 אחוז כמו תמיד, המפקד," ענתה.
"יפה," הנהנתי, "קצין ניווט, היכון לקפיצת על-חלל לסקטור
118290". קצין הניווט הקליד את הנתונים. "מוכן לקפיצה" דיווח.
"לפי פקודה שלי," אמרתי, "הפעל!".

איזור המשחקים 118290 היה יחסית ריק - היו רק שבעה שחקנים
שחיכו להתחיל קרב. "קוראים לנו במערכת הקשר," אמר קצין הבקרה
הטקטית. "האפלה," אמרתי. כך במקום לשדר אות וידאו, תשדר הספינה
רק אות רדיו. זה ימנע מאנשים להבין מי נמצא מולם. "משגיח
118290 לצי המורדים שקפץ לסקטור," אמר קול לא מוכר, "יש לנו
קרב שמתחיל בעוד כחמש דקות, האם אתם משתתפים?". "כאן צי מורדים
23250781," אמרתי, מציין מספר משתמש במקום שם כדי לשמור על
ההפתעה, "חיובי. אנחנו נשתתף". "נרשמתם," אמר המשגיח, "המתינו
להוראות". "חיובי," הסכמתי. "מורדים 23250781," אמר קול חדש,
"הזדהה בבקשה". "שלילי," עניתי בקור, "רק בסוף הקרב". זה לא
נחשב מנומס אבל הייתה לי סיבה טובה לא להזדהות. בתוך ארצות
הברית היו ארבעה שחקנים שכולם הכירו את שמם - ארבעת מובילי
הדירוג בתוך ארצות הברית, שהיו בעלי דירוג גבוה בהרבה מאלה
שבאו אחריהם. הראשון, על סיפון ספינת הדגל "כלב-שאול" היה
דלוויש 'האגרסיבי'. המוניטין שלו היה של אחד שתמיד מתקיף
בעוצמה כה גדולה עד שאי אפשר לעצור אותו - מישהו אמר לי פעם
ש-"תמיד נראה כאילו יש לו אינסוף ספינות". השני, על סיפון
ספינת הדגל "גנרל מק'ארתור" היה נאפ ה-'מתוכנן היטב'. נאפ היה,
לדעתי האישית, מסוכן יותר מדלוויש. במין פטישיזם ביזארי למדי,
נאפ היה מקליט את עצמו בתחילת קרב כשהוא מתווה את הדרך שבה
יתנהל הקרב - הן מבחינת מה שהוא יעשה והן מבחינת מה שאחרים
יעשו. בסוף כל קרב הושוו ההקלטות עם מהלך הקרב - ב-99% מהמקרים
הקרב התנהל בדיוק כפי שנאפ צפה. זכרתי את הקרב האימתני של נאפ
נגד שחקן צרפתי אחד. אותו צרפתי ניסה כל מיני טקטיקות שציפה
שיפתיעו את נאפ בקרב אפי שנמשך ארבע וחצי שעות - בסופן נאפ
ניצח. קובץ הקול נבדק והתגלו שם הצהרות בסגנון, "זה כנראה יהיה
קרב ארוך. הוא בטח יעשה ככה וככה ואני אעשה ככה וככה. אני אנסה
להשתמש בזה וזה אבל זה בטח לא יצליח". התיאור היה מדויק עד
העצם. אחרי נאפ, קורא העתידות, הגיע תורי. על סיפונה של
'Serpent' (נחש), השתמשתי בידע הטקטי הנרחב שספגתי במהלך חיי
כדי להכניס למשחק טקטיקות חדשות ויעילות באופן מפתיע. כתב עת
מסויים שעשה כתבה ארוכה על 'גלקטיקה' ציין את 'הקולונל גת'
כ-"טקטיקאי חדשני ומסוכן להפליא שזכור בעיקר על המצאת טקטיקת
'יוזמת ספינת הדגל'. ידוע כמי שמסתגל בתוך שניות לכל מצב חדש
ופועל תמיד בקור רוח דייקני ומסוכן". רביעי ואחרון ב-'היכל
התהילה האמריקני' היה צרעה. מסיפונה של 'רוח סולארית' הרוויח
צרעה ביושר את הכינוי 'השורד'. מוערך פחות ממני ומשני הקודמים,
צרעה היה ידוע בתור מי שתמיד מצליח לצאת בחיים גם מהמצבים
הקשים ביותר - גם אם פירוש הדבר הוא להפסיד את הקרב על ידי
נסיגה מזהירה ברגע האחרון ממש. כמעט כל השחקנים בגלקטיקה,
אפילו הטובים ביותר, נתקלו לפעמים במצבים שבהם לא רק שלא יכלו
לנצח אלא שממש הובסו. אמנם זה קרה לי רק פעם אחת אך זה קרה די
בתחילת דרכי, כשהדירוג אמנם הרשה לי להחזיק צי לא קטן אך גם לא
גדול במיוחד - ונגדי התארגנה ברית של שישה שחקנים. השמדה של
ספינת הדגל פירושה הפסד אבל לא סיום של המשחק - בקרב הבא השחקן
מתחיל עוד פעם עם ספינת דגל פשוטה שהוא צריך להשקיע בה את הזמן
והמשאבים כדי להכניס את כל השיפורים שהיו בספינת הדגל הקודמת
שלו. בניגוד לרוב השחקנים, צרעה מעולם לא נהרג - רוח סולארית
תמיד הצליחה להימלט ברגע האחרון. כמובן שצרעה רתם את היכולת
והמזל הלא מבוטל שלו כדי לנצח הרבה יותר קרבות מכפי שהפסיד -
הייתה לו הדרך המוזרה לחלץ את עצמו מצרות צרורות ואז להכות
חזרה בעוצמה. הוא השיה היחידי מהשלושה ששיחק נגדי בעבר - קרב
ארוך שנגמר רק כשהכרחתי אותו לסגת או למות על ידי שימוש מזהיר
בטקטיקת 'יוזמת ספינת הדגל' המפורסמת שלי. יש לציין, שבמקרה
שספינת הדגל הושמדה או נסוגה מהקרב, נשארו הציים של השחקן
המפסיד תחת שליטה ממוחשבת והשתדלו בעיקר לגרום צרות איפה שיכלו
- כדי להוסיף עוד תבלין למשחק ולשמור על איזושהי המשכיות.
מיותר לציין שבגלל הפרסום היחסי שזכיתי לו, נהגו שחקנים יריבים
להתאגד נגדי או לנסות לכרות ברית איתי ברגע שגילו מי עומד
מולם. לכן התאמצתי תמיד לשמור על אלמוניות כל עוד יכולתי.
כמובן שהיו מגבלות - ספינותיי תמיד היו צבועות בשחור וכסף וסמל
הירח בלט עליהן - כולם הכירו את השילוב הזה בין הצבעים והירח
כשילוב של 'החכם'. "כל המשתתפים," קרא קולו של המשגיח, "היכונו
להתחלת המשחק. החוקים הרגילים תקפים ללא שינויים. אני מעביר
לרשותכם את מפת הסקטור". "שדר התקבל," אמר קצין הבקרה הטקטית.
"על המסך הטקטי," פקדתי בזמן שהתיישבתי בכיסא הפיקוד. מולי
ריחף מה שנראה כמלבן ענק ותלת מימדי - המסך הטקטי. זה היה
סקטור קטן יחסית - ארבע מערכות כוכבים בסך הכל, מעט חורי
תולעת, מעט נקודות יציאה. עדיין, זה היה סקטור שיכול לספק זירה
לקרב של עשרים משתתפים בלי ליצור צפיפות יתר - ונגדי היו רק
שבעה שחקנים. בסדר, הגיע הזמן לעשות צרות. "אני קורא חתימות
על-חלל מרובות בווקטורים שונים" אמר קצין הבקרה הטקטית, "נראה
כמו שתי קבוצות של בני צל, קבוצה של פורעי רוח, שלוש קבוצות של
אימפריאליסטים וקבוצה של מורדים. היכונו לקרב". "כוננות קרב!"
פקדתי, "צי, דוח מצב?". "מצב 'חסד'" ענתה וולי, קצינת מערכות
הנשק. פירוש הדבר שהצבאות מתחילים את המשחק רק עם ספינת הדגל
וללא הציים שלהם - אך מקבלים משאבים רבים ועשר דקות של מצב שבו
הם אינם פגיעים כדי לבנות ציים. מצב חסד מסתיים אחרי עשר דקות
או כאשר צבא מסויים פותח באש - פירוש הדבר שאותו צבא מאבד את
הגנת מצב החסד בזמן שאחרים עדיין אינם פגיעים. "קצין הנדסה!"
קראתי, "פקודות בנייה מיידיות: אני רוצה שתי נושאות 'רקון',
שלוש סיירות-על 'דרגונפליי', שתי סיירות-קרב מדגם 'גמל שלמה',
ארבע משחתות 'בתולת-גהינום', שתי משחתות 'ספיטפייר', ואת הכמות
הנורמלית של פריגטות, קורבטות וקרביות. לא! שיניתי את דעתי -
תוריד שתיים מהפריגטות דגם 'להב-רוח' ותוסיף עשרה 'פנאטים'
נוספים - אנחנו נזדקק לקורבטות הארורות". "חיובי," ענה קול
באינטרקום, "מתחיל בנייה מיד". "שחרר את צוות הכרייה," הוספתי.
"ספינות HCRC יוצאות לדרך". "טקטי," סימנתי לקצין הבקרה
הטקטית, "תן להם וקטור אל האסטרואידים הכי קרובים - אני רוצה
ליצור מאגרי מחצבים גדולים!". הוא הנהן וניגש לעבודה. "קצין
ניווט," אמרתי, "קח אותנו אל תוך שדה האסטרואידים,". "המפקד,"
קצין הניווט הקליד את שינוי המסלול אבל פנה אלי, "אנחנו נהיה
בסכנה לחטוף מכות מאסטרואידים". "אני מודע לזה," עניתי, "אבל
Serpent יכולה לעמוד בכמה מכות קטנות. בכל מקרה, וולי, תדאגי
שצוותי התותחים יהיו מוכנים לרסק כל קווארצואיד שחושב להרביץ
לנו. אנחנו לא פה בשביל לשחק מכוניות מתנגשות". הנווט לחץ על
כפתור ו-Serpent התחילה לנוע. הסתכלתי אל השעון - שלוש דקות
וחצי עברו מתחילת מצב החסד. "הנדסה, מה מצב הבנייה?" שאלתי.
"שתי הנושאות מוכנות," ענה קולו של קצין ההנדסה, "ושלוש
בתולות-גהינום. הדרגונפליי הראשונה יוצאת מקו היצור עוד שתי
דקות. מוכנות פריגטות: ארבעים אחוז. קורבטות: שלושים וחמש
אחוז. קרביות: חמישים ואחד אחוז". " טקטי," חייכתי, "סמן את כל
הזאבים כקבוצה מספר אחת". "קבוצה מספר אחת מוכנה" אישר קצין
הבקרה הטקטית. "שימו לב קבוצה מספר אחת," אמרתי, "הבקרה הטקטית
הולכת להזין אתכם בוקטורים לסריקה תוך-מערכתית". "מוכנים
להמראה," ענה קול חדש. "קבוצה מספר אחת," הוספתי, "ההוראות
שלכן הן להימנע מקרב ולדווח. רק בסוף מצב חסד מותר לכם להגן על
עצמכם - אני חוזר, להגן על עצמכם, לא לתקוף מיוזמתכם".
"חיובי," ענה מפקד הטייסת של הזאבים, "זאבים ממריאים עכשיו".
מארבעה פתחים קטנים בקדמת Serpent זינקו הקרביות הקטנות שנועדו
בעיקר ככוח סיור מהיר אם כי חלש. עוד שש דקות עברו. "תקופת
החסד כמעט נגמרה," ציין הטקטי. "חיובי, טקטי," עניתי, "הנדסה,
מה מצב הבנייה?". "נשארו לי רק עוד גמל שלמה אחת ושתי פריגטות
כדי לסיים את פקודות הבנייה". "תישארו עם אצבע על הדופק - כל
ספינה שהולכת חייבת להיות מוחלפת מיד". "חיובי," הגיב קצין
ההנדסה. כדי למנוע מצבאות לבנות ציים אינסופיים, נקבעה במשחק
הגבלת תמיכה - לכל שחקן היה מספר קבוע מראש של נקודות תמיכה
אותם יכול היה להשקיע כרצונו. כמובן ששחקן בעל דירוג גבוה קיבל
יותר נקודות תמיכה משחקן בעל דירוג נמוך יותר. בניגוד לאנשים
שהשקיעו את נקודות התמיכה שלהם בסוג אחד של ספינות - מעט
ספינות ענק או הרבה קרביות וקורבטות קטנות - העדפתי תמיד את
הגיוון של האמצע על פני הקיצוניות. "טקטי," אמרתי, "סמן את כל
הפנאטים כקבוצה מספר חמש - לא. סמן את כל הפנאטים מלבד שש
כקבוצה מספר חמש ואת השש נותרות כקבוצה שש-עשרה". "בוצע" ענה
הטקטי. "קבוצה חמש," אמרתי, "תמריאו ותסתדרו בכדור מסביב
לספינת הדגל - מצב: פריגטות להב-אש ידידותיות". "חיובי," ענה
קול. "קבוצה שש-עשרה," המשכתי, "תמריאו ותתפזרו בין
האסטרואידים - מצב: קווארצואידים". 'פנאט' הייתה קורבטה מאוד
משוכללת. במקום כלי נשק נשאה הקורבטה מכשירים הסוואה מתקדמים
ומחוללים הולוגרפיים שיכלו לגרום לה להיראות כמו ספינה אחרת או
כמו אסטרואיד או סתם 'לצבוע' אותה בשחור ולהפוך לקשה לזיהוי.
למרות שהקורבטות האלה נועדו לריגול ולהשגת מידע, הייתה להן
יכולת התקפית אחת מעניינת - קמיקאזה. במקרה הצורך יכלה פנאט
להתנגש בעוצמה בספינות אויב כדי לגרום נזק באופן מפתיע - במחיר
של הרס הפנאט עצמה. "זאב שש-אחת-שש לפיקוד" קרא קול בקשר,
"זיהיתי צי אימפריאליסטי קופץ למערכת שתיים". "זה הצ'אנס
שלנו," התנשמתי במהירות, "במערכת שתיים יש רק נקודת יציאה אחת!
כל הצי היכונו לקפיצה. רק קבוצה חמש, קבוצה שש-עשרה, ושתי
פריגטות להב-אש נשארים פה עם ספינת הדגל. זיכרו, ספינת הדגל של
היריב היא המטרה העיקרית אז רכזו בה את כוח האש". בתוך הסקטור,
כפי שכבר ציינתי, היו כמה מערכות שמש. כדי לעבור ממערכת
למערכת, ספינה הייתה חייבת לבצע 'קפיצת על-חלל' קצרה. בעוד
שאפשר לקפוץ מכל נקודה בשדה הקרב, לכל מערכת היה מספר קבוע
מראש של נקודות שבהן הצי הקופץ יתממש - מה שאיפשר לחזות היכן
ינחת הצי ובמקרים מסויימים גם להשתמש במספר נקודות היציאה
כבסיס לכמה צורות של מהלכים הגנתיים. "צי התקפה קופץ למערכת
שתיים, עכשיו!" דיווח הטקטי. "אנחנו קולטים קבוצה גדולה של
ספינות אימפריאליסטיות," דיווח מפקד אחת משתי הנושאות, "לרבות
שתי נושאות וספינת דגל". "רכזו את האש בספינת הדגל!" ציוויתי,
"אש בזמנכם החופשי". "זאב שתיים-אחת-ארבע," קרא קול נוסף, "יש
לי צי של פורעי רוח בווקטור שלושים וחמש, מתקרבים אל Serpent".
"חיובי," עניתי, "אומדן גודל?". "שמונה פריגטות, שתי משחתות
וסיירת קלה," ענה טייס הקרבית, "בנוסף לנושאת-לחימה עם צי קטן
של קרביות וקורבטות מסביבה- לא! רגע! צי של בני צל נכנס עכשיו
לקרב עם הפורעים! קשה להבחין במה שקורה פה! אוקיי אני מעריך
שיש יתרון מספרי ואיכותי לפורעים!". "יפה," חשבתי בקול, "זה
יוריד אותם מהגב שלנו, "'צדק', דיווח מצב!". נושאת הקרביות
'צדק' הגיבה מיד, "אנחנו עסוקים בקרב קשה פה. הצלחנו לפגוע קשה
בספינת הדגל של האויב אבל היא נסוגה אל מאחורי חומה די חזקה של
ספינות. אנחנו מנסים להבקיע דרך אליה". "אומדן אבדות?" שאלתי.
"בערך שלושים אחוז לאויב. איבדנו בתולת-גהינום אחת, שבע
פריגטות, תשע קורבטות מדגם 'דוב' ושלוש קורבטות מדגם 'גאולה'.
מספר הקרביות שנהרסו מוערך בעשרים וחמש. אנחנו מחדשים את
הפריגטות וספינות התקיפה הקטנות אבל אין לנו את היכולת ליצר
מספיק מהר בשביל להשלים לגמרי את החסר, ואתה יודע שאנחנו לא
יכולים ליצר משחתת חדשה במקום בתולת-הגהינום שהלכה". "נסו
להחזיק מעמד," אמרתי, "נשלח עזרה אם יהיה צורך. הנדסה, תבנו לי
עוד בתולת-גהינום אחת, ואז תוסיפו עוד שתי סיירות-קרב
גמל-שלמה. כמה עודף של נקודות תמיכה זה משאיר לנו?". "ארבעים
ואחת," ענה קצין ההנדסה. "יפה," חישבתי במהירות, "תוסיפו שלוש
קורבטות 'גאולה' ונושאת-לחימה לבנייה ונמצה את העודף כמיטב
יכולתנו". "חיובי," ענה קצין ההנדסה. "זאב שתיים-אחת-ארבע,"
קראתי, "דווח מצב". "צי הפורעים ניצח עם אבדות של בערך עשרים
אחוז. ממשיכים להתקדם לכיוון שלנו". "חיובי, שתיים-אחת-ארבע,"
עניתי, "זה'מ?". "זמן הגעה משוער: שתי דקות, המפקד," ענה טייס
הקרבית. "לא מספיק זמן," חשבתי בקול, "שתיים-אחת-ארבע, חזור
לכאן. שימו לב, קבוצה חמש. תתארגנו במבנה. אני רוצה שתעקפו את
הצי של הפורעים". "חמש, יוצאים לדרך" ענה מפקד קבוצת הפנאטים.
על המסך הראשי יכולתי לראות את מה שנראה כעשרים ושתיים פריגטות
תקיפה מדגם להב-אש מסתדרות במבנה 'קיר' ומפעילות את המנועים.
"קבוצה שש-עשרה," אמרתי, "תהיו מוכנים, יכול להיות שנזדקק
לכם". "שש-עשרה, מחכים להוראות". "גמל-שלמה מוכנה," דיווחו
מהנדסה בדיוק כשחיישני ה-Serpent קלטו את צי הפורעים המתקרב.
"אוקיי," אמרתי, "כל העמדות, היכונו לקרב. גמ"ש, אני רוצה
שתדרסי את הנושאת-לחימה של הפורעים. "חיובי" ענתה סיירת-הקרב
מדגם גמל-שלמה. לגמ"ש הייתה יכולת ייחודית למדי - איל ניגוח.
חרטום הספינה הגדולה היה בנוי בצורה שמזכירה את הכריש הפטישן.
החרטום העבה והרחב היה מחוזק היטב בתוספות שריון. בשעת קרב
יכלה סיירת-הקרב לנגוח ספינות אויב במלוא העוצמה כדי לגרום נזק
נוסף. בנוסף קרן גרירה קצרת-טווח החזיקה את הספינה הננגחת
צמודה אל חרטום סיירת-הקרב לזמן מה - מה שאפשר לסיירת להרחיק
ספינות מהקרב ולגרור אותן לקרב אחד-על-אחד. "וולי, תדר תקשורת
אינטרגלקטי," אמרתי. וולי הנהנה והקלידה פקודה. היא הרימה אלי
אגודל. "הקשב, ספינת הדגל של פורעי הרוח," קראתי, "אל תנסו
לעצור את התקדמותנו, הפסיקו את התקפתכם או שתושמדו!". "אני
רואה שמישהו כבר גילה את שדה האסטרואידים הזה," אמר קול משועשע
"הא, אנחנו מגיעים לקחת פרס אחד ומוצאים שניים במקום". הקול
הפך להיות מזלזל וכאילו הוא מציין עובדות פשוטות וחסרות
משמעות."הקשיבו, ספינות מורדים, אתם בנחיתות מספרית חסרת
תקווה. אל תתנגדו והיכונו לנחיתת כוחות קרקע על ספינותיכם".
"נסו," עניתי, "רק מטורף נכנס לקרב כזה בלי לשאול את עצמו איפה
מושקעות שאר נקודות התמיכה של הצי". מסתבר שהתרמית לא עבדה.
ספינות הפורעים הסתערו לכיוון ה-Serpent, מתעלמים לגמרי מסיירת
הגמל-שלמה שנעה לעברם. הגמ"ש פתחה באש אל ספינות האויב, יוצרת
פסי אש צורבים במקום שבו קרני היתוך שרפו אבק חלל מיקרוסקופי
בדרכן אל מטרותיהן. "צוותי תותחים, אש!" פקדתי. בכל רחבי
הספינה החלו צוותיהם של תותחי מאסה ואבוקות-לייזר להכות
בספינות האויב המתקרבות. בעורף האויב חוללה הגמ"ש מהומה אדירה
כשעברה דרך קורבטת-טילים (בהיעדר דרך טובה יותר לתאר כיצד
סיירת-קרב ענקית הופכת קורבטה קטנה לאבק במפגש בן חצי שניה)
בדרכה אל נושאת-הלחימה של הפורעים. נושאת-הלחימה הייתה פשרה
הוגנת בין נושאת קרביות ובין ספינת קרב. בערך בגודל של סיירת
קלה, היו ספינות אלה בסיס כוח חזק של כל צי. התפשרות על יכולת
הבנייה ויעילות התחזוק של הקרביות והקורבטות אפשרה לחמש את
הספינה באבוקות-לייזר או כלי נשק דומים. בזמן שהיא השתוותה
לנושאת קרביות אמיתית, הייתה נושאת-הלחימה מסוגלת להגן על עצמה
ביעילות מוגברת. כמובן שהיא לא השתוותה בעוצמתה לסיירת באותו
גודל - כוח האש שלה היה פחות מזה של משחתת נורמלית. אבל כמובן
שהיכולת לתמוך בקרביות ובקורבטות איזנה את החולשה היחסית. אך
נושאת-הלחימה לא יכלה בשום תנאי להוות איום על סיירת קרב כמו
הגמל-שלמה. מבחינים לראשונה באיום, פנו הפורעים לאחור על מנת
להגן על נושאת-הלחימה. "הזהרתי אותכם," חשבתי. "קמנ'ש," סימנתי
לוולי, "אני רוצה קרן-גרירה על אחת המשחתות כדי להאיט אותה,
קרן שיתוק על המשחתת השניה ומטח מלא של דבקנים על הסיירת הקלה.
קבוצה שש-עשרה, תבחרו פריגטות ותגמרו אותן". "מבוצע!" ענתה
וולי בזמן שטייסי הפנאטים אישרו את הפקודה. ידעתי שקרן הגרירה
לא חזקה מספיק כדי לעצור משחתת לא-פגועה לגמרי אבל זה יאט את
התקדמותה לעזרת הנושאת-לחימה. קרן השיתוק הייתה הפתרון המרושע
ביותר למצב כזה. בעזרת מטח של חלקיקים עמוסים במטען אלקטרוסטטי
חזק, גרמה הקרן נזק מערכות קשה - מאיטה את הספינה ומשתקת חלק
ממערכות הנשק שלה. כנגד ספינות קטנות יותר, הייתה הקרן 'הורגת'
את כל מערכות הספינה, אבל המשחתת הייתה גדולה מכדי שהקרן תשתק
אותה לגמרי. עדיין הנזק יאיט אותה בהרבה, מה שירוויח זמן
לסיירת הגמ"ש לחסל את הנושאת-לחימה. הסיירת הקלה, האיום הגדול
ביותר בצי הזה, חטפה את המכה המכאיבה ביותר. הדבקן היה, פחות
או יותר, מנוע ומגנטים. זו הייתה יחידה רובוטית שגודלה בערך
שמינית מזה של קרבית ממוצעת. קבוצה של הרובוטים האלו הייתה
נצמדת לספינה בעזרת תפסים מגנטיים ואז משקיעה את כל כוח מנועיה
כדי לנגוד את תנועות הספינות. הדבקנים לא יכלו לעצור לגמרי
ספינה אך הם האיטו אותן בצורה ניכרת והפכו אפילו את הקרביות
המהירות ביותר לספינות כבדות ומגושמות. בניגוד חד לקרן הגרירה
שאפשר היה להרוס את מקורה או לקרן השיתוק שחלק מהשפעתה היה בר
תיקון עוד בתוך הקרב, היו הדבקנים נזק לטווח ארוך - בשל גודלם
והעובדה שהם נצמדו לגוף הספינה, לא יכלו ספינות ידידותיות
לירות בהם מחשש לפגיעה בספינה עצמה. מלבד שדות-הדף או פעימות
אלקטרומגנטיות, הדרך היעילה היחידה להיפטר מדבקנים הייתה לעגון
את הספינה ולהוריד את הדבקנים עם מלחמים. כמובן, פעימות
אלקטרומגנטיות התאימו רק במקרה והספינה ה-'מודבקת' הייתה
מצויידת במערכות פוזיטרוניות - הפעימה האלקטרומגנטית מחסלת כל
מערכת אלקטרונית בלי להבחין בין ידידים לאויבים. הירי המשולב
מנע את הסיוע שהנושאת-לחימה הייתה זקוקה לו נואשות. שש
הפריגטות של הפורעים אמנם פנו לאחור אבל זה היה מאוחר מדי.
כזכור Serpent ישבה במרכז שדה אסטרואידים. שש קורבטות הפנאט
שהיוו את קבוצה שש-עשרה ריחפו בסמוך, מוסוות כאסטרואידים.
כשהפריגטות הפנו את פניהן אל מחוץ לשדה האסטרואידים זינקו שישה
אסטרואידים ממקומם. הערכת העוצמה של הקמיקאזה דרשה שתי קורבטות
פנאט כדי להרוס פריגטה אחת - מה שהספיק לחסל שלוש משש
הפריגטות. פריגטה רביעית צלעה לאחור, כנראה כתוצאה מהמפגש עם
בני הצל לפני הקרב. שתי הפריגטות מדגם להב-אש שהיו ההגנה
האחרונה של ה-Serpent רדפו עכשיו אחרי שלוש הפריגטות ומההנדסה
דיווחו לי שגמ"ש נוספת תהיה מוכנה בעוד עשרים שניות. לא
הופתעתי כשהחיישנים דיווחו לפתע על חתימת עיוות-חלל קצרה -
נושאת-הלחימה נמלטת מהשמדה בטוחה. משוללת מטרפה, פנתה הגמ"ש
לאחור ופתחה באש על הספינות המתקרבות אליה. "להב-אש," אמרתי
לפתע, "פנו לאחור וחזרו הנה. גמ"ש אני רוצה שתכי במרכז קבוצת
הפורעים בחנית מצור". "חיובי," ענתה הסיירת, "ממקדי-אנרגיה
בחמישים אחוז, מוכנה לירי". "תישרפו!" לחשתי כשכדור בוהק של
אנרגיית-היתוך דחוסה נפלט מתותח ההיתוך שבחלקה העליון של
הגמ"ש. חנית המצור הייתה שיפור לתותחי ההיתוך. במחיר של הצורך
לנצור את האש במשך כדקה מיקד התותח אנרגיות-היתוך-קר לכדור
דחוס של אנרגיה. במקום לכוון את הכדור נגד ספינה מסויימת, היה
הכיוונון מתוכנן אל איזור מסויים. בנקודה המיועדת הייתה
האנרגיה העצורה משתחררת בגל הרסני למדי שלא הבדיל בין אויב
לידיד אבל היה מסוגל להשמיד כל דבר קטן יותר מסיירת-קרב ברדיוס
של שלושה קילומטרים ממרכז הפיצוץ ומסוגל לאייד קרביות אפילו
ברדיוס כפול. למראה הכדור המתקדם לעברן פנו ספינות הפורעים
לכיוונים שונים, מתרחקים מנקודת הפיצוץ המשוערת. אבל אלו היה
ספינות גדולות וכבדות. הפריגטות היו עשויות אולי להתרחק מספיק
מהר מהכדור הדחוס והאיטי אבל אחת מהן עשתה טעות וירתה שדה-הדף.
על ידי יצירה של גל כבידה מלאכותית שהתפשט כמו כדור מסביב
לספינה שירתה אותו, היווה שדה-ההדף את ההיפך לקרן הגרירה - הוא
נועד להרחיק ספינות מהספינה שירתה בו, ועל ידי כך לתת לה זמן
להתארגן. שדה-ההדף היה ידוע בעיקר בגלל נטייתו להשפעה משתנה על
חנית מצור - האפשרויות נעו מהדיפה של החנית לאחור אל המקום
שממנו באה, דרך האפשרות לגרום לדליפה של אנרגיות ההיתוך - מה
שיחליש בצורה דרסטית את הפיצוץ - ועד האפשרות שהשדה יפוצץ את
הכדור טרם זמנו. במקרה הנוכחי, בניגוד לתקוותיהם של הפורעים,
האפשרות האחרונה הייתה בדיוק מה שקרה. חנית המצור יצרה הבזק
מסנוור שטלטל את ספינות הפורעים באלימות. אחת המשחתות התאיידה
מיד. הסיירת הקלה החלה לצלוע, ציוד ואנשים נפלטים מחורים
בוהקים בגופה. המשחתת השניה, זו שנאבקה עדיין בקרן הגרירה של
Serpent הייתה רחוקה מספיק בשביל לא להיפגע. אף אחת משלוש
הפריגטות של הפורעים לא שרדה. ",גמ'ש, דוח מצב!" דרשתי.
"נפגענו משולי הפיצוץ," ענתה סיירת-הקרב, "נזק קל ורק שלושה
פצועים". "יפה," חייכתי, "ביצוע טוב". חתימת עיוות-חלל סיפרה
לי שהמשחתת השתחררה מקרן הגרירה על ידי הימלטות מהירה. מצבה של
הסיירת הקלה היה גרוע בהרבה. גופה המנוקב והנזק שספגה דרדרו את
האמינות המבנית שלה למצב שבו עיוות-חלל עשוי להשמיד אותה
לגמרי. למצב זה קיוויתי. "הקשב, יתושים!" פקדתי, "רדו על
הסיירת הקלה הזאת וקחו אותה בשבי". "חיובי," שלוש קורבטות מדגם
'גאולה' המריאו מסיפון ה-Serpent לכיוון ספינת האויב הפגועה.
הגאולה היו קורבטות חילוץ ותיקון. תוך ויתור על כלי נשק, נשאו
הקורבטות מתכות יסוד במכלים מיוחדים, מה שאפשר להן לבצע
'הטלאה' של ספינות תוך כדי קרב. כמובן שההטלאה לא הייתה שוות
ערך לתיקון אמיתי אבל היא אפשרה לספינות להחזיק מעמד עוד זמן
בתוך קרב. לדוגמא, לו היו הגאולה מטליאות את הסיירת הקלה,
הייתה זו יכולה להמלט לעיוות-חלל בלא חשש. אבל זו לא הייתה
המטרה. קורבטות הגאולה היו מצויידות בתפסים מגנטיים ובמערכות
מחשוב מתקדמות. בעזרת אותם כלים ששמשו את הגאולה כדי להטליא
ספינות גדולות היו קורבטות הגאולה מחדירות כבל נתונים אל תוך
גופן של ספינות אויב פגועות ומשתלטו על מערכות הספינה. אחרי
הריגת אנשי הצוות על ידי ריקון הספינה מאוויר, יגררו הקורבטות
את הספינה בעזרת מנועיהן החזקים במיוחד. המראה של קורבטה קטנה
שנתלית על ספינת ענק ומחדירה לתוכה כבל נתונים היה מה שהעניק
לקורבטות את הכינוי הלא-רשמי 'יתושים'. כעת יוכלו אנשי ההנדסה
לפרק את הסיירת לגורמים, ללמוד על הטכנולוגיה שממנה הייתה
עשויה ולמחזר ממנה משאבים ומתכות בסיס. זה היה סוף הקרב אבל זו
הייתה ההתחלה, לא הסוף. עכשיו הגיע הזמן להכות חזרה. "צדק,"
קראתי, "דיווח מצב?". "הם עקשניים," ענו מנושאת הקרביות, "אמת
חטפה כמה מכות מכמה קרביות עם טכנולוגיית הסוואה מתוחכמת אבל
היא שרדה ומערכות הבנייה והפיקוד של עדיין מתפקדות היטב.
להערכתי, אם תיתן לנו עוד עשר דקות, אנחנו יכולים להבקיע דרך
אליהם. הדרגונפליי שומרות על עמעמת-עיוות אז אין כרגע סיכוי
שהם ימלטו". "יפה," אמרתי, "אני שולח לכם גמל-שלמה כתגבורת".
"תודה המפקד," ענו מסיפון 'צדק'. "פיקוד, כאן אמת" התערבה
הנושאת השניה, "מבקשים אישור לבנות שתי פריגטות מדגם 'חוסם
עורקים' למקרה שהדרגונפליי יחטפו יותר מדי מכות". "זה לא יקרה
לפני שהאויב יקבל מנה הגונה של שכל," עניתי, "אבל קבלו אישור.
שתי פריגטות 'חוסם עורקים' עכשיו ועוד אחת על כל דרגונפליי
שתחטוף נזק של יותר מחמישה-עשר אחוז". "איי, פיקוד, מתחילים
לבנות" ענתה 'אמת'. חייכתי ברשע פנימי בזמן שהקצין הטקטי הורה
לגמ"ש לקפוץ למערכת שתיים. מי שלא עמד בראש צי האימפריאליסטים
במערכת שתיים, הוא לא היה מנוסה במיוחד. ניתן להסיק את זה משתי
עובדות - ספינת הדגל שלו וכל הצי שאיתה לא הצליחו להדוף את הצי
שלי שנתמך רק בשתי נושאות - כלומר צי ללא יכולת לבנות כל ספינה
בגודל משחתת או יותר. שנית, כל מפקד גלקטיקה מנוסה היה מפנה
במצב כזה את עיקר כוחו נגד הספינות שיצרו עמעמת-עיוות. עדיף
להפסיד כוחות אם בצורה כזאת אפשר לפתוח את דרך הנסיגה. כל זמן
שסיירות-העל מדגם דרגונפליי והפריגטות מדגם חוסם עורקים היו
במצב שמיש לא יוכל הצי האימפריאליסטי לברוח מן המערכת
בעיוות-חלל - כלומר האפשרות היחידה במקרה שאין יכולת לנצח היא
נסיגה אסטרטגית לעל-חלל (שפירושו הפסד) או השמדה (שפירושה הפסד
כואב יותר). "מפקד חדש ומסכן," חשבתי בקול, "אוקיי. קצין
ניווט, יש לך את נקודות הציון של ספינת הדגל של הפורעים?".
"המיקום המשוער," ענה קצין הניווט, "נמצא כאן". על תצוגת
הפיקוד הטקטית הופיעה נקודה צהובה. "יפה," אמרתי, "קבוצה חמש,
כשאומר לכם, אני רוצה שתתקדמו לכיוון ספינת הדגל כאילו אתם צי
התקפה. Serpent מבצעת תמרון 'יוזמת ספינת הדגל'. ניווט, תן לי
ווקטור אפשרי להגעה אל ספינת הדגל שלהם מאחור". "מסביב לכוכב
השני במערכת," ענה קצין הניווט, "תזמון מוערך במהירות מלאה:
עשר דקות, עשרים וחמש שניות". "יכולת ביצוע 'כף קלע'?" שאלתי.
"לא יהיה קשה מדי," ענה קצין הניווט, "תזמון מוערך במהירות
מלאה עם תמרון כף קלע: שש דקות, ארבעים שניות". "בצע!" פקדתי,
"טקטי, תעביר את המידע אל הצי. אני רוצה ש-'חופש', הגמ"ש
ובתולת הגהינום שאיתנו יצטרפו אלינו. צדק ואמת, שומעים?". "צדק
שומעת" ענתה הנושאת, "תן לנו חמש דקות נוספות ואנחנו ניתן לך
את הצי שלהם על מגש - לפחות את השאריות. המפקד, הצי
האימפריאליסטי מבצע שגיאות של טירונים. אני לא חושב שאי פעם
עמדנו מול מפקד כל כך ירוק וחסר יכולת". "המפקד,
האימפריאליסטים עושים את כל הדברים הלא נכונים," הוסיפה אמת,
"אם היה להם טיפה שכל, הם היו מנסים לפנות ולהתרחק מטווח השדה
של עמעמת-העיוות. אבל למה אני מצפה למצוא שכל אצל
אימפריאליסטים?". וזה היה כל הסוד - השחקן שהוביל את הצי
האימפריאליסטי היה חדש כנראה, חסר ניסיון ולחוץ יותר משחקנים
ותיקי קרבות. לפי הדיווחים על גודל הצי שלו, היה לי ברור
שהטכנולוגיות שאפשרו השקעת נקודות תמיכה גדולות יותר נשארו
מאחור כשעל חשבונן הוא השקיע בטכנולוגיית חימוש ושריון - אבל
מה הטעם בספינות חזקות אם אתה יכול לבנות רק מעט כאלה? יותר
מכך, כל שחקן בעל ניסיון היה מרכז כוחות נגד הספינות שיצרו את
עמעמת-העיוות. המעמעמים היו פגיעים לטלטולי הקרב והיו
מהמכשירים הראשונים שספינות איבדו כשחטפו נזק. לחילופין היה
השחקן יכול לנהל קרב מאסף תוך ניסיון להרחיק את ספינת הדגל שלו
מטווח ההשפעה של העמעמת. בכל מקרה, המצב שבו היה השחקן היריב
היה גרוע והוא לא עשה את התמרונים ההגיוניים. "שמעתי אתכם
אמת," חייכתי, "תקשיבו, אני רוצה שתעגינו ארבע פריגטות להב-רוח
או להב-ברק לפי בחירתכם ותפרקו אותן. אנחנו צריכים פה נקודות
תמיכה". "חיובי," ענו הנושאות. "חופש, שומעת?" שאלתי. "לא
הזדרזת לפנות אלינו, המפקד," ענתה נושאת-הלחימה 'חופש'. "יופי
לכם," גיחכתי, "ברגע שיש לנו נקודות תמיכה פנויות, אני רוצה
שתבנו לי חצי טייסת של 'מקורי-לייזר' וחצי טייסת של 'דובים'
ותחזיקו אותן בעגינה. מובן?". "חיובי," ענתה חופש. "הנדסה,"
המשכתי, "החצי השני של שתי הטייסות האלה צריך להיות עגון
אצלכם! תתחילו לבנות". "הנדסה, מתחילים לבנות". "ניווט,"
המשכתי, "מה התזמון עד לתחילת כף קלע?". "חצי דקה," ענה קצין
הניווט. חייכתי. תמרון כף קלע הוא תמרון שבו ספינה עושה סיבוב
מסביב לכוכב, ממש בקצה באר הכבידה שלו. התמרון לא קל אבל תמרון
מוצלח יאיץ את הספינה למהירות אדירה - כמו אבן שנורתה מרוגטקה.
התמרון עצמו מסוכן - כניסה לתוך באר הכבידה עצמה תפרק כל
ספינה, כולל ספינות דגל גדולות וחזקות, לגורמים. גם במקרה
שספינה לא התפרקה, הלחץ הפיזי יגרום לנזק מבני קשה. רוב ספינות
הדגל לקחו סיכון רציני כשניסו לעשות תמרון שכזה - הספינות
הגדולות והאיטיות היו בסיכון גדול הרבה יותר להימשך אל באר
הכבידה של הכוכב. Serpent הייתה יוצאת דופן. בהתאם לדירוג קיבל
כל שחקן אפשרות לשנות ולהתאים את ספינת הדגל שלו. אמנם
השיפורים הראשוניים היו קטנים - תותחים מעט טובים יותר, מנוע
קצת יותר חזק וכדומה - אבל שחקן בעל דירוג גבוה קיבל את היכולת
לשנות את המבנה הפיזי של הספינה עצמה ולהתאים אליה טכנולוגיות
חדשות ומעניינות. רוב השחקנים העדיפו לחזק את ספינות הדגל שלהם
בנשק ושריון - להפוך את ספינת הדגל למבצר נע. לא כך אני. במהלך
מסעות הצלב, ביצרו הצלבנים את עריהם, בנו מבצרים וחומות. אחד
השליטים הממלוכים שלחמו נגדם, באיברס שמו, אמר אז, "אין מגינים
על ארץ בחומות ועל עריה בחפירים. תנו לי אנשים להגן על הארץ
וסוסים להגן על עריה". מאחר ובאיברס היה חתום על כמה ניצחונות
אדירים (הוא כבש את קיסריה צפת וחלק גדול מאוד מארץ ישראל)
ונחשב לגאון צבאי, טרחתי לא לשכוח את הלקחים שהוא הפיק.
Serpent הייתה חלשה יותר בתחומי השריון והתחמושת - אפילו תותחי
קרניים מייננות לא היו עליה. אבל Serpent הייתה ספינת הדגל
היחידה (לפחות למיטב ידיעתי) שהייתה מספיק מהירה כדי להימלט
מספינות דגל אחרות ואפילו מסוגים מסויימים של סיירות כבדות
וסיירות-על. מהירותה התחרתה בזו של סיירת-הקרב גמל שלמה -
מהירות מרשימה לספינה ענקית שכזו. הטכנולוגיות שהשקעתי בה
שיקפו היטב את צורת החשיבה הזאת - מהירות-פנייה מרשימה, קרן
השיתוק, הדבקנים, קרן הדף (גרסה ממוקדת של שדה-הדף שנורית
ישירות אל ספינה מסויימת), יכולת להשאיר מוקשי-פלסמה מאחור,
יכולת למסך את פליטות האנרגיה שלה (מה שהקטין משמעותית את
הטווח שבו אפשר לגלות אותה) ועוד כהנה וכהנה. המהירות ויכולת
התמרון המוגברת איפשרו ל-Serpent לבצע תמרונים מסובכים בקלות
(כף הקלע הוא רק דוגמא אחת מני רבות).  Serpent הסתחררה מסביב
לכוכב. לרגע הייתה האטה במהירות הספינה ואז, כמו גומי שנמתח
למקסימום ואז נקרע, הואצה ה-Serpent. "חופש, הגמ'ש ובתולת
הגהינום מדווחים על ביצוע טוב של תמרון כף קלע," דיווח הטקטי.
"יפה," הנהנתי, "ניווט, מהירות וזה'מ?". "מהירות על ארבע-מאות
עשרים קליקים ועדיין גוברת. צפי מקסימום: קצת פחות מחמש
מאות-קליקים. זה'מ: שתי דקות, עשר שניות". "שימו לב, קבוצה
חמש," אמרתי, "אני רוצה שתיכנסו למבנה ותנועו קדימה במלוא
מהירות ההסוואה. הפורעים צריכים לחשוב שיש להם צי פריגטות
להתעסק איתו". "מובן," ענו הפנאטים, "מהירות הסוואה מלאה".
מהירות הסוואה פירושה שהקורבטה נעה במהירות המקסימלית של
הספינה שאותה היא מחקה - כל מי שיראה פריגטת להב-אש נעה
במהירות של קורבטה יבין מיד שעובדים עליו בעיניים. "פיקוד,"
קראה צדק, "יש לנו בעיה! צי גדול של בני צל קפץ למערכת. נראה
שהם חוברים אל האימפריאליסטים נגדנו". "פיקוד," הוסיפה אמת,
"אמת חוטפת נזק. יעילות מערכת הבנייה יורדת". "תוכלו להחזיק
מעמד חמש דקות?" שאלתי. "כן," ענתה אמת, "אבל לא יותר מחמש
דקות. כבר איבדנו גמ'ש אחת וספיטפייר אחת". "הנדסה!" קראתי.
"שמענו," הייתה התשובה, "בונים ספיטפייר אחת וגמל-שלמה אחת".
"יפה," אמרתי, "עכשיו, מהירות היא הדבר החשוב ביותר. פיקוד
לכולם, אנחנו סוגרים על המטרה. בואו נעשה את זה לקטע בשביל
ספרי ההיסטוריה! קבוצה חמש, דיווח מצב!". "נראה שהאויב קנה את
התרגיל!" ענו הפנאטים, "צי גדול של פורעי רוח בדרך אלינו".
"תתקיפו בזמנכם החופשי!" עניתי, "קמנ'ש, מרחק אל ספינת הדגל של
הפורעים?". "אנחנו נכנסים לטווח ראייה בעוד עשר שניות!" ענתה
וולי, "נראה שאין להם שום ליווי". "על המסך הראשי," פקדתי.
גופה של ספינת הדגל של הפורעים היה בנוי כמלבן ארוך שקצהו
הקדמי הופך למשולש חרוטי - מאין אובליסק ששוכב על צידו. בחלק
העליון של ירכתי הספינה היה מה שנראה כדבשת גמל גדולה. גם
ממרחק גדול יכולתי להבחין בשינויים שנערכו בגוף הספינה -
בניגוד לדגם 'רוח ים' הבסיסי, בלטו תותחי קרניים מייננות משני
צדי הדבשת ומשולש החרטום היה מעוגל בקצהו, כנראה בגלל תוספת של
איזשהו ציוד שלא יכולתי לזהות ממרחק. "חופש," קראתי אל
נושאת-הלחימה, "אני רוצה שתיצמדו אל ספינת הדגל ותשחררו את
הקרביות שלכם עליה. בתולת-גהינום, תתמרני אל קדמת הספינה
ותחסמי את דרכה - אני לא רוצה שהיא תנסה לברוח לנו. גמ'ש,
תדרסי את הספינה הארורה מהצד של החרטום - אם נוכל לדפוק להם את
גשר הפיקוד, גמרנו אותם. הנדסה, תשחררו את הקרביות עליהם.
וולי, כל התותחים אש! תכיני לי מטח של טילי-עיוות. תירי קרן
שיתוק וברגע שהיא נטענת מחדש, תירי עוד פעם. ברגע שיש פרצה
במגן תכניסי את טילי-העיוות דרכה אל תוך גשר הפיקוד!".
טילי-עיוות היו נשק לא-מוערך מספיק. כמה שניות אחרי שנורו, היו
הטילים מבצעים עיוות-חלל קטן ו-'קופצים' בדיוק אל הנקודה שאליה
נורו - מה שאיפשר לירות את הטיל 'דרך' השריון של ספינה מספיק
גדולה הישר אל תוך ליבה. היו כמובן מגבלות - הטילים לא יכלו
לקפוץ אל תוך ספינה שהיו לה מגיני-אנרגיה - כלומר תשעים ותשעה
אחוזים מכל הספינות מגודל משחתת ומעלה. היה צורך להחליש את
המגן עד כדי יצירה של פרצה לפני שהטילים יכלו להשפיע. שנית,
בגלל גודלו של מעוות-החלל, תפסו הטילים הרבה מקום וגם גרמו מעט
נזק יחסית. זאת ועוד - מחיר היצור של טילים כאלה היה אסטרונומי
- כל טיל עלה בערך אותה כמות משאבים כמו קרבית 'מקור-לייזר'.
לכן היו הטילים האלה נדירים למדי - חוץ מאצל אנשים שלמדו להכיר
היטב את הטריקים הקטנים של המשחק. אנשי צוות נחשבו, מבחינת
המשחק, לאחת ממערכות הספינה. נזק שחדר את השריון היה עשוי
להרוג אנשי צוות - ובכך לפגוע ביעילות הספינה - פחות אנשים
לתפעול של כל מערכת. לכל סוג של ספינה היה מוגדר מספר אנשים
צוות. אם נהרגו יותר מתשעים אחוז מאנשי הצוות הייתה הספינה
הופכת להיות בלתי שמישה (בדיוק כמו שהרס של המנוע יהפוך ספינה
לבלתי שמישה). במקרה של ספינת הדגל היה המצב מסובך עוד יותר.
קצינים מסויימים, בקרה טקטית וניווט למשל, היו חשובים לתפקוד
של המערכות. אם נפגע אחד מהקצינים האלה, היה כמובן מחליף - אבל
תמיד היה זה יציר מחשב חסר ניסיון יחסי. לעומת זאת, הקצינים
יכלו לצבור ניסיון ששיפר את תפקודם - מהירות הביצוע של פקודות,
יכולת החשיבה העצמאית וכו'. וולי, קצינת מערכות הנשק, הייתה
דוגמא מצויינת - היא הייתה על Serpent מאז הקרב בו נהרסה ספינת
הדגל שלי. את הצלקת שעל פניה 'הרוויחה' הקמנ"ש הבלונדינית בקרב
אחד שבו הצליח מטח של 'פנאטים' עוינים להכות את Serpent קשות -
קרב שממנו נאלצתי לסגת בסופו של דבר אחרי שחבורת שחקנים התאגדה
ואני התעקשתי לא להשתתף בברית שלהם. היא הייתה מסוגלת להגיב
מיד לכל פקודה, לבצע מספר פעולות בבת אחת ואף לפעול באופן
עצמאי כשזה לא נגד את הפקודות. מלבד הקצונה הבכירה לגשר הפיקוד
של ספינת הדגל היה עוד עניין חשוב - השחקן עצמו. במקרה שנהרג,
היה השחקן נחשב למפסיד ומאבד שליטה על הצי שלו. במקרה כזה
הייתה ספינת הדגל מפעילה פרוטוקול נסיגת-חירום לעל-חלל - כך
שאפשר היה להיהרג אבל להתחיל את הקרב הבא עם ספינת הדגל הישנה.
מצד שני, זאת הייתה דרך קלה להביס שחקן בלא להשמיד את כל המבצר
שנקרא ספינת דגל. לשם כך בחרתי להשתמש בטילי-העיוות הידועים
לשמצה - אם נוכל להחדיר את הטילים אל תוך גשר-הפיקוד, ילך
השחקן היריב לעזאזל, כפי שמגיע למי שמתקיף את הקולונל גת.
אנשים אמרו לי בעבר שאני נוטה להיכנס לוונדטות נגד מי שמתקיף
אותי במשחקי מחשב - אני מודע לזה ולא מתבייש בזה. מי שבחר אותי
כשועל הניצוד שלו יגלה לשועל הזה יש שיניים, ציפורניים ומוח
גדוש בערמומיות. המקרה הזה היה דוגמא נהדרת. מאוחר מדי הבין
השחקן שמולי שנפל בפח. "הקשב, ספינת הדגל של מורדים!" קרא
השחקן בתדר אינטרגלקטי, "כאן ספינת הדגל 'דאמאקון'! אנו
נכנעים! הפסיקו לירות ואנחנו נהיה מוכנים להצטרף אליכם תחת
ברית של שליט עליון!". זו הייתה הצעה מפתה למדי. ברית של שליט
עליון מגדירה מראש את אחד השחקנים כשליט עליון - מה שאומר שהוא
יכול לתת פקודות ישירות לציים של שחקנים אחרים בברית. כמובן
שבכל מקרה, שחקן יכול לבטל את הפקודות שניתנו לצי שלו על ידי
שליט עליון אבל הפירוש של המעשה הוא הפרה דה-פקטו של הברית.
למרות הפיתוי, החלטתי לסרב. הסירוב בא משתי סיבות: קודם כל,
השחקן הפורע עשוי לפנות נגדי ברגע שאפנה אליו את הגב. בריתות
של אקדח-לראש הן בריתות מסוכנות. שנית, כפי שציינתי, אני נוטה
לוונדטות לא רשמיות נגד מי שמתקיף אותי. לו היה זה סתם שחקן
חסר מזל שהתקפתי כי היה קרוב, הרי שהייתי מוכן לשקול את ההצעה
לכל הפחות. אבל ההתקפה עכשיו הייתה תגמול על ניסיון עלוב ולא
מוצלח להתקיף אותי. עניתי בתדר ישיר, "שלילי חזק, דאמאקון!
היית צריך לבדוק את מי אתה מזמין לקרב לפני שאתה מעלה את
האתגר. אל תסתכל בקנקן!". "אני מכיר את הקול הזה," יריבי הגיב
בהפתעה, "אני כבר שמעתי את הקול הזה! בספטמבר, בקרב המאה של
אזור 118413! אתה החכם!". "אני החכם," הסכמתי, "ואתה מת!". "יש
לנו פרצה במגן," דיווחה וולי, "נזק כבד לשריון של ספינת האויב.
ממליצה לשגר מטח טילי-עיוות עכשיו!". "לילה טוב, דאמאקון,"
גיחכתי, "וולי, אש!".

אוקיי. טילי-עיוות לא נועדו לשימוש שאני נתתי להם. כל העניין
עם עיוות-החלל היה שהטיל היה בעל סיכויי פגיעה גבוהים כל כך עד
שנחשב כבלתי-ניתן-להחטאה. היכולת להופיע בדיוק בנקודה שבה
נמצאת ספינה הייתה היתרון האדיר של הטיל. אבל, נראה שלא הרבה
חשבו עד הסוף על יכולת העיוות של הטיל. בספינות מספיק גדולות
(סיירות גדולות וספינות דגל בעיקרון) היה מספיק 'מרחב בין קיר
לקיר' כדי שטיל-עיוות יוכל להיות מכוון ישר אל תוך ליבה של
הספינה - או במקרה הזה, אל גשר הפיקוד שלה. מטח של ארבעה
טילי-עיוות יהרוס כל גשר פיקוד - והמטח הזה כלל שמונה טילים רק
כדי לכסות את האפשרות שבמהלך השיפורים שהכניס היריב בדאמאקון,
הוזז הגשר קצת קדימה או אחורה בגוף הספינה. במטח קצר של להבות
צהובות נפלטו שמונת טילי-העיוות מפתחי השיגור המיועדים לקרביות
וקורבטות. הם האיצו למשך חמש שניות ואז הבהיקו ונעלמו. בתוך
שניה היה הבזק בתוך גופה של דאמאקון. ספינת הדגל נטתה על צידה
והחלה להסתחרר. הבחנתי במה שנראה כפריגטה קטנה נפלט ממנה אבל
מאחר והפריגטה פנתה וברחה מאיתנו, לא טרחתי להתייחס אליה.
"הקשב, כל הציים," קרא קול, "כאן משגיח 118290. צי הפורעים של
גורמונדו נותר ללא מפקד". "אה," חייכתי, "מתוק הוא טעם
הניצחון!". "ועוד חדשות," הוסיף המשגיח, "שחקן חדש נכנס למשחק
עם צי מורדים. הוא מקבל תקופת חסד אז אל תבנו על להוריד אותו
בקלות". "והנה עוד קצת חדשות," קרא קול חדש בדיוק בזמן שהוריתי
לקצין הניווט להתכונן לקפיצה אל מערכת שתיים, שם סבלו כוחותיי
מהתקפה עיקשת משני האגפים. "מי זה?" קרא קול אחר, "הזדהה!".
"כאן אלורווין, מפקד ספינת הדגל 'לוטרה' של בני הצל!" ענה
הקול, "כל הציים שימו לב! צי המורדים 23250781 שהשמיד את
גורמונדו נמצא תחת הפיקוד של קולונל גת, החכם! אין לנו סיכוי
נגדו אם לא נתאחד!". "אין לך סיכוי בכל מקרה, אלורווין," אמרתי
בתדר אינטרגלקטי, "מי שיבחר להיכנס איתך לברית יושמד! לעומת
זאת, מי שיבחר להיכנס איתי לברית, ירוויח מזה". אם כך, הוראתו
האחרונה של גורמונדו, מפקד הדאמאקון, היה לשלוח פריגטה אל צי
בני הצל במערכת שתיים עם החדשות? לא יעזור הרבה. "הקשב, ספינת
הדגל Serpent," קרא קול אחר, "כאן ערפד-131 על סיפונה של
אגרוף-הברזל! צי האימפריאליסטים שלי יצטרף אליכם לברית". "ברוך
הבא," עניתי, "היכון לקבל מידע טכנולוגי חדש". "מוכן לקבל,"
ענה ערפד-131. "וולי," אמרתי, "תני לו את התוכניות של קרן
השיתוק". "מעבירה מידע," הנהנה הקמנ"ש. "יפה," אמרתי. גם המעשה
הזה היה לקח שלמדתי מבאיברס הזכור לטוב. ההיסטוריה המערבית
בחרה אולי להתעלם ממנו אבל אני למדתי קצת על הכיבושים שלו - את
המבצר האדיר שהיה לצלבנים בצפת הוא כבש בדרך מחוכמת למדי.
כשראה שכל צבאו לא מצליח להפיל את החומות האדירות (המבצר בצפת
נחשב עד היום למבצר הצלבני הגדול ביותר בעולם), הצעיד באיברס
נוצרים מקומיים בבגדי יוקרה מסביב לחומות. כרוזים שלו קראו
לנוצרים המקומיים שהיו בתוך המבצר להצטרף ולזכות בגמול דומה.
הצלבנים, בני מסדר הטמפלרים, חששו ממרד והחליטו להיכנע
לבאיברס. בסוף כולם איבדו ראשם אבל אין זה משנה את יעילותו של
הרעיון. "כל מי שיצטרף אלי יזכה באותו גמול," אמרתי בתדר
אינטרגלקטי, "מידע טכני לגבי קרן השיתוק של פורעים". זאת הייתה
סוכרייה של ממש. קרן השיתוק הייתה טכנולוגיה שרק שחקני פורעי
רוח בעלי דירוג גבוה מאוד יכלו להגיע אליה - והיה צורך בשחקן
שיוכל לשבות ספינה שמצויידת בקרן הזו כדי לגנוב את הטכנולוגיה
עבור גזע אחר. מה עוד שפורעי הרוח היו פחות פופולריים משלושת
הצבאות האחרים בגלל נטייתם יותר לכיוון של מהירות מאשר לכיוון
של כוח אש ושריון. כך שרק מעט שחקנים הגיעו עם פורעי הרוח
לדירוג גבוה מספיק בשביל שיהיה להם את קרן השיתוק, ומעטים מאוד
השחקנים שהצליחו לשדוד אותה מהם - אפילו אני לא הצלחתי בשני
ניסיונות ובסוף שדדתי אותה במחיר די כבד מצי אימפריאליסטי של
שחקן מוצלח מאוד בשם 'גארפילד'. הצעה של הטכנולוגיה הזו כמתנה
הייתה פיתוי גדול מדי. כמובן, היו הגבלות על סחר טכנולוגי -
בסוף הקרב, כל שחקן שהדירוג שלו לא מספיק גבוה יאבד את האפשרות
להשתמש בטכנולוגיה הזו. אבל עדיין זה היה יתרון ששכרו לצדו -
וכמובן שהצד השני של המטבע היה לעמוד מולי. צי אימפריאליסטי
שני הצטרף אלי כמעט מיד וכן צי בני צל אחד. צי המורדים שהיה
מההתחלה העדיף לעשות הטעות ולהצטרף אל אלורווין. זה השאיר רק
צי אחד - צי המורדים שהצטרף זה עתה. "כאן קצין הבקרה הטקטית של
ספינת הדגל 'גלמדנינג'," אמר קול, "אנו מעוניינים להצטרף אל
קולונל גת". לרגע תהיתי מדוע משתמש השחקן החדש ביציר המחשב כדי
לנהל את הדיאלוג אבל מה אכפת לי בעצם. "ברוכים הבאים,
גלמדנינג, וכל שאר החבר'ה. הטכנולוגיה בדרך אליכם" אמרתי.
חמישה מול שלושה - יחס מאוד לא הוגן. טוב.

אין צורך ליגע את הקורא בתיאור של קרב שתוצאתו ידועה מראש.
בראש הציים המאוגדים, קפצה Serpent אל מערכת שתיים והשמידה את
שני הציים העוינים שם בתוך דקות ספורות. צי המורדים העוין ניסה
להיאבק רק קצת לפני שהחליט להפסיד את הקרב על ידי נסיגה מן
הסקטור. ברגע שבו נשארה רק הברית שלי בסקטור, נכנסו החוקים
הרגילים לתוקף. על פי החוקים הרגילים, שעשויים להשתנות במקומות
מסויימים, בריתות יכולות להישמר רק כל עוד יש אויבים בסקטור.
שני ציים של אותו צבא יכולים להישאר מאוגדים ולנצח ביחד -
כלומר לחלוק את נקודות הדירוג ביניהם. שני ציים שאינם מאותו
צבא, מורדים ואימפריאליסטים לדוגמא, חייבים להפסיק את הברית
ולהילחם אחד בשני. היו סקטורים עם חוקים מיוחדים שאיפשרו
ניצחון משותף לשני צבאות שונים. היו גם סקטורים אחרים (שכונו
סקטורי הכאוס) שהיו ידועים לשמצה בכך שבהם כל מגע דיפלומטי היה
לא קביל. ברגע שהתפרקה הברית, שלחה גלמדנינג הודעה אלי. "שנינו
מורדים," אמר קצין הבקרה הטקטית, "הבה נמשיך את שיתוף הפעולה
הפורה בינינו ונחלק בינינו את פרסי הנצחון". למרות תחושה לא
נוחה במעלה גבי (שנבעה מהמוזרות של דיפלומטיה עם קצין וירטואלי
במקום עם קברניט אנושי) הסכמתי. הדבר פתר לי כמה בעיות. קודם
כל, זה היה אויב אחד פחות להשמיד - מה שחוסך זמן וטרחה. שנית
זה אומר שמול שלושה ציים מפורדים (שני האימפריאליסטים כבר היו
עסוקים בלהתכתש אחד עם השני), עמדתי עם סיוע של עוד צי. בנוסף
לכך, השחקן שפיקד על גלמדנינג, היה להערכתי מישהו עם דירוג
בינוני ודובר בהרבה נקודות דירוג שהוא יכול היה להרוויח - ואני
כבר מזמן הפסקתי לשחק למען הדירוג ועברתי לשחק למען הכיף.
וכמובן, אם נשים את גלמדנינג ליד Serpent, זה יהפוך אותן
לבטוחות יחסית - להשמיד שתי ספינות דגל במכה אחת זה הזדמנות
קורצת אבל גם מאבק קשה ביותר. אז הסכמתי. בזמן הציים שלנו
התכתשו עם האויב שייטו Serpent וגלמדנינג אחת ליד השניה כשרק
ליווי מינימלי של פריגטות שלי וקבוצה גדולה למדי של קורבטות
גאולה שהיו שייכות לבעל בריתי לידן. בהתקפה מאסיבית אחת מעכנו
את בני הצל. שני הציים פנו אל האימפריאליסטים. המאבק בין שני
השחקנים החליש אותם והצי המאוחד הענק טרף אותם כפרי בשל.
הניצחון כבר היה שלנו. רק דקה או שתיים נוספות עד שתיפול ספינת
הדגל האימפריאליסטית האחרונה והניצחון יבוא.

מה שבא לא היה ניצחון אלא הפתעה. שניות בלבד לפני שקרסה ספינת
הדגל האימפריאליסטית פנו לפתע קורבטות הגאולה של גלמדנינג
ודהרו אל תוך גופה של Serpent. תוך שהספינה נרעדת מפיצוץ אחרי
פיצוץ צעקה וולי, "פנאטים! בגדו בנו!". "גלמדנינג!" קראתי,
"הפסק אש! מה אתם עושים, לעזאזל???". "אנחנו," ענה קול שכמעט
והכניס אותי להלם, "חיים! אוכל!!". נשימתי נעצרה בחזי.
הקול הזה! זה היה חיקוי כמעט מושלם של קולי שלי - כשקרעתי את
גרוני בקולו הנורא של לגיון - הגארול שחור-העיניים. "אתה!"
קראתי בהפתעה, "מי אתה!". "אנחנו הדוכס לטו!" ענה הקול
הגרוני, "אנחנו יוליוס קיסר! אנחנו אדמונד דאנטס! אנחנו
אחד!". "נזק מבני קשה," דיווחה וולי, מתעלמת מהדיאלוג המוזר,
"הגלמדנינג משגרת קרביות לכיווננו. ממליצה לסגת לעל-חלל".
"לסגת?" רציתי להרוג את היצור שנגדי אבל הגיון קרבי קר סיפר לי
שאין שום סיכוי - גלמדנינג הייתה מוכנה היטב לסכין בגב הזה ועם
כל הכבוד ליכולת שלי, Serpent נתפסה עם המכנסיים למטה. "נסיגה,
מתכונת חירום!" אמרתי. "ניווט מאשר פרוטוקול נסיגת חירום".
פירוש הדבר היה ש-Serpent תצא מכלל פעולה למשך כדקה על מנת
לקצר את זמן ההכנה לעל-חלל. אם מפסידים בכל מקרה, עדיף לנסות
להציל את מה שאפשר - והזמן והמשאבים שידרשו להפוך ספינת אם
סטנדרטית ל-Serpent חדשה יהיו מוגזמים מכדי שאנסה התקפת
התאבדות על גלמדנינג. "קולנל," הקול הדהד שוב, "נפגוש אותך
וששיגטון!". ואז, חורים מושחרים פעורים בגופה הנאה, זינקה
Serpent לעל-חלל והקשר נותק. לא טרחתי אפילו לבדוק את הניקוד
שהופסד או הורווח בקרב הזה אלא התנתקתי מיד מהמשחק וחזרתי אל
המציאות.

ניתקתי את האוזנייה הקטנה שחיברה אותי אל הממשק וקמתי מהמיטה
במהירות. המפעיל עצר אותי בפתח אבל אני דחפתי אותו בעדינות
הצידה. "שים את זה על החשבון של החדר שלי," אמרתי לו ומסרתי את
מספר החדר. הוא הנהן אבל אני כבר המשכתי הלאה. המעלית לקחה
אותי אל החדר שלנו. הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את דלת
המרפסת ולהצית סיגריה - בתור מעשן שכבר ראה כמה מצבי לחץ,
עשיתי את זה באופן אינסטינקטיבי - לא רק בגלל השפעה המרגיעה של
הניקוטין אלא גם כדי לתת למוח משהו שהוא מכיר על מנת להתאזן
בחזרה. הייתי המום - בהיעדר מילה טובה יותר לתאר מצב שבו המוח
ננעל על מצב של אי-חשיבה, תדהמה ואפילו קצת פחד. תכננתי רק
ליהנות ממשחק נעים של גלקטיקה, לנצח או להפסיד, לפני 'יום
עבודה' חשוב. זה היה כמו להגיע לשדה נעים ומוכר ולגלות שעכביש
ענק, שעיר ומזיל ארס, החליט להפוך את המקום לביתו ואותי לארוחת
הצהריים שלו. דלת החדר נפתחה לפתע מאחורי ואני קפצתי לתנוחת
לחימה. "מיגי!" עינת הסתערה פנימה, "אתה בסדר???". מראה פניה
של עינת, פרועות ומודאגות כאילו סוף העולם מגיע, היה כמו דלי
מי קרח בפרצוף. מתח שאפילו לא חשתי בו נעלם ממני ושטף האדרנלין
שזרם בעוצמה בגופי דעך לפתע. "כן, אגוזי," נאנחתי, "אני בסדר".
כמעט כל אדם אחר היה נאנח בהקלה - הקשר בינינו סיפר לי כמה היא
דאגה לי - אבל עינת רק זינקה עלי וחיבקה אותי, מוחצת אותי
אליה. "דאגתי נורא!" היא אמרה, "פתאום קיבלתי ממך נהר של הלם
ואז אתה פשוט נסגרת ממני - לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי
להשיג שום קשר איתך". "אגוזי," חייכתי בחולשה, "אני פשוט נהנה
כשאת שוברת לי את עמוד השדרה בחיבוק כל כך מודאג". "ועכשיו
באמת, מיגי," עינת שיחררה את חיבוק הדוב שלה ונעה צעד אחורה,
"מה קרה?". במקום להשתמש בפה, או אפילו להגדיר את המחשבות שלי
במילים, פתחתי את הזיכרון שלי בזמן ששחזרתי בראשי את התמונות,
המראות, המילים והרגשות. האפקט היה מרשים למדי. עינת נעה צעד
אחורה, פניה מחווירות. עיניה נפערו בהפתעה ואגרופיה נקפצו.
"טוב שהשארתי את ג'ייד במסעדה של המלון," היא לחשה, "הוא מצא
אותנו. אלוהים". "מה הקשר של אלוהים לזה?" ניסיתי להתבדח. עינת
הזעיפה פנים. "הקשר של אלוהים," אמרה, "זה שאם הוא היה קצת
יותר צודק וחנון ורחום, הוא היה נותן לי קשר טלפתי עם בן אדם
חכם ושפוי ולא אם זאב מוכה כלבת שכמוך". "פנתר," עניתי, "אני
פנתר מוכה כלבת שכמוני". חשתי הקלה - אם המצב גרוע ועינת
מתבדחת אז המצב לא גרוע כמו שהוא נראה ואפשר לפתור
אותו. "אין לך מושג איזה התקפת לב עשית לי!" היא אמרה, "רגע
אחד אני נהנית להציץ לתמרוני הקרב שלך, ופתאום יש התפוצצות של
אימה כאילו כל שדי הגהינום מסתערים עליך עם סיוע ארטילרי
ומסוקי סער, ואז אתה נעלם לגמרי!". משכתי בכתפי. לאחר שנרגעתי
יכולתי להתחיל לנתח את מה שקרה. יריבי שחור-העיניים חיפש אותי
- כמובן שכינוי כמו קולונל גת יחשוף אותי לכל מי שמכיר אותי -
במנוע החיפוש של משתתפי גלקטיקה והחליט ליצור קשר. זו הסיבה
שהוא הצטרף באמצע המשחק והשתמש בדמות וירטואלית בשביל ליצור
קשר איתי. "מה בקשר למה שהוא אמר?" שאלה עינת, "מה הכוונה בכל
השמות שהוא הזכיר?". "הוא נתן לי את המניע שלו," עניתי, "הוא
מחפש נקמה. את צריכה לשנן יותר טוב את מה שאת קוראת, אגוזי.
הדוכס לטו אטראיידיס נבגד על ידי הרופא האישי שלו בספר 'חולית'
של פרנק הרברט, יוליוס קיסר נבגד בידי ברוטוס, בנו המאומץ,
ואדמונד דאנטס, הרוזן ממונטה-כריסטו של אלכסנדר דיומא, נבגד
בידי חברו הקרוב ביותר! מה שהוא אומר זה שהאנשים שאמורים להיות
הכי קרובים אליו בגדו בו".  "גררר," עינת חיקתה כלב עצבני, "גם
אנחנו שועלים בשביל הצייד הזה?". "אנ'לא חושב," עניתי, "בואי,
נרד ללובי. עוד עשר דקות מגיעה ההסעה שלנו".

"תשאירו את הילדה במעון יום של המשרד," אמר לינדון, "הם כבר
יודעים שהיא צריכה להגיע. אחרי זה תעלו לקומה שש-עשרה ותחפשו
את המשרד של הסוכנת המיוחדת הלן סמתירז. אני אגיע עוד עשר
דקות, רבע שעה". הנהנתי. מעון היום של ה-FBI היה המצאה גאונית
- הורים שלא רצו להיפרד מהילדים ליותר מדי זמן או לא סמכו על
בייביסיטר השאירו את הילדים בידיהן האמונות של גננות שקיבלו
תשלום גבוה מהממשלה. גננת צעירה ונעימה למראה לקחה את ג'ייד
לאחר היכרות קצרה. היה לי ברור שהגננת ידעה את העבודה - היא
הצליחה לשכנע את ג'ייד בקלות להיפרד מאיתנו. הזהרתי את הגננת
לגבי הנטייה המרגיזה משהו של הילדה לשלב בין עברית ואנגלית אבל
היא חייכה ואמרה, "שאלה יהיו הצרות הגדולות בחיים שלי".
אופטימית.

המעלית עצרה בקומה השש-עשרה. שלט נחושת נאה והמולת עובדים
כיוונו אותנו אל משרדה של הסוכנת הלן סמיתרז. דפקתי על הדלת
הפתוחה בעדינות כדי להסב את תשומת ליבה של הסוכנת. היא פנתה
לכיוון הדלת. היה לה שיער ג'ינג'י מתולתל שגלש על כתפיה. עיניה
הירוקות היו חדות וחכמות מעבר לגילה, שאותו הערכתי בשלושים,
אולי קצת פחות. "אתם התמיכה הטכנית?" שאלה בקול עייף. לפני
שהספקתי לענות היא אמרה, "סופסוף הגעתם. תיגשו לעבודה - המחשב
הארור הזה לא זז בכלל מאז שהחזירו אותו מתיקון ואני צריכה אותו
עובד כמו שצריך. לינדון טריי אמור להגיע הנה עוד מעט עם איזה
ילד-פלא של הסוכנות ואני צריכה את הדבר הזה זז!". בלמתי את
התשובה השנונה שעלתה לי על השפתיים. אף פעם לא אהבתי את
ההתייחסות אלי כאל ילד-פלא או איש-פלא או מה-שלא-יהיה-פלא,
ביחוד לא כשזה בא בטון קצת מזלזל מבחורה שסיימה בית-ספר יסודי
כשאני 'טיילתי' בעזה וג'נין. חוץ מזה, המחשב שעליו הצביעה
הסוכנת היה מכשיר מיושן ואני מעולם לא הצלחתי להתגבר על
הזכרונות מימים שבהם אנשים חשבו שאני גאון מחשבים. האמת המרה
הייתה שלמדתי מחשבים מנסיון - ניסוי וטעייה בימים שבהם איש לא
שמע עדיין על חלונות - ולמרות איזו נטייה טבעית לכיוון הייתי
רחוק מלהיות איש מחשבים אמיתי או גאון מחשבים מהסרטים. אבל
ידעתי מספיק בשביל לבדוק. התיישבתי מול המחשב בעוד עינת מסתכלת
מעל כתפי בשעשוע מוסתר היטב. אצבעותי ריחפו על המקלדת במהירות
שמקורה בשנים של הדפסת מסמכים במקום כתיבתם בעט ונייר. הכל
נראה במקום. "אגוזי," חשבתי, "תסתכלי מאחור על החיבורים".
"עצלן," נזפה עינת בשעשוע. היא גחנה והסתכלה אל החיבורים.
התמקדתי בתמונה שנוצרה במוחה. "את אומרת שהוא נעשה איטי מאז
שהוא חזר מתיקון?" שאלתי בקול.  "לגמרי," ענתה הסוכנת סמיתרז.
הוריתי למחשב להתכבות. בתוך חצי דקה כבה המחשב. "אגוזי,"
חשבתי, "רואה את הכבל של האינטרנט? לא השחור! הלבן השטוח! נתקי
אותו. את רואה את הממיר? יפה". חיטטתי בקופסת קרטון קטנה שישבה
על גוף המחשב ומצאתי את מבוקשי - כבל בעל קצה מרובע גדול.
"תחברי את הכבל אל הממיר," אמרתי בלי מילים. עינת לקחה את
הכבל, חיברה אותו אל הממיר ואז מצאה את המקום שבו התאים הכבל
אל גוף המחשב. "ויהי אור," גיחכתי כשהפעלתי את המחשב. "שגיאת
'זעם'" גיחכתי שנית כשהמחשב 'רץ' במהירות. "מה עשיתם?" שאלה
הסוכנת, קמה מכיסאה כדי לבחון מקרוב את השינוי הניכר לעין. "יש
שני סוגי כבלים לממירי אינטרנט כבלים," עניתי, "במחשבים
מסויימים, כבלים של USB כמו הלבן הזה מאיטים את המחשב לשמינית
מהירות או משהו כזה. החלפתי לכבל שמיועד לכרטיסי רשת נורמליים
ו- וואלה, הצב חזר להיות ארנב. מי שחיבר את המחשב חזרה עשה
טעות או לא קרא את ההוראות". "תודה לאל," ענתה הסוכנת, "רק
ביום שלישי האחרון-". לא הספקתי לגלות מה קרה רק ביום שלישי
האחרון כי לינדון טריי דפק על הדלת. "אני רואה שאתם כבר
התמקמתם בנוחות," גיחך אלי. הסוכנת סמיתרז פנתה אלי וגבותיה
מורמות הפתעה. "אתם לא התמיכה הטכנית?" שאלה. "לא," משכתי
בכתפי, "אנחנו הילדי-פלא של הסוכנות. אבל אנחנו כל כך מוצלחים,
חכמים, מופלאים ומלאי צניעות שאנחנו יכולים לתפקד גם כתמיכה
טכנית". הסוכנת סמיתרז פערה פה מופתע - היא כנראה לא קלטה את
הסרקאזם המרוגז שלי. "למה לא אמרתם?" שאלה. "לא נתת לנו זמן
לדבר," ענתה עינת במשיכת כתפיים. פניה של הסוכנת האדימו - לא
הייתי בטוח אם מכעס או מבושה. "טוב," לינדון שינה נושא
בעדינות, "הסוכנת הלן סמיתרז, אלה אהוד ועינת גת. אהוד ועינת,
זו הסוכנת המיוחדת הלן סמיתרז. יש לה רקורד מרשים בתחום הרצח
הסדרתי - שבעה רוצחים בשנתיים האחרונות ואחד עשר בסך הכל. חוץ
מזה היא גם הצליחה בתחומים קצת פחות מרנינים של העבודה". "אונס
סדרתי?" שאלתי. "ריגול נגדי," ענה לינדון, מעווה את פניו, "אני
עד היום לא הצלחתי להחליט מה יותר גרוע". "CIA עד הסוף," רטנה
עינת בלי הומור. "עזבו את מה שאני עשיתי," אמרה הסוכנת סמיתרז,
"מה אתם יכולים לתרום לחקירה?". "המבוקש שלנו הוא איש CIA
לשעבר," אמרתי, "כנראה מתחת לגיל שלושים וחמש - צריך כושר
גופני ומהירות בשביל מה שהוא עושה. כנראה מרגיש שבגדו בו
באיזשהו אופן ורוצה לנקום באחראים. אדם עם זיכרון לא רע. גר פה
באיזור". סמיתרז הסתכלה אלי בחשדנות. "מאיפה אתה מביא את עניין
המניע?" שאלה. "זה נראה הגיוני," התחמקתי, "הוא צריך להיות איש
CIA בשביל להכיר את התחפושת בצורה טובה כל כך. הוא הורג אנשים
שהיו קשורים אולי לעבודה שלו". כמובן שלא יכולתי לספר על המפגש
הוירטואלי עם שחור-העיניים. סביר להניח שלו סיפרתי היו מאשפזים
אותי בבית-משוגעים או אוסרים אותי בחשד לסיוע לרצח - סביר
להניח ששניהם ביחד. "יש בזה היגיון" הסכימה הסוכנת סמיתרז,
"חשיבה נכונה. אגב, לא הבנתי בדיוק מה התפקיד שלכם פה, וכל
בקשה להסבר נדחתה במקבילה הדיפלומטית של 'תביני כשהם יגיעו' או
משהו כזה". "אני שונא כשאנשים מתחמקים ממני," רטנתי בהסכמה,
"טוב, התפקיד שלנו פחות או יותר זה לנסות להיכנס לראש שלו
ולחזות את המהלך הבא - או משהו דומה. לינדון כבר אמור היה לספק
לנו את קצה החוט הראשון". "סליחה?" לינדון זקר גבה, "על מה אתה
מדבר?". "טוב," משכתי בכתפי, "אולי אני מדבר על השם שלו שרשום
באיזה פנקס קטן ולא ידוע. אולי אני מדבר על המבצע שבו הוא היה
קשור שגם שלושת קורבנות הרצח היה קשורים אליו. אבל אני בטוח לא
מדבר על זה שהוא היה תלמיד באחד הקורסים שהעברתי". "אני מתה
עליך כשאתה סרקסטי," חשבה עינת. לינדון משך בכתפיו בתגובה
ואמר, "למה דווקא תלמיד שלך?". "בוא נחשוב," אמרתי, הסרקאזם
שלי מתחזק בגלל יום שהיה ארוך מדי עוד לפני שהגיע לאמצעו, "זה
מישהו שמכיר את תחפושת שחור-העיניים - מחוץ לקורסים שלימדתי
שבהם העניין שימש כדוגמא מפורטת להסוואה מוצלחת יש רק מעט
אנשים שמכירים את העניין מספיק טוב ורובם, כולל אותך לינדון,
לא מספיק בכושר או לא מספיק מהירים בשביל משהו כזה. זה מישהו
שהיה בשטח בלי ספק - העובדה שהוא קיצץ לחתיכות מישהו באמצע
רחוב בלי להשאיר עדים מוכיחה את זה מעל לכל ספק סביר". "סביר,"
הסכים לינדון, "אני אתקשר ואבקש את רשימת התלמידים שלך לראות
אם נוכל להעלות משהו". "עוד משהו," עינת זקרה גבה, "בלי לשים
לב, בעלי חסר הסבלנות העלה פה נקודה מעניינת. אם ניקח את רשימת
התלמידים הזאת ונצליב אותה עם כל המקרים שמשותפים לשלושת
הקורבנות - אני מדברת על מקרים שהתפשלו, כמובן - אני מניחה
שנוכל לצמצם את החיפוש לאדם אחד או שניים". לינדון ניתק את
הטלפון ופנה אל עינת במבע מאוכזב. "זה יכול היה להיות קל,"
אמר, "אבל כאן מגיעות החדשות הרעות - לפני שנתיים וקצת הייתה
הפסקת חשמל רצחנית בלאנגלי - ברק הוריד עמוד חשמל בדיוק מדהים
- והרבה מחשבים הלכו לעזאזל. הרבה מידע הלך לעזאזל שם ובמאמץ
לשחזר את הדברים החשובים, נעלמו פרטים קטנים וחסרי חשיבות
לכאורה, כמו הרשימות של מי הלך לאיזה קורס בחמש-עשרה השנים
האחרונות. המומחים הטכניים של ה-NSA עשו כמיטב יכולתם לשחזר
דברים חשובים הרבה יותר, אבל אף אחד לא חשב לבזבז את זמנם על
דברים כאלה. יכול להיות שיש תיעוד מודפס של זה אבל אני בספק -
לפני עשר שנים, כאקט חיסכון, הפסיקו אצלנו לשמור גיבוי מודפס
לדברים לא חשובים". "באסה," אמרתי. "מיגי," עינת זקרה גבה בלי
מילים, "אתה מזדקן. היום כבר לא אומרים באסה. זה כמו שההורים
שלך יגידו אייזן". "יגידו מה?" לחמתי בדחף לגרד את ראשי
בתדהמה. "אייזן," עינת צחקה בלי קול, "עזוב. לא חשוב".
"לינדון," אמרתי, "תביא רשימה של כל המבצעים שהתפשלו בשש השנים
האחרונות. עם טיפה מזל, אני אצליח לזכור שם כשאני אראה אותו".
"אתה תזכור את כל השמות של מי שלמדו אצלך לפני שש שנים?" שאלה
הסוכנת סמיתרז. "זה לא כל כך פשוט," אמרתי, "ככה סתם אני יכול
להעלות מהזיכרון רק חמישה או שישה מכל קורס - אלה שהצטיינו,
היו גרועים במיוחד או סתם משכו תשומת לב יותר מאחרים. אבל אם
אני אראה שם, יש שמונים אחוז שאני אזהה - זיכרון מגירות".
"זיכרון מה?" שאלה הסוכנת. "זה תופעה מוכרת גם אם השם שלה
שונה," אמרתי, "את רוב הדברים שאני שומע או רואה אני לא שוכח.
כאילו שהם נכנסים לאיזו מגירה במוח. לפעמים אני יכול לשכוח
שאני זוכר אותם אבל עם הגירוי המתאים - נגיד נושא שיחה, מקרה
שמעלה אסוציאציה או דברים דומים, זה יקפוץ החוצה ויפתיע אפילו
אותי". "מעניין," אמרה הסוכנת, "אתה יכול לתת דוגמא?". "זה לא
עובד ככה," אמרתי, "את צריכה לתת דוגמא בשביל לגרות את הזיכרון
שלי. תזכירי לי מקרה חקירה אחד שעבדת עליו והיה בעיתונים".
"האיש השלישי," אמרה הסוכנת בלי לחשוב. "סיפור עצוב," אמרתי
מיד, כתבות עיתון משתחזרות לי בראש במהירות האור, "בני זוג בני
חמישים בערך נרצחו בדקירות ובנם בן העשרים נעלם. בהתחלה היה
חשד שהוא רצח אותם וירד למחתרת אבל בסוף התגלתה הגופה שלו בתוך
נהר ההדסון בניו-יורק. שני חברים שלו נעצרו לאחר שנתגלה שהוא
היה חייב להם סכום גדול של כסף. לא הצלחתם לקשר בינם ובין
המקרה אבל כמה שעות אחרי שהם שוחררו ממעצר הם נרצחו שניהם,
ביריות מרובה צייד. כמה שבועות אחרי זה, כשהממזר ההוא מהמאפיה
נעצר, הוא הסגיר כמה אנשים, ביניהם איזה דילר סמים ששני החברים
היו חייבים לו כסף. החברים האלה אמרו לדילר שהבחור בן העשרים
מחזיק בכסף שהם חייבים לו. לבחור לא היה אגורה אז הדילר רצח את
שני ההורים מול העיניים שלו לפני ששלח אותו לשחות בהדסון עם
ידיים קשורות ומשקולת של חמישים קילו קשורה לרגליים שלו. הוא
פחד ששני האידיוטים האלה יסגירו אותו אז כשהם שוחררו ממאסר הוא
'העלים ראיות'. איך אני בשבילך?". "מדהים" אמרה הסוכנת, "זו
כזו ברכה". "לא לשכוח יכול להיות גם קללה די נוראית," אמרתי
לה, "יש מקרים שהייתי שמח לו יכולתי להדחיק אותם. אבל בכל פעם
שיש את הגירוי המתאים הם יקפצו לי חזרה לראש. חשבת פעם מה זה
לחיות את כל הכישלונות שלך פעם אחרי פעם מחדש בכל פעם שהם
מוזכרים? תראי, זה יותר מסובך מסתם לזכור שמשהו קרה - אני זוכר
הכל בפרטי פרטים. אז כל פעם שאני נזכר במשהו אז אני נזכר עד
הסוף". "לא אמרתי לי על זה כלום אף פעם," ציין לינדון. "אז
מה?" משכתי בכתפי, "מבחינתי זה לא כזה מיוחד. אני חי עם זה כל
החיים ואף פעם לא הכרתי אופציה אחרת. חוץ מזה, מאיפה אתה חושב
שאני יודע כל כך הרבה - כל דבר שאני שומע, קורא או רואה, נכנס
לזיכרון לטווח ארוך. בשליפה - באולימיפיאדת ברלין ב-1936 או
1934 - לא זוכר את השנה, רץ אמריקני שחור בשם ג'סי אוונס הרגיז
את היטלר בגלל שזכה בזהב. יוליוס קיסר נרצח על מדרגות הסנאט
ברומא בחמש-עשרה במרץ, ארבעים וארבע לפני הספירה. הצ'יטה
מסוגלת לרוץ ב-120 קמ'ש אבל להתמיד כך רק במשך עשרים שניות.
החברה שהביאה לעולם את משחקי האסטרטגיה-בזמן-אמיתי נקראה
ווסטווד והצליחה באמת עם סדרת קומנד-אנד-קונקר אי שם בסוף שנות
התשעים תחילת שנות האלפיים. הפזמון של Let it be של הביטלס
מנוגן מי-רה-דו-מי-סול-לה-סול-סול-סול-מי-רה-דו-רה- רוצה עוד?
כל זה בשליפה עכשיו מהמותן - האיש הוא כמו בצל - בכל פעם שחשבת
שאתה מכיר אותו, גילית עוד שכבה - ציטוט מרוברט ג'ורדן שמתאים
גם אלי". "קיבלתי," לינדון חייך, "אני אדאג לרשימות האלה
בשבילך".

בגידה. מעט דברים פוגעים באדם בצורה האיומה שבה התחושה שנבגדת,
אמיתית או לא, פוגעת. שחור-העיניים החדש מרגיש שנבגד. נבגדות
היא מניע עוצמתי, שמסוגל לגרום לאדם לרדת נמוך מכפי שפגיעות
אחרות יגרמו לו. ידעתי זאת מניסיוני. אחרי הכל, זו הסיבה שעינת
ואני עזבנו את יחידה ג' המהוללת. היום ההוא היה חרוט לי בצורה
חדה בזכרון. ספינת הטיולים המפוארת 'באהאמה ביוטי' על
ארבע-מאות ומשהו הנוסעים שבה. התקשיתי לשכוח כיצד עלינו על
עקבותיו של אדם שמדינת ישראל חיפשה בנרות בגלל משהו שעשה -
מעולם לא גיליתי על מה רצו אותו אבל האזרחות הלבנונית שלו
הייתה בטוח קשורה. זכרתי כיצד עלינו, עינת, שלומי 'הצעיר'
ואני, על ספינת הטיולים. הוא היה שם. בשיחה מטלפון לווייני
הבעתי את דעתי המפורשת - אם ישיגו לנו 'טרמפ הביתה' נוכל
להעלים את האיש ואת מלוויו אל סירת גומי מתנפחת לפני שמישהו
יבין שקרה משהו. אמרו לנו להמתין ולדאוג שלא נאבד את המטרה -
כאילו שמישהו יכול להיעלם על ספינה באמצע הים התיכון כשכרתים
היא היבשה הקרובה ביותר - במרחק מאה קילומטר מאיתנו. בערך עשר
שעות אחרי שאמרו לנו להמתין, יצרו איתי קשר ושאלו אם המטרה
עדיין נמצאת על הסיפון. עינת רקדה באולם הגדול והייתה במרחק של
ארבעה מטרים מהמטרה. היא ידעה לספר לי שהוא לא הולך לשום מקום.
ארבע דקות אחרי שהעברתי את המידע הזדעזעה האונייה לפתע. אזעקות
יללו בכל האונייה והמלחים התארגנו לפינוי חירום אחרי שירכתי
הספינה התבקעו באופן לא מוסבר. עינת, שלומי ואני הצלחנו למצוא
את דרכנו אל הסיפונים התחתונים ומשם להימלט על סירת הגומי
המתנפחת שלנו. היה לנו מנוע חשמלי קטן ושקט שהוביל את הסירה
למרחק של קילומטר. בחושך יכולתי לראות את באהאמה ביוטי מתחילה
לשקוע. החור היה קטן יחסית והספינה הפגועה נטתה ימינה בכמעט
עשר מעלות, שוקעת באיטיות כמו מין לווייתן ענק פצוע. דרך
הטלפון הלווייני דרשתי לדעת מה קרה. "אין זה משנה," ענה לי
מפקדי הישיר, "העבודה שלכם עכשיו זה לזהות על איזו סירת הצלה
נמצא המטרה שלכם". התשובה הזו סיפרה לי יותר מכפי שיכולתי
להודות בפני עצמי. התקשיתי להאמין במה שחושי טענו והעדפתי
לחשוב שהדמיון שלי מתפרע לאור הכוכבים. בעזרת משקפת ראיית-לילה
בחנתי את שש-עשרה סירות ההצלה. לרגע לא זיהיתי את האיש, אבל
בבחינה שניה זיהיתי אותו על סירה שהמספר ארבע היה טבוע באדום
על גופה הלבן. דיווחתי על כך. הקשר הלווייני עבר לפתע הפרעה
ואז הצטרף לשיחה קול חדש שדרש שאחזור על דברי ואסביר היכן נמצא
המטרה בדיוק. הסברתי. הקול הודה לי ואמר שיבואו לאסוף אותנו
בעוד עשרים דקות. "נוצת פריסקופ," עינת הייתה הראשונה שהבחינה
בשובל דמוי הנוצה שמשאיר אחריו פריסקופ של צוללת בעת שזו נעה
קרוב לפני המים. "הם לא יכולים לעשות זה," זעק שלומי לפתע ואני
הבנתי שחושי לא הטעו אותי. הפריסקופ נעלם ואחר כשתי דקות געשו
לפתע המים מסביב לסירת ההצלה מספר ארבע. הסירה לא התפרקה - היא
התנפצה לרסיסים כמו גביע קריסטל. "אלוהים!" עינת נרעדה, "עשרים
וחמישה אנשים על הבול עץ הזו והם פשוט-". מאוחר יותר, במסווה
החשיכה, אספה אותנו אח"י דיונון, שהייתה ידועה יותר בתור
הצוללת האמריקנית SSN758 אשוויל - אחת משלוש צוללות ה-688
שהאמריקנים מכרו לישראל כשנכנסו צוללות הוירג'יניה לשירות. על
סיפון דיונון נפגשנו עם צוות של השייטת שזה עתה נפטר משני
מטעני נפץ. כמובן, העומק הרב של הים באותו איזור והעובדה שהכל
אירע במהלך החשיכה גרם לכל העניין להיראות כאיזושהי תאונה או
תקלה - ומנע חקירה מעמיקה למרות טענות של ניצולים על כך שסירה
ארבע לא טבעה סתם או נעלמה אלא התפוצצה. כל העדויות לכך היו
קבורות עמוק בים התיכון, כמו גם תשעה עשר קורבנות חפים מפשע
וחמישה מבוקשים. כל טענותי על כך שיכולנו, צוות-אש-שלוש,
להתגבר על חמשת המבוקשים ולהביא את המטרה וארבעת המלווים שלו
לחקירה נפלו על אוזן חרשת לגמרי. באותו רגע חשתי משהו בי נשבר.
על מנת להיפטר מחמישה עושי צרות, פקדה מדינת ישראל לרצוח
תשעה-עשר מטיילים חפים מפשע. דרשתי, ביחד עם עינת ושלומי,
שישחררו אותי משירות ומצאתי את ההזדמנות הראשונה להימלט
מהמדינה. עדיין היו בי רגשות מרים מאוד. בלילות מסויימים חזרה
תמונתה של באהאמה ביוטי, נוטה על צידה ושוקעת באיטיות, לרדוף
אותי ולהדיר שינה מעיני. כן. הבנתי את הרצון לנקמה ולצדק שהיה
בעצם המניע של שחור-העיניים החדש. אבל למרות שיכולתי להבין
ואפילו להזדהות התחושה, לא יכולתי לקבל את מה שעשה
שחור-העיניים בתגובה. גם אני נקמתי את נקמתי - בכך שמנעתי
ממדינת ישראל את היכולות שלי והורדתי (מבחינתם) את כל הכסף
והזמן שהושקע בי לטמיון. יש לציין שגם לו תבקש ממני מדינת
ישראל לעשות משהו למענה, הסיכוי הגדול הוא שאסרב. אבל עדיין -
יש הבדל בין לזרוק מאחוריך את המדינה שלך ולסרב להכיר בה עוד
כבית ובין ללכת ולרצוח אנשים. הנקמה שלי אולי הייתה קטנונית
יותר, מהדהדת פחות, ופחות פוגעת אבל לפחות הייתה זו נקמה שלא
גרמה לאנשים עם אקדחים ותגים לרדוף אחרי בחשכת ליל.

כשמחשבות אלה מעיבות על מצב רוחי התכוננתי לשנת לילה שידעתי
מראש שתהיה קצרה וגרועה - אחד החסרונות של זיכרון מגירות הוא
שכל חלום, אפילו הקטן והפשוט ביותר, נשמר - מה שאומר שאני זוכר
את כל הסיוטים שלי לפרטי פרטים ונאלץ לחיות איתם גם אחרי
שהלילה נגמר - דבר שגרם לעינת להתלונן יותר מפעם אחת. היא גם
שנאה כשחלמתי על אנשים (וביחוד נשים) שהיו קרובים אלי בעבר.
הייתה בעינת מידה מוזרה משהו של רכושניות כלפי - היא לא התנגדה
כשמישהי נתנה לי נשיקה על הלחי אבל הייתה מסוגלת לחטוף עצבים
בגלל שיחה מקרית עם מישהי שהתארכה קצת יותר מדי. אין בכך לומר
שפזלתי לצדדים - גם לולא חשתי נאמנות אין קץ כלפי עינת, בלתי
אפשרי להסתיר רומן ממישהי שנמצאת בתוך הראש שלי גם כשאני לא שם
לב לזה. האמת היא שכן פזלתי לצדדים - איזה גבר לא יעיף מבט
אחרי נערונת צעירה כשהיא 'מציגה את הסחורה שלה' בבגדים
מיניאטוריים? אבל, אחרי חמש-עשרה שנה של חלוקת מחשבות עם גבר,
עינת הבינה את עניין הפזילה, וזה מעולם לא עבר למשהו יותר גרוע
מלהעיר על הישבן הבולט או החזה ה(כמעט)חשוף. למען האמת, כחלק
מהשפעת צורת החשיבה הגברית שלי הייתה עינת מסוגלת לפתע להסב את
תשומת ליבי למישהי שנראית טוב ולציין שהיא 'פצצה' או 'חתיכה'.
מיד אחרי זה הייתה מתלווה הערה מבודחת שאם אני אחשוב יותר מדי
בכיוון הזה אז היא תפוצץ אותי ותשבור אותה לחתיכות. אבל אני
סוטה מהנושא. ידעתי שיהיה לי לילה שבו הזיכרון שלי יכריח אותי
לחזור אחורה, להזדהות ולהבין, את תחושת הנבגדות.

העולם
היה לו שם, כמובן. גם שם משפחה. היו לו הורים אנושיים ואח
ושלוש אחיות. בעבר היו לו גם חתולים. היה לו שם אבל הוא לא חשב
על עצמו בשם הזה. בזמן האחרון, כשחשב על עצמו, חשב על עצמו כעל
'צל בוקר מעיב על יום סגריר, ואיש עומד מול אבנים קדושות
ודורש את אשר מגיע לו ונחמס ממנו בידיהם של בעלי שררה חסרי
כבוד' או בקיצור 'צדק'. הוא זכר את אהוד גת. לעולם לא יוכל
לשכוח אותו. הוא הפריד בין אהוד, מורה חדשני ובעל רעיונות
מפתיעים ובין אלף אנשים צועדים בסך, שמש בוקר חמימה מקילה את
כובד הלהבים ושדה עשב ירוק נח מעל כיפת אדמה שבורה בא שוב
המוות בידיהן של אלף חרבות וחניתות הידוע יותר בשם הקצר
לגיון. מבחינתו של צדק, הוא לא היה עוד אנושי. הוא עשה טעות
גם אם לא היה מסוגל להבחין בה - הוא שקע עמוק אל תוך דמותו של
הגארול שחור-העיניים והקו בין מציאות ודמיון הטשטש מבחינתו.
באופן אירוני שני הדברים הוזכרו בפניו באותו שיעור - אהוד סיפר
במפורש איך בחר להתנהג כמו הגארול גם כשלא היה מי שיראה אותו
כדי להתחבר עם הדמות, כדי להקטין את הסיכוי לפליטות פה או
טעויות אחרות שיחשפו אותו ומיד אחרי זה הזהיר, חזור והזהר, שלא
משנה לאיזו דמות נכנסים, חייבים תמיד לזכור שזו היא דמות ולא
משהו אמיתי. צדק זכר את החלק הראשון היטב ושכח לגמרי או התעלם
מן האזהרות האלה. הוא ראה באהוד גת מטרד חדש שמנסה להיכנס
לחייו, אבל לא יותר. לגיון היה יריב ראוי לכבוד לכל הפחות,
ובהחלט לא יריב שאפשר להקל בו ראש. אבל אהוד גת היה בן אנוש
מזדקן - לא יותר מזבוב שאותו אפשר לנפנף. אבל צדק לא היה טיפש,
לפחות לא כפי שאפשר לחשוב. צדק החליט לברר כמה המטרד הזה מטריד
אותו ולהחליט על דרכי טיפול. כל שאר המטרות ידחו קצת בשביל
לראות מה אפשר וצריך לעשות בעניין המורה לשעבר.

בדירתה במרכז וושינגטון, כיבתה הלן סמיתרז את האור בחדר השינה
וכיסתה את עצמה בשמיכה. בהרגל בן שנים רבות, שיחזרה הלן את
היום שעבר עליה. אוקיי. אהוד ועינת היו מעניינים- שלא לומר
מוזרים- אבל היה בהם משהו שהטריד אותה. לא הדרך שבה הם נראו
כאילו הם תמיד יודעים מה חושב כל אחד מהם. לא זה. עינת הייתה
מהירת לשון, עוקצנית משהו, אבל גם זה לא היה העניין. אהוד היה
העניין. הוא הפריע להלן. הלן לא הייתה הבחורה הכי מסודרת
בעולם. יותר מפעם אחת היא שכחה חולצה על אחד הכיסאות בבית (אם
כי יותר הטרידה אותה הפעם האחת שגילתה חזייה במקרר, בין עוגת
הגבינה לארנבוני השוקולד). גם המשרד שלה לא היה בדיוק חדר
ניתוח (זאת מכיוון שעבדה בו בחורה מקצוענית ומכיוון שג'ורג'
קלוני אף פעם לא הראה איך צריך להיות משרד של סוכנת מסודר).
אבל הלן כן הייתה פדאנטית בחקירות שלה - לעולם לא החמיצה פרט
קטן, הכל היה מסודר כמו שצריך, בלי סטייה, אפילו לא הקטנה
ביותר, מהכללים. בניגוד מוחלט לכך היה אהוד גת. לא היה צריך
להכיר את האיש הרבה זמן כדי להבין שהוא חי בשביל לשבור כל כלל
אפשרי, לעבור על כל חוק שניתן לו ובאופן כללי לעשות בלאגן מכל
דבר. לא שהרקורד שלינדון טריי רמז לו- הוא סירב לדבר במפורש על
הנושא - לא היה מרשים. להיפך. אבל רקורד היה גם לה. אולי היא
לא הייתה ילדת-פלא של הCIA אבל היא הייתה סוכנת מעולה. את
החקירות שלה אף אחד לא יבלגן, CIA או לא CIA.

מיגי
למנקה היה מבטא פורטו-ריקני מוזר כשהיא דיברה. החלטתי שכנראה
זה חוק מרפי - כמו שלעולם לא תצליח לצאת המקלחת בזמן לענות
לטלפון מצלצל, כל המנקות באמריקה הן פורטו-ריקניות או
מקסיקניות. השתעשתי ברעיון של לשלוח את ההצעה לוועדת חוקי-מרפי
- רעיון אמריקני מטורף לפיו יושבת ועדה ודנה בהצעות לחוקים
חדשים שתואמים את עקרונות הטירוף של מרפי. אבל מה שבאמת הטריד
אותי לא היה המבטא הפורטו-ריקני של המנקה - אלא התחושה הלא
נעימה כאילו שהיא חושבת שהשארנו מאחורינו חדר מבולגן כמו
הגהינום. המבט שהיא תקעה בי כשיצאנו מהחדר היה מסוג המבטים
שגורמים לבנאדם לחוש כאילו כל חייו היה מרושע וגרם עוולות רבות
לאין ספור. הייתי צריך לצפות ליום גרוע אחרי בוקר שהתחיל
בהרגשה כזו אבל לצערי אני נוטה לאופטימיות דווקא במקומות הלא
נכונים. השארנו את המלון מאחורינו ונכנסנו למכונית שה-FBI שלח
עבורנו.

העולם
הסוכנת סמיתרז הגיעה לעבודה מוקדם כרגיל. היא השאירה את חפציה
במשרד שלה ואז הלכה לדבר עם האחראי עליה. האחראי הסכים לבקשתה
לצרף אל החקירה את הסוכנת המיוחדת הלגה ריכטר ואפילו לא טרח
לשאול למה. כשהלן סמיתרז מבקשת משהו, יש לה סיבה טובה - זה היה
המוניטין שלה. היא לא הופתעה למצוא את הלגה במזנון. נדמה כאילו
הגרמניה הבלונדינית תמיד נמצאת במזנון. אף על פי כן הלגה לא
הייתה שמנה. הסוכנת ריכטר הייתה נמוכה, נאה ושרירית למדי -
תוצאה של שלוש שנים של שירות ב-GSG9, יחידת העילית הגרמנית.
הלגה הגיעה לארצות הברית לפני שש שנים והצליחה, בעזרת מכתב
המלצה חם ממפקדה לשעבר, להתקבל לעבודה ב-FBI. במבט ראשון הלגה
לא הייתה אדם מרשים במיוחד - נאה אבל לא יפה במיוחד, עם מבטא
גרמני כבד למרות שש השנים בארצות הברית, עם עיניים כחולות
שתמיד נראו עצובות בלי קשר למצב רוחה, הלגה נראתה כאדם פשוט.
גם מבט קצת יותר חודרני לא היה מרשים אף אחד. הלגה לא הייתה
מהסוכנים הגאוניים - לא שהיא הייתה טיפשה, אבל היא גם לא תזכה
ב-'מי רוצה להיות מיליונר'. בנוסף להלגה לא הייתה אפילו טיפה
יצירתיות - דבר מפתיע כשמדובר באדם שתפקידו לחקור ולגלות. אבל
במבט עמוק ממש, אפשר היה לגלות את האיכות המיוחדת של הלגה.
הלגה הייתה מגיבה במהירות לכל דבר. תמיד נדמה ששום דבר לא יכול
להפתיע את הלגה ריכטר. היא הייתה מסוגלת להסתגל לכל מצב נתון
במהירות האור. זו הייתה בדיוק הסיבה שהלן רצתה את הלגה לתפקיד
שהיא חיפשה. "פיגי," הלן קראה לה, "תוכלי לבוא רגע? יש לי איזה
ג'וב בשבילך". הלגה חייכה, כמו שתמיד עשתה כשקראו לה בכינוי
'מיס פיגי', ושאלה רק, "מה?".
"אני צריכה שתשמטרפי על מישהו," אמרה הסוכנת סמיתרז, "תדאגי
שלא יעשה בעיות".

מיגי
"אני רוצה שתכירו את הסוכנת המיוחדת הלגה ריכטר," הציגה הלן
סמתירז את הבלונדינית הגוצה. הסתכלתי אליה בעניין. השם הגרמני
משך את תשומת ליבי אבל מהר מאוד עבר תשומת ליבי למשהו אחר
לגמרי. חוש האמפתיה שלי, חוש שנמצא בצורה רדומה אצל רוב בני
האדם, התריע בפני. בלא סיבה נראית לעין החלטתי שהלגה זו היא
פנתרה במארב - שוכבת בשקט ולא מושכת את תשומת לב אבל מוכנה
לזנק בהתרעה של אלפית שניה על טרף לא מוכן. בעצם, כשחשבתי על
כך, המטאפורה לא התאימה כיוון שהלגה שידרה ידידותיות רבה
והחלטתי שהיא אדם שקל לחבב. אנשים התלוננו בעבר כשאמרתי דברים
וציינתי שהם על סמך 'תחושת בטן'. אבל לראייה, גם בפעמים שבהם
התחלתי לחשוב שהפעם 'תחושת הבטן' הייתה מוטעה, הוכיחה הבטן
בסוף שהיא צודקת בהחלט. לחצתי את יד המושטת של הגרמניה. לחיצת
היד שלה הייתה חזקה ובטוחה, כמעט קוראת תיגר. "הלגה תלווה אתכם
במהלך העבודה איתנו," הסבירה הסוכנת סמיתרז, ואני נדרכתי בלי
לדעת מדוע. "למה?" עינת שידרה אלי תחושת חוסר אמון בזמן ששאלה
את השאלה. "כדי שתוכל לעזור לכם להתמצא ולדאוג לצורכיכם," ענתה
הסוכנת סמיתרז והלגה הוסיפה הנהון מעודד. עמדתי לשאול מדוע
הסוכנת רואה צורך לשקר לי אבל הטלפון הסלולרי שלי החל לצלצל.
"רק אם אתה אוהב פיצה," עניתי בחצי חיוך. "עם טונה ופטריות,"
ענה לינדון טריי, "איזה מין פתיח זה, אהוד?". "פתיח שמראה כמה
אני מארח טוב?" הצעתי בחיוך. "אולי," הסכים לינדון, "תוכל לרדת
אל החנייה? יש לי שני קרטונים של מסמכים ויש לי רק שתי ידיים".
"כבר בדרך," גיחכתי. התנצלתי, הסברתי לאן אני הולך ואז הלכתי
אל המעלית.

"אתה יודע, לינדון" אמרתי לו במעלית, "סמיתרז הצמידה לי ולעינת
בייביסיטר או משהו כזה. טוענת שהיא אמור לעזור לנו להתמצא
ולדאוג לצרכינו". "כמו יחידת הליווי של הפנטגון?" גיחך לינדון,
"אתה יודע שהאפקטים של ללוות אותך ואת עינת הכניסו שם כמה
שינויים מבניים די רציניים. לעזאזל, הם סופסוף מתנהגים כמו בני
אדם במקום כמו תולעים". "נהדר," גיחכתי. "אז את מי הלן הצמידה
לך?" שאל לינדון. "איזו הלגה ריכטר עם מבטא שמזכיר לי את
המבורג". "אני אפילו לא אשאל על המבורג," לינדון גיחך, "אז הלן
הצמידה לכם את מיס פיגי? מעניין". "מיס פיגי?" שאלתי. "פגשתי
אותה לפני ארבע שנים באיזו חקירה משותפת לפדרלים ול-CIA. בחורה
חברותית נורא. שכרה דירה בדרום וושינגטון ותוך חודש כבר נחשבה
למרכז השכונה. קשה לא לחבב אותה". "כן, אבל מיס פיגי? איזה מין
כינוי זה?". לינדון צחק, "לא דומה להיא מהחבובות, נכון? טוב זה
סיפור מעניין. כשגילו בשכונה שלה שהיא סוכנת... טוב אתה יודע
איך מתייחסים בשכונות מצוקה לשוטרים. אז הם התחילו לקרוא לה
מיס פיגי כי האמרה האמריקנית היא: 'שוטרים הם חזירים'. לקח לה
איזה חודשיים רק להבין שזה אמור להיות עלבון. ועד אז זה כבר
הפסיק להיות עלבון והתחיל להיות כינוי חיבה כי קשה לא לחבב את
הבחורה הזו. בקיצור, מישהו מהמשרד שמע את הסיפור ותוך שניה כל
הפדרלים קראו לה מיס פיגי. גם אני קלטתי את זה כשעבדתי איתה.
תאמין לי, אתה תאהב ת'בחורה. מתאימה לך בול". "מתוחכמת וחכמה
ופתוחת-אופקים?" שאלתי. "להיפך. בחורה פשוטה, כנה וחסרת
פניות". "אז למה אני אמור לאהוב אותה?" שאלתי. "כי אפילו
פאראנואיד כמוך לא צריך לחפש מניעים נסתרים אצלה" גיחך לינדון.
"אז," אמרתי, "מה מיוחד בה מלבד המאפיינים הפשוטים האלה?".
"הלגה לא חשבה אפילו מחשבה מקורית אחת בחייה," אמר לינדון ואני
קימטתי את מצחי בתמיהה. "זה יתרון?" שאלתי. "כן," ענה לינדון,
"בגלל שהיא לא חושבת הרבה, הלגה מגיבה בצ'יק לכל מצב". חשבתי
על הרושם של הפנתרה במארב וטפחתי על הבטן שלי בחיבה. "אתה צריך
לראות," הוסיף לינדון, "ראיתי אותה באימוני ירי בקוואנטיקו.
אתה מכיר את המסלול עם הבובות שקופצות?". "זה שרואים בכל סרט
אפשרי?" שאלתי, "אני מכיר אותו". "אז בקיצור, המאמן אמר לה,
'הלגה, לכי תעשי את הקטע שלך'. היא נעה כל כך מהר שאני התקשיתי
לעקוב אחריה". "כמה החטאות?" שאלתי. "שלוש," ענה לינדון, "מתוך
ארבעים ושישה כדורים שנורו". "לא רע," הסכמתי, "כמה חפים מפשע
נפגעו?". "אף אחד," ענה לינדון. שרקתי בהתפעלות בדיוק כשהמעלית
נעצרה. "תוצאה מרשימה," אמרתי, "אגב מה לעזאזל זה כל המסמכים
האלה?". "כל המבצעים שהיו קשורים לשלושת הקורבנות שלנו," ענה
לינדון. "כל כך הרבה?" שאלתי. "תראה, אתה יוצא מנקודת הנחה שזה
מבצע שהתשבש אבל אני לא לוקח את הסיכון. אז כל מה שהיה בשש
השנים האחרונות - אני יוצא מנקודת ההנחה שלך שזה מישהו שלמד
אצלך. זה מסתדר מצויין. אל תדאג. גם אם זה הרבה נגמור את זה
צ'יק-צ'ק".

טוב. אפשר לומר הרבה דברים על היום ההוא אבל בהחלט לא גמרנו את
זה בצ'יק-צ'ק. היו הרבה דפים לעבור עליהם ועד ארבע אחרי
הצהריים סיימנו רק חצי מהם בתוצאה עגולה למדי: אפס. כלום.
נאדה. זיפ. החדגוניות הזו החלה לסחוט את הסבלנות שלי אז הכרזתי
על הפסקה ואמרתי שנמשיך מחר. במצב הנוכחי, הסיכוי לטעות או
להחמיץ פרט קטן אך חשוב היה גדול מכדי לקחת אותו. עינת נאנחה
בהקלה. הלגה ריכטר הציעה להסיע אותנו למלון ואני, בניגוד חד
לדעתה של עינת, הסכמתי. היו כמה דברים שהייתי צריך לברר.

במהלך הנסיעה התעלמתי מהזעף שקרן מעינת והתרכזתי בלעניין את
ג'ייד בספרון קטן לילדים. הלגה עצרה בפתח המלון. "תודה רבה,"
אמרתי, "תגידי, אכפת לך להצטרף אלינו לארוחת ערב עוד איזה שלוש
שעות?". "כדאי שתהיה לך סיבה ממש אבל ממש טובה!" חשבה עינת
בכעס. הלגה חשבה קצת ואמרה, "אני אהיה פה בשבע וחצי, בסדר?".
"בסדר," עניתי, "אנחנו נשלם".

"מיגי," עינת השתרעה על המיטה, "מה לעזאזל אתה עושה?". "מנסה
לגלות למה לעזאזל הלן סמיתרז הדביקה לנו אותה," עניתי, "אגוזי,
תפסיקי לעשות פרצוף. מיס פיגי הזו מעניינת אותי. יש בה כמה
דברים מאוד... מוזרים". "כן כן," היא נחרה בקול, "קיבלתי את
הפידבק של החוש האמפתי שלך. אבל אני לא אוהבת שמישהו משמרטף
עלי. חוץ מזה, אני כבר ילדה גדולה, לא?" היא חרצה לשון בשעשוע.
"בדיוק בגלל זה אני מנסה להבין מה הולך פה," עניתי, "אני כרגע
צריך עצה ממישהו שמכיר אותי יותר טוב ממה שאני או את מכירים".
"אני אקח את ג'ייד לסיבוב," ענתה עינת בחיוך, "תיהנה לדבר עם
היועצים שלך".

ירדתי אל איזור המשחקים של המלון וביקשתי אישור לטעון תוכנה
ממקור אחר. המפעיל הסכים בתנאי שאני אחתום על חוזה שמאשר שכל
נזק שיגרם למכשיר ישולם על ידי. גם אחרי שחתמתי הוא התעקש
שבמשך חמש הדקות הראשונות הוא ינטר את התוכנה הלא מוכרת.
הסכמתי. התחברתי לרשת והורדתי את התוכנה שלה קראתי "אומני"
כלומר "כל" בלטינית. אחרי שלוש דקות התוכנה כבר הייתה מוכנה
ואני התחברתי אל ממשק האוזן.

ברגע שטכנולוגיית המציאות המדומה של אלקטרה מג'יק יצאה לשוק
הרחב, התחלתי לתכנן את "אומני". מרגע שהבנתי עד כמה עמוק
הטכנולוגיה הזו מגיעה, התחלתי לחפש אנשים שמסוגלים לתכנת כאלה
תוכנות. בהשקעה די גדולה של כסף שכרתי ארבע טכנאים וניגשתי
לעבודה. הרעיון המרכזי ב-"אומני" היה לאפשר לבן-אדם לעשות כל
מה שהוא רוצה - כלומר כל דבר שהוא מסוגל לדמיין יכול להתרחש.
על מנת לתכנת תוכנה שמבינה כל כך הרבה אופציות ישבו ארבעת
הטכנאים שלי במשך למעלה משנתיים ואומני עדיין לא הייתה מושלמת.
אבל היא כבר הייתה - פחות או יותר - ניתנת להפעלה עם האופציות
שכבר היו כלולות בה. היו לי כמה שימושים מעניינים בשביל אומני
והיועצים היו גולת הכותרת. כמה פעמים קרה לכם בעבר שבשיחה עם
מישהו על נושא חשוב, גיליתם שתוך כדי שיחה הפרספקטיבה שלכם
לגבי דברים משתנה מהקצה אל הקצה? כמה פעמים הבנתם שחשתם משהו
רק אחרי שביטאתם אותו בקול?יש אנשים מסויימים, פסיכולוגים
במקצועם, שטוענים שההתמחות שלהם היא בלהוציא בדיוק את הקטעים
הנסתרים האלה. מצד שני, פסיכולוגים דורשים הרבה כסף, חושבים על
טיפול שייקח הרבה זמן ואומרים דברים לא-מחייבים כמו 'התפקיד
שלי זה לעזור לך לעזור לעצמך' ושאר זיבולים שנועדו לשנות נושא.
אבל מה הייתם עושים אם היה מישהו שיכול היה לבטא בשבילכם את
התת-מודע שלכם? לא כמו טלפתיה שבה מישהו קורא את המחשבות שעל
פני השטח אלא מישהו שידע בדיוק מה עובר בנקודות שאתם לא מודעים
להן?

הם היו שניים, זכר ונקבה. הם היו דמויי אנוש, אם כי זה יכול
היה להשתנות לו רציתי - יכולתי להוסיף להם כנפיים או לגרום להם
להיראות כמו בקבוק ענקי של קטשופ היינץ. כל הרעיון של אומני
היה שכל מה שאפשר לדמיין יכול להפוך למציאות. אבל שני היועצים
לא היו עניין של משחק אז לא אימצתי הרבה את הדמיון. רקון לבשה
מכנסיים שחורים ארוכים וחולצה בצבע ענברי. היא הייתה יחפה
ועיניה היו גדולות וכחולות ועמוקות. אחד הטכנאים שלי אמר פעם
שלא היה מתנגד לפגוש אותה לפגישה בארבע עיניים אבל אני לא
חשבתי עליה במונחים של יופי. היא הייתה המדריכה וזה הכל.
סאראקין לעומתה היה לבוש רק במכנס ג'ינס שהיה חתוך בגובה
הברכיים. הוא היה ענק, שרירי וחסון. בידיו היו שתי חניתות
קצרות ומגן עגול קטן. היה לו מראה עצבני למדי. הוא היה המגן.
העיקרון של השימוש בהם היה מסובך יותר מכפי שאפשר לחשוב. ראשית
היה צורך לנקות את הראש ממחשבות מקריות - בגלל אופייה של
אומני, היו רקון וסאראקין מגיבים על כל מחשבה שלי והיה הסיכון
שאני אשפיע על הדברים שלהם במקום לתת להם לבטא את התת-מודע
שלי. הייתי צריך מספר אימונים עד שהצלחתי לשלוט במחשבות
המודעות שלי כך שהם לא יושפעו מהן. אחרי כן הייתה הבעיה השניה.
בהתחלה ניסיתי ליצור רק יועץ אחד ונתתי לו את צורתו של אנוביס,
אל המתים המצרי. לצערי גיליתי שהאל בעל ראש התן שלי נוטה לסתור
את עצמו המון, כאילו התת-מודע שלי סובל מפיצול אישיות. לכן
יצרתי את סחמט, היא האלה בעלת ראש הלביאה וניסיתי לפצל את
המחשבות. זה היה כשלון חרוץ. שניהם אמרו את אותן מילים בדיוק.
עינת הייתה זו שהצביעה לי על העובדה שאני תמיד חושב על אנוביס
וסחמט כגוש אחד, ביחד עם רא, חורוס, בסתת, תחות, אוזיריס וכל
שאר הפנתיאון המצרי הקדום. לפי הצעתה, יצרתי שתי דמויות,
נפרדות לגמרי. הנחיתי את אומני לתת לכל אחת מהדמויות האלה
מאפייני אישיות שונים ככל האפשר - רקון הייתה פציפיסטית,
פאסיבית, שקטה ונוטה להתפשר. סאראקין היה חמום מוח,
היפראקטיבי, עצבני תמיד ומתעקש על כל שטות. זה עבד. התת-מודע
שלי חילק אוטומטית את המחשבות לדמות המתאימה והתוצאה הייתה
מרשימה.

"הסערה מתקרבת," אמר סאראקין, משחק בחנית השחורה שבידו הימנית.
"אתה מודאג מזה שאינו אדם" הוסיפה רקון במתינות. "האם הוא אינו
אדם?" שאלתי. "אולי לא כמו שאדם הוא אדם," ענתה רקון. "כיצד
אדע את שמו?" שאלתי. סאראקין נחר בבוז ואמר, "סוס-פרא שאל את
ראש-ענן כיצד לקרוא לבנו בשם. ענה ראש-ענן, 'מהו שם?'. שם אין
לו משמעות". "אם אדע את שמו אוכל להשפיע עליו אולי," אמרתי,
"אולי דרך הוריו או חבריו". פניו של סאראקין הקדירו. "זה עשוי
לעבוד על אדם," אמר. רקון הנהנה ואמרה, "אך אולי אין הוא
אדם?". סאראקין הנהן. גירדתי את ראשי בתהייה. "כיצד הוא יכול
להפסיק להיות אדם?" שאלתי. זה היה קו מחשבה מוזר למדי.
"כשהיית-" רקון יצרה תמונה קטנה שלי בתור לגיון, "היית כך רק
כלפי חוץ. בלב ובמוח היית עדיין בנה של אימך. אולי בליבו
ובמוחו, האויב הוא בנה של -" תמונתו של לגיון התחלפה באישה
גארול ענקית ואלימה. "כלומר שהוא מאמין שהוא באמת גארול?"
שאלתי. סאראקין נחר שנית. "סוס-פרא פגש בסוס-עבודה," ענה בעוד
אחת מהמטאפורות המוזרות שלו, "יחדיו דהרו השניים במרחבי ערבות
החופש. סוס-פרא נשאר בערבות שאותן הכיר כל חייו. סוס-עבודה
שפגש בערבות רק זה עתה, הרגיש שאין הוא יכול עוד לנטוש אותן
ולחזור אל חוותו". "אני לא מבין," אמרתי. רקון כיווצה את מצחה
ואז הראתה שתי תמונות. "זה אתה" אמרה והצביעה אל נשר כסוף שדאה
בין העננים, "זה מלידה. זה האויב" היא גחנה אל התמונה השניה
שהייתה סרט בהילוך מהיר - ביצה בתוך כלוב, גוזל כסוף בוקע וגדל
במהירות לנשר כסוף שכנפיו כבולות. רק כשהיה הנשר בוגר הצליח
לפתוח את דלת הכלוב ולברוח. על כנפיו הכסופות התפשטו סימני
חלודה גדולים. "הוא התמכר לחופש שבלהיות לא-קיים?" שאלתי.
"קיים אך לא בהישג יד," ענתה רקון, "כמו שאתה תמיד היית".
סאראקין הנהן בהסכמה. "לא אתן שיכבלו אותי," אמרתי, חושב על כל
השנים שבהן המשפט הזה היה לי כמנטרה, מדרבן אותי לבחון מוסכמות
חברתיות ולא להיתקע בשום מקום ועל שום דבר. "האם אצטרך להלחם
בו?" שאלתי. "מוטב עכשיו ממאוחר," רטן סאראקין, ידיו מתהדקות
על החניתות שלו "מוטב לחפש ולהרוג את הזאב לפני שיבוא הוא לחפש
ולהרוג אותך". את המטאפורה הזו היה קל להבין. "כל תלמיד רוצה
לעלות על מורהו," הוסיפה רקון. למרות האישיות הפציפיסטית שלה,
רקון הייתה בדרך כלל הריאליסטית מבין שניהם. "בקיצור, אתם
חושבים שכן," אמרתי, "מה הסיכויים שלי?". היה נחמד לגלות מה
אני מרגיש בתת-מודע כלפי אויבי. "הוא צעיר ונמהר," ענתה רקון,
"אולי הוא גם מהיר וחזק יותר". "הוא חסר ניסיון," אמר סאראקין,
"הוא לא היה -" תמונה של שני אריות ולביאה. עוד מטאפורה קלה
להבנה. "אבל מהיר יותר וחזק יותר," התעקשה רקון, "יש סיכוי
שיגבר על הניסיון והיכולת". היא נראתה פסימית להפליא. "אם זה
קורה," אמר סאראקין, "סוס-פרא שאל את ראש-ענן 'מה אעשה כשתוקף
אותי שועל?'. ענה ראש-ענן, 'הפוך לאריה'. אם בא הצורך, זמן את
החיה". "החיה מתה," אמרתי, מופתע, "אני זקן מדי בשביל זה".
"החיה לא מתה," ענתה רקון, "היא תמות רק כשתמות אתה. אבל החיה
לא תבוא אליך עכשיו". "למה?" שאלתי. "החיה לא תבוא כל עוד אתה
-" תמונה חדשה הופיעה. זו הייתה תמונה של קעקוע המיג-29 שעל
כתפי השמאלית. במרכז גופו הנאה, חצתה צלקת משוננת כברק את
הקעקוע. זה היה טירוף. ידעתי שבמציאות הקעקוע שלם ונאה כתמיד
וגם השנים הרבות לא גרמו לו לאבד מיופיו. אבל לראות את המיג
שלי שבור כך זעזע אותי. גל של חוסר מציאותיות שטף את פני. מרוב
הפתעה והלם איבדתי את השליטה ההדוקה על המחשבות שלי. "המיג
שלי בסדר גמור" צעקו סאראקין ורקון בזעם מתגונן, מבטאים את
המחשבות המודעות שלי לאחר שלא שלטתי עוד בעצמי. "לכו!" אמרתי
ושני היועצים נעלמו. זעם גאה בי. החולצה שלבשתי נקרעה לפתע
כששתי ידיים נוספות בקעו מגופי. הבחנתי בכך שלא הייתי עוד
אנושי. איבוד השליטה על המחשבות באומני יכול להיות ממש מטורף -
אומני תוכננה במיוחד להגיב על כל דבר שהאדם יכול לחשוב עליו.
מוחי שידר את היותי נזעם, פגוע ומזועזע ואומני הגיבה בכך שגופי
התרחב וגדל והפך להיות ענקי ומסוכן - משהו שיכול לשפוך את זעמו
על מי שפגע בו וזעזע אותו. לקחו לי כמה דקות להשתלט על עצמי
ולהוריד מגופי כמה עשרות קילוגרמים עודפים, זוג ידיים מיותר
וחצי טון של חרבות פלדה. לאחר ששוב שלטתי בעצמי יצרתי זוג כנפי
כסף על גבי והתרוממתי באוויר. חוויית הטיסה תמיד הרגיעה אותי.
גם כך, כשכנפיים כסופות טופחות באוויר, לקח זמן רב עד שחשתי
מוכן לחזור לעולם המציאות.

העולם
זה היה קל כל-כך. לבוש כבן אדם רגיל עם תיק גב גדול, הוא ישב
בלובי של המלון כאילו הוא מחכה למישהו. הוא ראה את אהוד ועינת
חוזרים אל המלון ושמע את מספר החדר כשעינת ביקשה את המפתח. אחר
כך, הוא עלה במעלית ומצא את דלת החדר. כשבמוחו חקוק המיקום של
החדר הוא יצא מהמלון והתיישב בבית קפה במעלה הרחוב, במקום שבו
יכול היה לראות את חלון החדר. כשהאור בחדר כבה, הוא המתין עד
שראה את עינת והילדה יוצאות מן המלון ונכנסות לאחת המוניות
שישבו דרך קבע מול המלון. הוא חיכה כמה דקות נוספות, ראה שהאור
בחדר לא נדלק והחליט לקחת סיכון. הוא נכנס חזרה למלון ועלה
במעלית. הוא דפק על הדלת, מוכן להסתלק אם ישמע תגובה. הוא לא
שמע תגובה. הוא דפק שנית ואז הבחין בשלט הירוק הקטן שעל הדלת -
'נא לסדר את החדר'. אם אהוד גת היה בפנים, הוא כנראה ישן - ואז
היה מחליפים את השלט ל-'נא לא להפריע'. מעודד מהתגלית, הוא בחן
את הדלת. זו הייתה דלת מלונות רגילה - עם ידית עגולה, לשונית
עגולה ומפתח בצורת כרטיס אשראי. הוא גיחך לעצמו ושלף סרגל ברזל
קטן. הוא החדיר את הסרגל בחריץ שבין הדלת והמשקוף והוריד אותו
על הלשונית העגולה. הוא הפעיל לחץ על הסרגל עד ששמע את הקליק
והדלת נפתחה. הוא נכנס בזהירות, בוחן את החדר בעיניים
מצומצמות. ריק. הוא גיחך שוב לעצמו ואז פתח את תיק הגב שלו
והתחיל להחליף בגדים.

מיגי
תכננתי לעלות מיד לחדר אחרי שנרגעתי אבל מבט בשעון הראה לי
שכמעט שבע וחצי. התעכבתי באומני הרבה מעבר למה שציפיתי. פניתי
אל הלובי. הלגה כבר הייתה שם. "אני עושה לי חוק," אמרה בחיוך,
"אף פעם לא לאחר, תמיד להקדים". "נחמד מצידך," אמרתי בחיוך.
החיוך שלה היה מידבק. "עינת וג'ייד בדרך חזרה מאיזה סיבוב,"
אמרתי, "יקח להן עוד איזה עשר דקות להגיע, אז אם לא תתנגדי,
אני מעוניין להחליף בגדים. הייתי עכשיו באיזור המשחקים של
המלון". "מה עשית," הלגה הצביעה על כתמי הזיעה שעל חולצתי,
"מרתון?". "שאלתי שאלות שלא אהבתי את התשובה עליהן" עניתי,
"אבל עזבי את זה. את מוזמנת להצטרף. אני מבטיח לא לנשוך". "רק
תנסה," ענתה הלגה, "גם לחזרזירות יש שיניים". "לא רק שיניים,"
הצבעתי אל חגורתה, שם ישב בבטחה אקדח השירות שלה, "את לוקחת
אותו לכל מקום?". "אני מרגישה עירומה בלעדיו" ענתה, "וזה למרות
שמעולם לא יצא לי להשתמש בו". "החיים זה לא הוליווד," עניתי,
"בואי, המעלית כאן".

מיגיהעולם
לו היו שואלים אותה איך היא עושה את זה, הלגה לא הייתה יודעת
מה לענות. העניין הפשוט היה שהיא תמיד ידעה כשמשהו לא צפוי
קרה. כבר ב-GSG9 היא בלטה בגלל העניין הזה. בשני המקרים שבהם
יצאו אנשי היחידה לפעולה אמיתית, התפקיד שלה היה בראש. זה פשוט
עבד ככה. המפקד היה אומר "הלגה, לכי תעשי את הקטע שלך" והלגה
הייתה פורצת בראש אחד הצוותים, מסוגלת לירות בדיוק גם אם ינקרו
לה את העיניים. היא פשוט ידעה מה קורה, ידעה איפה נמצאים
האויבים. וכעת, כשנכנסו לחדר המלון, היא ידעה מיד שמשהו לא
בסדר. היא הייתה שולפת את האקדח שלה אבל תגובתו של אהוד הייתה
מהירה יותר - הוא הדף אותה אחורה ביד שמאל ותוך שהוא חוטף את
האקדח שלה בידו הימנית.

מרגע שפתחתי את הדלת, ידעתי שמשהו לא בסדר. המודעות שלי
לסביבתי, אותו חוש רדום שגרם לי לזנק מהמיטה ברגע שמישהו היה
נכנס לחדר, שגרם לי לחוש בסיכונים ושהרס להרבה אנשים ניסיונות
לבוא מאחורי ולצעוק "בוו", הזהיר אותי שמישהו נמצא בחדר.
באינסטינקט הדפתי את הלגה בחזרה אל המסדרון תוך שחטפתי ממנה את
כלי הנשק היעיל ביותר שהיה באיזור. "אל תדליק אור" לחשש קול
לא-אנושי ממקום כלשהו בחדר. הדפתי את הפיתוי להדליק אור בכל
זאת. אחרי הכל, אם אצטרך להגן על עצמי, אני לא אזדקק לאור.
"למה אתה כאן?" שאלתי. "באתי לראות אותך", ענה שחור-העיניים.
"ראית אותי," אמרתי בקור, "ראית שאני עדיין מכוער, נמוך וקירח.
עכשיו אתה יכול לחזור את התועבה שממנה באת". "תוב'ה?" שאל
הקול. עצמתי את עיני כדי למנוע את הסחת הדעת. בחדר הייתה
אקוסטיקה טובה מדי ולא יכולתי לכוון לפי האוזניים שלי אז בחרתי
בדרך הטובה ביותר. צללתי אל תוך המודעות הסביבתית שלי. יכולתי
לחוש בהלגה מאחורי, עומדת ולא כל כך יודעת מה לעשות. דריכות
נשבה ממנה כמו שקור נושב מחדר הקפאה שדלתו פתוחה. נשען על
השידה שליד המיטה הזוגית חשתי בדריכותו של יריבי. הולך לפי
התחושה, כיוונתי את האקדח. כל זה דרש בדיוק שניה. "אתה רוצח
חפים מפשע," עניתי, "אז אתה תועבה". "מי חף פשע?" הקול
הנוראי שאל, "הם בגדו ורצחו! מגיע להם מוות!". "גם אתה
רצחת," אמרתי לו, "גם לך מגיע מוות?". "לא תצליח לשגע אותי"
ענה הגארול. הקול שלו קיבל נימה מתגוננת ונעלבת. לפחות הצלחתי
להעליב אותו. "בסדר," עניתי כאילו לשגע אותו הייתה מטרתי, "אבל
היה שווה לנסות. איך קוראים לך?". "צל בוקר מעיב על יום
סגריר, ואיש עומד מול אבנים קדושות ודורש את אשר מגיע לו ונחמס
ממנו בידיהם של בעלי שררה חסרי כבוד". "אתה קורא לעצמך נקמה?"
שאלתי, כמעט בבוז. "לא נקמה!" הייתה התשובה, "צדק". "צדק
בתחת שלי," עניתי, "איך קוראים לך?". "צדק!" ענה הקול בזעם.
עוד פעם, היה שווה לנסות. "שיהיה," אמרתי, "אתה באמת משוגע על
כל השכל! אגב, אתה פה בחושך כבר מספיק זמן כדי שהעיניים שלך
יסתגלו. אתה רואה את האקדח שמכוון אליך?". "אין לי מלחמה
איתך," ענה צדק. האמנתי לזה בערך כמו שהאמנתי להבטחות של
פוליטיקאים. "ומה אם אגיד לך שמה שאתה עושה זה מבחינתי הכרזת
מלחמה?" שאלתי. הדריכות שלו גברה אבל קולו נשאר יציב, "אין לי
טעם בכך. אתה לא כמוהם. אתה ואני, אנחנו אחד!". "אני
ואתה?" שאלתי, "בוב'לה, אתה ממש טועה. אני לא משוגע כמוך".
"יש לך בת יפה," אמר צדק לפתע.

מאוחר יותר הלגה תגיד בפה מלא שמעולם לפני כן לא ראתה אדם
מלבין כפי שאהוד הלבין באותה שניה. מאוחר יותר היא תהיה מוכנה
להישבע שהוא היה על סף טירוף. באותו רגע, לפני שהבינה למה היא
עושה זאת, הלגה ריכטר נסוגה במהירות לאחור.

ילד בסכנה. מין אינסטינקט של הגנה על הצאצאים מתעורר ברוב
האנשים כשהם חשים בילד בסכנה. בילדותי ראיתי פעם את אחד מעובדי
הרפת בקיבוץ מעיף ילדה אחורה באלימות - ורק אז הבנתי שהוא העיף
אותה מדרכה של פרה בהיסטריה. זכורה לי גם פעם שבו ישבתי עם כמה
חברים במרפסת של הבית של אחד מהם. אחיו הקטן של המארח 'הסתובב
לנו בין הרגליים' בזמן שדיברנו. מכה פתאומית של רוח אימתנית
העיפה לפתע את גג הפיברגלס של המרפסת ישר על ראשינו. למרבה
המזל איש לא חטף מכה ישירה אבל לנצח לא אשכח כיצד הסתער אביו
של המארח החוצה, דוחף אותי הצידה ומזנק אל בנו הקטן.

ילד בסכנה. תמיד שנאתי את תל אביב בחורף. זה היה יום גשום
ואלמלא ליוויתי את עינת בשליחות עבור אמא שלה, לא הייתי יוצא
בכלל. הכביש בצומת היה רטוב וחלקלק ונהג המאזדה היה ישראלי
צעיר וחסר אחריות ששתה קצת יותר מדי ובכל זאת התיישב מאחורי
ההגה. למרבה המזל הוא היה בהאטה בגלל הרמזור האדום ולכן כשהוא
החליק היה לי מספיק זמן להבחין במתרחש. ילד, אולי בן שבע או
שמונה עמד עם תיק בית-ספר ליד מעבר החציה, מחכה שהמכוניות
יעצרו. המאזדה האדומה עשתה חצי סיבוב ואני הבנתי שהיא לא תצליח
לעצור. לפני שהבנתי מה אני עושה כבר הייתי בחצי הדרך, באוויר,
אל הילד. פגעתי בו במרכז התיק והעפתי אותו הצידה. שניה אחר-כך
העיפה אותי המאזדה אל תוך חלון הראווה של סלון לכלות. למרות
המכה והעובדה שהגוף שלי דימם מכמה חתכים של זכוכית קמתי על
רגלי והסתערתי אל המאזדה. הנהג ההמום בדיוק יצא מהמכונית. שבוי
בתוך האינסטינקטים, ניסיתי 'לסלק' את ה-'איום על הגור' כפי
שעינת הגדירה זאת מאוחר יותר. תפסתי אותו קצת מעל המותניים
וסחררתי אותו באוויר לפני שהעפתי אותו כמעט שלושה מטרים אחורה.
עינת תפסה אותי אז וטוב שכך - הייתי כל כך שבוי באינסטינקטים
שלי שלו הייתי מקבל את האפשרות, הייתי תוקף את הנהג ההמום עוד
פעם. באופן משעשע למדי, לא ממש כעסתי עליו. מה שניסיתי לעשות
היה לפגוע בו לפני שיספיק לפגוע בילדים נוספים. למרבה מזלי,
הוא פגע בי במהירות של ארבעים קמ"ש כך שהנזק הכי חמור שנגרם לי
היה צלע סדוקה. אבל באותו רגע מה שהיה חשוב היה הילד - בלי
לחשוב על כך, הייתי מוכן להקריב את חיי בתמורה לחייו של ילד בן
שמונה שלא פגשתי מעולם.

ילד בסכנה. השועלה נראתה פצועה. היא צלעה על שלוש רגליים אל
תוך צומת השבילים ואז פנתה לשביל השמאלי. כדי שלא להציק לה
סימנתי לעינת וג'וליאנה לפנות לימין. אחרי הכל, הייתה לה זכות
להיות בחורשה בדיוק כמו לנו. אבל כשפניתי ימינה, זינקה לפתע
השועלה עלי, כל חולשתה נעלמת. הייתי המום וזכיתי לנשיכה בזרוע
ימין שהתרוממה אוטומאטית להגן על הפנים. ביעילות שנבעה
מאימונים של שנים ננעלה יד שמאלי על עורפה של השועלה, מאלצת
אותה לפתוח את לסתותיה. ברגע ששוחררה ידי הימנית תפסתי את
השועלה בשתי הידיים וזרקתי אותה אחורה. השועלה נעמדה, צולעת
באמת הפעם, וחשפה שיניים באיום במרכז השביל הימני. ואז שמעתי
את היללות החלושות. "יש לה גורים," אמרה עינת, "היא ניסתה
למשוך אותנו אחריה וכשזה לא עבד היא הייתה מוכנה להתאבד בשביל
להגן עליהם". היא צדקה כמובן - בדרך כלל שועלים לא מספיק
אמיצים בשביל לתקוף אדם בוגר, על אחת כמה וכמה קבוצה שלמה של
אנשים בוגרים. אבל בשביל גוריה היא הפכה את עצמה למטרה וכשזה
לא עבד העדיפה להתקיף. זה היה כל כך מרגש עד ששכחתי את יד ימין
המדממת שלי ושלפתי מהתיק שלי סנדוויץ' עם בשר בקר. השארתי את
הסנדוויץ' על האדמה ואז נפנינו לאחור. הסנדוויץ' לא היה שם
למחרת כשבאנו לבדוק אבל יכולתי לתאר לעצמי שבמקום כלשהו צופות
בנו העיניים הצהובות של האם הדואגת. סבלתי את הזריקות נגד כלבת
בשמחה - לדעתי האישית היה כל העסק באשמתי, גם אם לא במכוון.

ילד בסכנה. לא עוד היה צדק יריב או חשוד או מטרה. הוא הפך
להיות סכנה עבור הילדה שלי! זעם לבן, חורך ושורף, הציף את מוחי
ודרש, 'הרוג אותו! הרוג את המסתנן! הסר את הסכנה!'. למרבה
מזלי, אני אדם מועד להתקפות עצבים ולכן היה לי ניסיון רב
בריסון עצמי. החלק ההגיוני השתלט, פחות או יותר, על העניינים.
"אדוני," אמרתי בשיניים חשוקות, "אני סבור שבכך מסתיימת
שיחתנו! אם רצונך לחמוק מכדורי האקדח שבידי, אני ממליץ שתצא
מכאן עכשיו!". "זה לא היה איום!" אמר צדק, "אינני נלחם
בילדים!". "כלך לך, יצור תהום ארור!" אמרתי, זעמי מציף
ומאיים להשתלט. צדק נרתע לאחור. היה הבזק מסנוור של אור כשנור
מגנזיום התלקח בידיו ואז הוא זינק דרך החלון, משתלשל על איזה
חבל שהוא כנראה תלה שם לפני כן. מתוך חשש לגרום נזק באופן לא
מכוון, פרקתי את המחסנית של האקדח ושמטתי אותו. כתמיד אחרי
התקפה של זעם, הרגשתי מותש. החדר הסתחרר לנגד עיניי והרצפה
החלה לרקוד מתחת לרגליי.

הלגה נעה קדימה לפני שהבינה מה היא עושה. ידה הימנית אחזה
באהוד מתחת למרפק וידה השמאלית משכה אותו אליה. "תירגע," אמרה
כשגופו הרפוי נשען עליה, "בוא שב. אני אביא לך מים". "לא צריך
מים," הוא התיישב על המיטה בעזרתה, "רק כמה דקות ואני אהיה
בסדר. למה שלא תפתחי את הדלת לעינת וג'ייד?". הלגה לא ידעה אם
להיות מופתעת מכך שפתחה את הדלת בדיוק כשעינת וג'ייד יצאו
מהמעלית.

לשם ההגינות יש צורך לציין שצדק לא התכוון לאיים על ג'ייד. כלל
לא. זו הייתה הערה תמימה שהייתה מכוונת דווקא כמחמאה - כמה
פעמים ראיתם ילד והערתם להוריו על כמה שהוא יפה או חכם או נעים
או מנומס או מה שלא יהיה? הבעיה הייתה, כפי שאנשי מקצוע
מסויימים אוהבים להגיד, לא בתוכן הדברים אלא בצורה שבה הם
נאמרו. מבחינת אהוד, כל דבר שצדק יכול היה להגיד היה מתפרש מיד
כשלילי. חוץ מזה, תחשבו לרגע איך נשמע קול מעומק הגרון שמנסה
כמיטב יכולתו להיות חייתי כשהוא אומר "יש לך ילדה יפה". הרי אם
קול כזה יזמין אתכם לארוחת ערב, אתם תהיו בטוחים שאתם המנה
העיקרית. אז אין פלא שאי הבנות קורות.

מיגי
"מיגי," עינת טלטלה אותי, "תתעורר!". פתחתי את עיני וניסיתי
כמיטב יכולתי למחות את החלום מזכרוני. "בוא למרפסת," היא חשבה
אלי, "שלא נעיר את הילדה". הנהנתי בשקט וקמתי. לבוש רק במכנסי
ג'ינס יצאתי אל המרפסת הקטנה. עינת הגישה לי את את הסיגריות
שלי והביטה בי בשתיקה בזמן שהתחלתי להרעיל את עצמי. "יש גבול
לכמה בנאדם יכול להתעלל בעצמו, מיגי," עינת הסבה את עיניה
ממני, "אתה לא יודע באיזו עוצמה אתה שידרת אלי את החלום הזה.
אומני זעזעה אותך לאללה, מה?". "זה היה יום ארוך," עניתי. "כן
כן," היא נדה בראשה בחוסר סבלנות, "אבל בדוגרי, אתה לא כל כך
התחלחלת מצדק או איך שהוא רוצה לקרוא לעצמו. מה שבאמת גמר אותך
היום היה המפגש שלך באומני. אל תשכח שאני נמצאת בתוך הראש
שלך". הנהנתי בשקט. לרגע ניסיתי לסדר את מחשבותי ואז אמרתי,
"זה היה ממש גרוע. להגיד שהחיה לא תבוא אלי בגלל שאני כאילו
שבור מבפנים או משהו כזה. זה היה גרוע! ממש גרוע!". "אם לא
הייתי מכירה את הסלידה שלך מהם, הייתי שולחת אותך לפסיכולוג,"
עינת משכה בכתפיה, "אתה יודע שהם צודקים, שני היועצים שלך. אתה
לא שלם עם עצמך. מאז שג'ייד נולדה אתה תמיד מרגיש כאילו אתה פי
שש יותר זקן ממה שאתה באמת. מיגי, אתה בכושר מעולה בשביל גבר
בן ארבעים ואחת אבל אתה בטוח שאתה בקושי מסוגל לזוז! אתה יודע
מה הבעיה שלך? אתה תמיד קיצוני! אצלך זה תמיד הקצוות, אף פעם
לא באמצע. פעם היית בכושר מושלם, פנתר שאין כדוגמתו ואז הדרדרת
לכלל נכה בן מאה עשרים ושש עם אלצהיימר ופעילות יתר בבלוטת
התריס! מיגי, תפסיק עם זה! אל תשווה את הכושר שלך היום לכושר
שלך לפני עשר שנים. תשווה את הכושר שלך היום לכושר של...
המממ... דניאל הילארד! הנה מישהו בגילך. כדי להגיע למכולת שלנו
הוא נוסע במכונית! מיגי, את החצי קילומטר הזה אתה רץ בספרינט.
מה הקטע שלך? צא מזה. אתה בכושר מצויין. אני יודעת שהזקנה
מפחידה אותך. גם לי היו סבא וסבתא. גם לי יש הורים. זה לא
כאילו שהחמצתי את זה שאנשים מאטים את הקצב שלהם ונחלשים אבל זה
לא קורה בגיל ארבעים. מיגי, בגיל 55 אבא שלך שקל כמעט כפול ממה
שאתה שוקל היום, סבל מבעיות ברכיים ועדיין נחשב לאחד ממדריכי
הטיולים הכי טובים בישראל! אם תבדוק אתה תגלה שגם היום, אם
תגיד שאתה הבן של שמעון גת, יהיו אנשים שבחיים לא שמעת את שמם
שיחייכו ויגידו לך, 'אבא שלך היה מדריך מעולה'. אז תפסיק כבר
להזקין את עצמך. ג'ייד זקוקה לאבא שיום אחד יהיה מספיק בכושר
בשביל לרדוף אחרי נערים צעירים עם הורמונים משתוללים שיחשבו
לחזר אחריה. הכל אצלך בראש!" היא נתנה לי מכה קטנה עם המצח
וחייכה בחיבה. "את מכירה אותי מספיק זמן בשביל לדעת שאני צריך
לחשוב על כל מה שאמרת לפני שאני אוכל להפיק מזה לקחים," אמרתי
לה. "כן, מיגי," היא גיחכה, "אני מכירה אותך ועוד איך. אתה
מסוגל לאלתר תוכניות פעולה על המקום, להגיב לכל דבר במהירות
האור ולשלוף מהזיכרון שלך כל דבר שאתה זקוק לו בשניה אבל
כשמדובר בך אתה צריך לעצור ולחשוב". "טוב שיש אגוזי שתשגע
אותי," רטנתי בכעס מדומה, "אחרת אני עלול להיחשב שפוי". עינת
גיחכה בתגובה. היא גירדה את ראשה לרגע, שוקעת באיזו מחשבה ואז
אמרה, "מיגי, תספר לי איך גילית את החיה". נרתעתי בחוסר רצון.
"אגוזי," אמרתי, "זה סיפור שכבר שמעת אלף פעם ואת מסוגלת
להעלות אותו מהמוח שלי בלי שום בעיה. איזו מין בדיחה זו?".
"שעשע אותי," עיניה פגשו בעיני בבקשה, "מה אכפת לך?". "בסדר,"
נאנחתי בתחושה של בזבוז זמן ושקעתי בזכרונות.

ידוע שבמקרים של התרגשות קיצונית, בדרך כלל כשמדובר בפחד או
זעם ברמות גבוהות, הגוף האנושי מגיב בצורות בלתי צפויות. במצב
כזה, אנשים רצים מהר מכפי שהם מסוגלים, מכים חזק יותר, חשים
פחות בכאב. הפעם הראשונה שבה נתקלתי בזה הייתה כשהייתי בן
שבע-עשרה. עד כמה שהעובדות עשויות להפתיע את מי שמכיר אותי
היום, הייתי די פחדן ודי אימפולסיבי. השילוב הזה בתוספת לעובדה
שדרך החשיבה שלי הייתה שונה, שלא לומר משונה, גרם עבורי לבעיות
לא קטנות בקיבוץ בו גדלתי. אחרי הכל, בחברה הסגורה והקטנה של
הקיבוצים של אז, חשיבה שונה ממה שכל האחרים חשבו הייתה בעייתית
והנטייה להתאגד נגד השונה הייתה מובחנת וחדה יותר. פעם, ברגע
של סרקאזם וציניות, ציינתי שבני השכבה שלי הם מאוד מלוכדים
ומגובשים - כולם נגדי. כמובן שזו הייתה הגזמה אך בכל רגש כזה
יש איזשהו גרעין של אמת. בכל מקרה, אותו אחר-צהריים, הייתי
במועדון הנעורים ונכנסתי לוויכוח עם קבוצה של ארבעה נערים בני
גילי. הוויכוח הדרדר לקללות ואיומים ובסופו של דבר לאלימות של
ממש. כנגד ארבעה נערים, לא היה לי הרבה סיכוי. חטפתי כמה
מהלומות בלי להחזיר ואז אחד מהם הפיל אותי ונפל עלי. במבט
לאחור, קל להבין שהוא פשוט מעד ונפל עלי אבל באותו רגע, כשמשקל
גופו נפל עלי הייתי בטוח שהפעם הם לא יסתפקו רק במכות אלא ממש
יגרמו לי נזק חמור. פחד עיוור אותי ואני, בהיעדר מילה טובה
יותר, השתגעתי לגמרי. העפתי מעלי את הנער וקמתי. נלחמתי בהם
כמטורף, נושך ושורט, מושך בשיערות ומיילל כמו חיה. מחשבתי
היחידה באותו רגע הייתה להציל את חיי. כמובן שהם הגנו על עצמם
ואני הייתי מי שחטף הכי הרבה אך בראייה מאוזנת - כנגד ארבעה
יריבים, ללא שום הכשרה, אני גרמתי נזק רב יותר אם מחשבים את
הנזק הכללי שגרמתי. לאחר שהפרידו בינינו לקח לי זמן רב להירגע.
במשך שנים לאחר מכן ניסיתי להבין מה אירע באותו יום ואם אפשר -
כיצד ליצור מצב מלאכותי כזה בעתיד. במבט לאחור מפליא אותי כמה
זמן לקח לי לגלות כיצד לעשות זאת.

באופן מפתיע, רק באותן שנתיים שבין שתי תקופות השירות שלי
ביחידה ג', גיליתי כיצד לעשות זאת. ביליתי תקופה מסויימת
בעבודה בטבריה. נתקלתי בקבוצה של עשרה נערים בני 18 בערך שתקפו
נער אחד. בניגוד לתרבות הקיבוצית שבה מכות היו דבר לא מסוכן
יחסית - בדרך כלל זה לא הדרדר ליותר מאשר כמה חבטות הגונות -
ידעתי שבטבריה כל נער עשוי לשלוף לפתע סכין - אחד המינוסים של
התרבות הטבריינית. רציתי להתערב כדי למנוע מהם לפגוע בנער
המוכה באופן חמור אבל אחד מהם עצר אותי. "אל תתערב בזה, אחי,"
הוא אמר לי, "אתה סתם תחטוף גם כן". הוא צדק כמובן. אפילו
מישהו עם הכשרה קרבית כמו שלי לא יכול לנצח עשרה אנשים כשהם
קופצים עליו בו זמנית. עמדתי לפנות לאחור כשלפתע ראיתי במקום
אותו נער מוכה את עצמי עשר שנים לפני-כן. זכרתי בחיות פעמים
שבהם התפללתי בליבי שמישהו יוריד ממני את חבורת המענים, שיפריד
אותם ממני וימנע מהם להכאיב לי. זעם עצום הציף אותי. חשתי איך
הזעם הזה הופך אותי לתוקפני, אלים, חייתי. באותו רגע הבנתי
איך "לקרוא" לאותה עוצמה חייתית לא-מודעת. כל מה שהייתי צריך
היה 'לאבד שליטה' - להנמיך את כל ההגנות של חינוך, חוקים ומוסר
- ולתת לאינסטינקטים הפראיים שנמצאים בכל אחד מאיתנו לתפוס
שליטה. לפני שידעתי בדיוק מה אני עושה, זינקתי קדימה, מעיף
שניים מהנערים מדרכי. נעמדתי מעל הנער החבול ששכב על המדרכה.
בסטירה אדירה העפתי נער אחד הצידה ומאותו רגע הכל הפך להיות
מטושטש - מערבולת של זרועות מתנופפות, רגליים בועטות, שיניים
נושכות, ציפורניים שורטות ושאגות חייתיות. ניצחתי אותם כמובן -
רק ההלם והאימה מפני ההתקפה המטורפת שלי הרתיעו אותם - וכמובן
תרמה לכך גם העובדה שהרמתי מישהו מהם ביד אחת וזרקתי אותו שני
מטרים אחורה. מאותו יום יכולתי, כשנזקקתי לכך, לקרוא לאותה
עוצמה מטורפת.

"ואיך אתה עושה את זה?" שאלה עינת כשסיימתי לספר. "עושה מה?"
שאלתי. "איך אתה קורא לחיה? איך אתה מפיל את כל החינוך שקיבלת
מגיל אפס ונותן לאינסטינקט להשתלט על מוח שלך?". "זה לא ברור?"
שאלתי, "אני יוצר לחץ נפשי קיצוני על עצמי. אני מעלה למול
העיניים שלי דברים שמרתיחים לי את הנשמה. כשאני זועם הרבה יותר
קל לי לשכנע את ההיגיון לצאת לפרסומות". עינת חייכה ואמרה,
"בדיוק. אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מסוגל להרתיח את עצמך ככה
היום? שאתה זקן מדי? באא! צדק הוכיח לך היום שאתה מסוגל גם
מסוגל. אם תצטרך לקרוא לחיה, מיגי, תזכור את מה שהיה היום.
עכשיו באו נחזור לישון. אה, ותעשה לי טובה קטנה? אל תשדר את
הסיוטים שלך בכזאת עוצמה. גם אני צריכה לישון".

העולם
אהוד לא היה היחיד שלא ישן כמו שצריך באותו הלילה. לאחר ארוחת
הערב התקשרה הלגה ריכטר אל הלן סמיתרז ועדכנה אותה באירועי
הערב. הלן בילתה שעות בניסיון להבין מה קרה בחדר המלון ומה
מרמז המפגש המוזר הזה. שנתה נדדה באותו לילה והיא עשתה את מה
שעינת אוהבת לכנות "ספורט לילי - בטן, גב, בטן, גב, צד שמאל,
צד ימין, צד שמאל, צד ימין". אולי זו הייתה הסיבה למה שקרה
למחרת אבל הלן סמיתרז מעולם לא חיפשה לעצמה תירוצים. מבחינתה,
דברים קרו כי הם קרו ואין שום טעם להתעכב עליהם.

מיגי
"זה מביא אותנו לשום מקום," נהמתי בתסכול והנחתי את חבילת
הדפים, "כאילו שמה שהיה לנו אתמול לא היה מספיק, והנה לינדון
מביא עוד טונה וחצי של מסמכים שאנחנו לא אמורים לראות. ומה
השגנו עד עכשיו? כלום!". עינת גיחכה. "אתה שוכח שבהתחלה זה לא
נראה כזה רעיון רע," אמרה. "אולי," הודיתי, "אבל זה לוקח יותר
מדי זמן. אני רוצה לראיין את העדה ההיא, לראות אם היא זוכרת
משהו שיוכל לעזור לנו". הלן נחרה. "תשכח מזה," היא אמרה, "העדה
הזו הדחיקה הכל. גם כן עדות ראייה". חשבתי לרגע ונדתי בראשי.
"אם נצליח לשכנע אותה להציף על פני השטח את כל מה שהודחק, אולי
אני אוכל לזהות משהו מוכר". הלן הטיחה את חבילת הדפים שבידה על
השולחן ופנתה אלי. פניה היו סמוקות. "זה גם מה שאמרת על
המסמכים האלה! אתה יודע משהו? לי נמאס מכל השטות הזו! מתוך
כבוד כלפי החוקים אני לא שאלתי מי ומה אתה לעזאזל. אפילו לא
טרחתי לנסות להבין איך הרוצח שלנו הגיע לחדר המלון שלך ולמה!
מרגע שהגעת הנה אתה מחולל מהומות. עכשיו אני רוצה תשובות! מי
אתה ומה הקשר שלך אל הרוצח שלנו?". נעצתי בה מבט המום ואז
נאנחתי. "אני מניח שמגיעות לך תשובות," עניתי, "עינת ואני
היינו... ובכן... סוכנים של המוסד הישראלי. עבדנו ביחד עם
ה-CIA בכמה מבצעים ובסופו של דבר, כשהתשחררנו משירות באנו
לאמריקה כדי לחיות כאן. באיזשהו שלב הציעו לנו עבודה כמורים
ב-CIA והסכמנו אבל אחרי שנתיים ומשהו החלטנו שאנחנו רוצים שקט
אז עזבנו". הלן לא נראתה כמתרשמת. למרבה הצער גם עינת לא
התרשמה במיוחד מהסיפור המאולתר והפחות-או-יותר אמיתי שלי. "עוד
לא ענית לי על השאלה השניה," אמרה הלן, "מה הקשר שלך אל הרוצח
שלנו? מאיפה אתה יודע כל כך הרבה על האדם-חיה הזה?". "גארול,"
עניתי, "לא סתם אדם-חיה. אני יודע עליו כל כך הרבה כי אני מי
שלימד אותו". "אתה מה???" הלן זינקה מכיסאה. פניה היו אדומים
מזעם וידה התכווצה באיזור החגורה שלה, לא רחוק מנרתיק האקדח.
לא נרתעתי מול הזעם שלה. "אני המצאתי את התחפושת הזו," עניתי
לה, "היה פעם מקרה שבו נאלצתי להעמיד פני מת. כדי להמשיך
להשפיע על מהלך העניינים בלי להפוך למת באמת, יצרתי את דמותו
של לגיון - שילוב מפלצתי בין אדם וחיה שקורא לעצמו גארול ומדבר
בקול חייתי כזה. אחרי שהכל הסתיים, לימדתי על השימוש בתחפושת
הזו כדוגמא לכיצד אפשר להפיל בפח אנשים חכמים ומלומדים בעזרת
סיפור כיסוי מוצלח שדואג אפילו לפרטים קטנים כמו שם של אהובה
שנשארה מאחור ודברים דומים. זה הכל. הוא העתיק ממני. בגלל זה
קראו לי". הלן נאבקה בעצמה והשתלטה על זעמה. "אתה יכול ללכת
לראיין את העדה. הלגה תסיע אותך. אבל שיהיה לך ברור! אני לא
אוהבת אותך, אני לא בוטחת בך ואני לא מוכנה שתחולל מהומות.
מובן?". משכתי בכתפי ולא הגבתי. אחד הדברים שלמדתי בחיי הוא
שמה שנחשב כ-"לחולל מהומות" אצל אדם אחד נחשב כהתנהגות נורמלית
אצל אדם אחר. וכמובן, אם היא דורשת ממני לוותר על ההתנהגות
העצמאית שלי אז אני מוותר מראש. לא אתן שיכבלו אותי.

"הלגה," שאלתי, "למה הלן שונאת אותי?". הלגה האטה לפני מעבר
חצייה וענתה בלי להוריד את עיניה מהכביש. "אני לא יודעת,"
ענתה, "לא עשית שום דבר לא בסדר עד כמה שאני יודעת". "הלגה לא
מוצלחת בחשיבה מתוחכמת," הזכירה לי עינת ממקום מושבה במשרדה של
הלן, "אבל אני חושבת שאני יודעת". "נו?" שאלתי, "איזה מהומות
אני מחולל?". "מיגי," עינת גיחכה בלי קול, "תגיד תודה שאתה לא
לידי אחרת הייתי מרביצה לך עם חבילה של מסמכים סודיים ביותר!
אתה לא יודע שאם היית מכשיר כלשהו, היית מאיץ חלקיקים?". "את
טוענת שאני גדול ומגושם?" חשבתי אליה. "לא, טיפשון שכמוך. אני
אסביר לך כי אתה מרחף מכדי להבין את זה אם אני משתמשת במילים
בנות יותר משתי הברות! ראית איך הלן תוקפת את המסמכים שהיא
קוראת? היא עושה את זה בצורה מסודרת ובלתי מתפשרת. כמו מחשב,
היא נוגעת בכל פרט ופרט. ואתה בדיוק ההפך ממנה. מיגי, הלן
אוהבת את החיים שלה מסודרים. אתה כל הזמן שואל שאלות. אתה מטיל
ספק בכל דבר, מערער על כל דבר. אתה צריך להסתכל במצפן כל בוקר
כדי להאמין שהשמש באמת זורחת במזרח! מיגי, אתה והלן זה כמו
ניטרו וגליצרין. לחוד הם סתם אבל ביחד זה חומר נפץ בלתי יציב
ונפיץ ביותר. אתה מרגיז אותה כי אתה מפקפק בדברים שמבחינתה הם
אמת מוחלטת. היא אוהבת סדר ואתה כאוטי לגמרי. מיגי, בלשון
ציורית היא נמלה פועלת חסרת שאיפות ואתה חתול בר עם כאב
שיניים. אתה יודע שהדרך הכי טובה לשגע פדאנט זה לגרום לאי-סדר,
נכון?". הנהנתי בשקט. הייתי מעלה את הטיעונים ההגנתיים שלי אבל
באותו רגע עצרה הלגה את המכונית והחלה להיכנס בהילוך אחורי אל
תוך מפרץ חניה.

קראו לה אליין ומשהו בשם הזה הרגיז אותי בלי שום סיבה נראית
לעין. היא מזגה לנו לימונדה קרה והתיישבה על כורסא
גבוהת-משענת. ידיה היו שלובות על חזה, אגרופיה קפוצים בחוזקה.
היא נשענה קדימה בכורסא. שפת הגוף הזו סיפרה לי הרבה יותר
מהמבט חסר-הישע שבעיניה. "כבר אמרתי לכל מי שתישאל אותי," היא
אמרה בקול מתגונן, "אני לא זוכרת כלום". "הממף," אמרתי בזלזול
מדומה, "אולי הסוכנים פשוט שאלו את השאלות הלא נכונות". עיניה
נפערו בהפתעה - דבר שגרם לה להיראות עוד יותר פגיעה וחלשה.
"אתה לא סוכן פדרלי?" היא שאלה. "לא!" נדתי בראשי בחיוך מלא
גאווה. "אז מה אתה?" היא המשיכה לשאול, "פסיכולוג?". "מקסימום
פסיכי," עניתי בחיוך, "אבל אני אסלח לך על העלבון כי לא ידעת
שזה יעליב אותי". "אז מה אתה?" המבט שלה התחלף לחרדה גלויה,
"הם לא היו נותנים לסתם מישהו לבוא ולשאול שאלות!". "בטח שלא,"
הסכמתי בחיוך עדין. עיני בחנו במהירות את הסלון וקלטו את כל
סדרת "עולם הדיסק" של טרי פראצ'ט במרכז ארונית ספרים קטנה. זה
נתן לי רעיון. "מה אתה?" היא חזרה ושאלה. "אני מאזין מקצועי"
עניתי, "אם כי לא תמורת תשלום. אני מאזין לאנשים כי אני נהנה
מזה". עיניה זינקו לרגע אל הספריה ואז חזרו אלי. "אתה קראת את
טרי פראצ'ט?" היא חייכה. הנהנתי. "עולם הדיסק היה הפארודיה הכי
מצחיקה והכי מוצלחת על העולם שלנו," עניתי. החלפנו דעות על טרי
פראצ'ט, מעלים בינינו קטעים משעשעים במיוחד. ואז, כשראיתי שהיא
יותר נינוחה, ביקשתי שתספר לי כל מה שהיא זוכרת על אותו הערב.

קרה לכם פעם שדיברתם עם מישהו על איזה נושא רגיש ופתאום גיליתם
שאתם מספרים הרבה יותר מכפי שהתכוונתם לספר בהתחלה? אני קורא
לתכונה הזו 'האזנה ממוקדת'. בדרך כלל כשאנשים נתקלים באוזן
קשובה שמעניקה את כל תשומת ליבה אליהם, הם נוטים 'לשפוך' דברים
שבדרך כלל הם היו משאירים בלב. זה עבד גם הפעם. מרגע שחשה
בנוחות, דיברה אליין במהירות גם אם בחוסר בהירות מסויים. כל
המחסומים הרגשיים נפלו בפני ההאזנה הממוקדת שלי.הקשבתי בשקט
כשתיארה כיצד הפתיע צדק את קורבנו מאחור. לא יכולתי שלא להעריך
את יכולתו. הוא זינק על קורבנו ודקר אותו במהירות לפני שמישהו
אפילו ידע שהוא שם. "ואז," אליין גירדה את ראשה, "הוא התכופף
מעל לאיש הגוסס ואמר משהו על יאן מין ומשהו על נומפן". זינקתי
על רגלי. "את בטוחה?" שאלתי. זיכרון המגירות שלי התריע על משהו
ולכן התעלמתי מהתשובה שלה. זכרתי כתבה קטנה וחסרת חשיבות בעמוד
הרביעי של העיתון, משהו מלפני שלוש וחצי שנים על מרגל אמריקני
בשם צ'או יאן-מין שנתפס ב... לא הצלחתי להיזכר. הרצתי בראשי
מפה של אסיה המזרחית בחיפוש אחר עיר שנשמעת כמו נומפן. זה היה
הימור אבל זה נשמע טוב. סין? לא. ויאטנם? לא. מלזיה? לא. דרום
קוריאה? לא. צפו- חייכתי וקראתי "פנום-פן! זה השם! פנום-פן,
עיר הבירה של קוריאה הצפונית!". כמעט ורקדתי מרוב התלהבות.
"הלגה," קראתי, "לכי להתניע את המכונית! אליין, תודה רבה
רבה!". "אתם תתפסו אותו?" היא שאלה. חייכתי והנהנתי. "הטיפש
הזה לא יחתוך יותר אף אחד," הבטחתי.

במכונית, ישוב בנוחות, לקחתי את הטלפון הסלולרי והתקשרתי
למשרד. הצטערתי שלא יכולתי להשתמש בקשר עם עינת בשביל להתחיל
לוודא דברים אבל עינת הייתה כמה קומות למטה, מנסה להבהיר
לגננות שג'ייד לא מתכוונת לשום דבר רע כשהיא מערבבת עברית עם
אנגלית. למרות ההתרגשות שדברי גרמו לה היא לא נטשה את השיחה
באמצע. אז התקשרתי. "הלן," אמרתי, "הרגע סיימנו עם העדה שלנו
ונחשי מה?". "אני לא אוהבת משחקי ניחושים," תגובתה הייתה
צוננת, "אבל אני מצאתי קצה חוט - באיזו תקרית בקוריאה הצפונית
לפני כמה שנים היה מעורב בחור בשם ג'ו גאליס". השם זינק לי מיד
לראש - בחור שתקני אבל חכם שמעולם לא החמיץ שעה בחדר כושר.
והוא גם היה תלמיד לא רע בכלל בקורס שלי. זה התאים. "תראה,"
אמרה הלן, "אין פה הרבה פרטים על מה שקרה אבל צוין בכוכבית שיש
המלצות לגבי תפקודו של גאליס בפרשה ושהן הוכנסו לתיקו האישי".
"אוה?" אמרתי, "אני זוכר את ג'ו גאליס. מה היו ההמלצות?". כמעט
יכולתי לראות את משיכת הכתפיים הנזעמת. "לא רשום פה. מצאתי את
זה הרגע ובדיוק עמדתי להתקשר ללינדון טריי". "כשתתקשרי אליו,"
עניתי, "תגידי לו שעדת הראייה זוכרת ששמעה את הרוצח שלנו אומר
'יאן-מין' ו-'פנום-פן', בסדר?".

"לינדון יביא לנו את החומר מחר בבוקר," אמרה עינת כשנכנסתי
למשרד, "הוא מסר שהוא מצטער אבל כל הארכיבים סגורים כבר בשעה
כזו והבחור שדואג להוציא משם דברים כבר נסע הביתה. ינסו לקרוא
לו לחזור במיוחד מהבית". "שנמצא שני מטר מלאנגלי?" שאלתי
בתקווה. עינת נדה בראשה בכעס. "שני מטר מבולטימור" ענתה.
בהתחשב במצב התנועה בכבישי בירת ארצות הברית תיארתי לעצמי
שייקח לבחור האומלל לפחות שעה וחצי לחזור. עינת גיחכה. "משהו
מצחיק?" שאלתי. לא מצאתי שום דבר מצחיק בעניין. הלן הניחה את
שפופרת הטלפון ואמרה, "כן, יש משהו מצחיק בקטע הזה. לינדון
טריי זוכר את הכתובת של הבחור שלנו". היא הצביעה לכיוון הדלת.
"בעוד שתי דקות יכנסו לפה הסוכנים גלובר ואלינגטון," אמרה,
"אני חושבת שפגשתם אותם". "פגשנו," עניתי. הלן משכה בכתפיה.
"בכל מקרה, הם הולכים לבקר בבית של ג'ו גאליס". "חכי," אמרה
עינת, "רק שניהם? בלי ליווי של יחידת ימ"מ? בלי איזה סיוע?".
"איזה סיוע הם יצטרכו?" שאלה הלן, "הוא רק אדם אחד". "הוא אדם
מסוכן וחסר מעצורים," עניתי, "אדם שיש לו הידע והאמצעים בשביל
להתמודד מול שני אנשים עם אקדחים". עינת הנהנה. "תשלחי איתם
איזשהו גיבוי!". "גיבוי?" הלן נדה בראשה, "אין שום צורך להקפיץ
חצי עולם בשביל דבר כזה. הוא אפילו לא ידע שהם מגיעים. את רוצה
ללכת איתם?". עינת נדה בראשה. "אני מוכנה לעשות את זה אבל
חשבתי יותר בכיוון של פלוגת קומנדו. את יודעת, הלגה ריכטר
והMP10 של הכלר אנד קוך? שבעת המופלאים? שובו של הסמוראי?
הבאלרוג? התאומות אולסן? טוב אולי לא התאומות אולסן. בחורות
נחמדות אבל לא כל כך מתאימות לתפקיד הזה...". "את עושה ממני
צחוק?" שאלה הלן. קולה של עינת הפך לצונן ומתנשא. "אני מתנהגת
באותה בגרות שבה את מתנהגת. אני אלך איתם ומיגי יבוא איתנו גם
אבל בסופו של דבר, אתה תבואי אלי ותגידי 'אני מצטערת, עינת, את
צדקת ואני טעיתי'. את תראי".

"אתה בטוח שנזדקק לאקדחים?" שאל הסוכן אלינגטון כשביקשתי לצייד
אותי ואת עינת בנשק חם. "אתה יכול לבנות על זה" עניתי. "החיים
זה לא סרט הוליוודי," המשיך הסוכן להקשות. הנהנתי ואז זקרתי
אצבע  לכיוונו. "המטרה שלנו שכח את זה" אמרתי. הוא הנהן והוביל
אותנו אל הנשקייה והמטווח. הוא נתן לי סמית-אנד-ווסון חצי
אוטומאטי בקוטר 10 מילימטרים - אקדח השירות התקני של ה-FBI.
בחנתי אותו בשתיקה. "אתם יודעים להשתמש בזה בכלל?" שאל. עינת
משכה בכתפיה ואז אמרה, "שים מגיני אוזניים". הסוכן אלינגטון
העביר לי זוג מגיני אוזניים ושם אחד על ראשו. עינת התאימה את
המגינים על אוזניה ואז החזיקה את האקדח טעון אבל לא דרוך
כשפניו לרצפה. היא תקתקה על לוח הבקרה ודרשה מטרה קופצנית -
כלומר שמטרת הקרטון תזוז לצדדים בצורה מקרית, מחקה אדם שמנסה
לזגזג נגד יריות. המטרה החלה לזוז מיד. ידה הימנית של עינת
התרוממה והתיישרה. היא דרכה את האקדח בידה השמאלית ואז תפסה את
האקדח בשתי הידיים בתנוחה המכונה תנוחת וויבר. היא החלה לירות
מיד. מחסנית עשרת הכדורים נגמרה במהירות ועינת לחצה על לוח
הבקרה. מטרת הקרטון הפסיקה לקפץ והתקרבה אל עינת במהירות. כל
העסק ארך לא יותר מחמש שניות. ארבעה חורים נפערו בחזה המטרה
ושלושה חורים נוספים בראשה - שניים מהם גדולים יותר בגלל
שנוצרו משני כדורים ולא מאחד. חור אחרון ישב לו בדיוק מתחת
לטבור המטרה - במקום בו נמצאת המפשעה במטרה אנושית. עינת בחנה
את המקבץ הקטלני, משכה בכתפיה ואמרה, "יש לי יום גרוע".
"בסדר," נכנע הסוכן אלינגטון, "את יודעת להשתמש בו. מה איתך?".
"באותה רמה כמוה," עניתי, "אבל אין לנו זמן לבזבז אז אני מעדיף
להוכיח לך את זה בפעם אחרת. בסדר?".

כתובתו של ג'ו גאליס הייתה בית קטן בדרום וושינגטון. "תהיו
מוכנים," רמזתי בשקט וניגשתי לדפוק על הדלת. לא הייתה תשובה.
"מר גאליס," צעקתי, "כאן ה-FBI. פתח את הדלת". עדיין לא הייתה
תשובה. "נפרוץ אותה?" הציעה עינת. "זה קורה רק בסרטים," ענה
הסוכן גלובר, "בלי שום ראיה רצינית ובלי צו חיפוש אנחנו לא
יכולים לעשות את זה. אני מציע שנחכה ונראה אם הוא חוזר". "לא,"
עניתי, "חכה, תסתכל". הצבעתי על חלון שהסורגים בו היו מעט
משוחררים. התקרבתי אל החלון. וילון הסתיר לי את פנים הבית אבל
זה היה חלון הזזה . יפה. הצמדתי את ידי אל קצה החלון. יד ימין
שלי דחפה את החלון כלפי מעלה בעוד שיד שמאל טלטלה אותו הצידה
בעדינות. זה עבד. החלון נרעד והשתחרר מהתפס. "אגוזי?" ביקשתי.
עינת תפסה את הסורגים ומשכה אותם, יוצרת מרווח שהספיק בשביל
שאוכל להשתחל בינם לבין אדן החלון. משכתי את עצמי דרך החלון אל
תוך חדר מגורים קטן. יד אחת על נרתיק האקדח הצצתי מסביב. הכל
נראה ריק. הטלוויזיה הייתה כבויה. המערכת הייתה דלוקה אבל לא
השמיעה שום דבר. היה מפתח בצד הפנימי של הדלת אז פתחתי אותה.
עינת ושני הסוכנים נכנסו. "הכל נראה ריק," אמרתי, "בואו נעיף
פה מבט". הצצתי לתוך חדר שינה קטן. המיטה הייתה מבולגנת כאילו
מישהו שכח לסדר אותה בבוקר. הייתה שידה קטנה ומספר ספרים נחו
עליה. נעתי קדימה כדי לתת מבט טוב יותר על החדר. "מיגי," עינת
קראה לי, "בוא תראה את זה!". חזרתי אל חדר המגורים. עינת
החזיקה קופסת קרטון קטנה בידה. "מה?" שאלתי. "על השולחן" היא
ענתה. היה שם שלט קטן ועליו פתק בכתב יד רועד ולא מסודר.

הוד
לוחץ על הPlay  ונהנה מההקלטה

לא אהבתי את הרעיון אבל החלטתי ללחוץ על הכפתור בכל זאת.
המערכת השמיעה קול קטן ואז בקע קולו של צדק מהרמקולים. "הוד,"
אמר יריבי, "שמח שבאת. 'צטער שאנחנו לא פה. אני מקווה
שתאהב את ההפתעה שהשארתי לך. ניטרוגליצרין נקי עם שעון של
עשר דקות". "מיגי!" עינת קפאה במקומה, "החבילה הזו הייתה מעל
השלט הזה. אתה חושב שהוא התכוון אליה?". "תעמדי במקום" עניתי,
"יציב". גחנתי אליה וקירבתי את אוזני אל קופסת הקרטון. לא
התקשיתי לשמוע את תקתוקו של שעון מעורר גדול - מהסוג הישן
שמצלצל בעוצמה שגורמת לו לרעוד! ניטרוגליצרין הוא חומר נפץ לא
יציב ברמה כזו שמספיק טלטול קל כדי לגרום לו להתפוצץ. "אגוזי,"
אמרתי, "היה לך מזל שזה לא התפוצץ כשהרמת את זה. אנחנו צריכים
למצוא דרך להוריד את זה ולהסתלק". "אין דרך, מיגי" קולה היה
קפוא אבל ידיה היו יציבות ולא רעדו כלל, "להוריד את זה עשוי
להיות מספיק בשביל לפוצץ את זה". "מה עוד אפשר לעשות?" שאלתי
אותה. "צאו החוצה," היא ענתה, "אני אסתדר". "עינת!" אמרתי. "אל
תתווכח אהוד!" קולה היה נחוש, "קח את הסוכנים ולך! עכשיו!".
לא התווכחתי. קראתי לשני הסוכנים ותדרכתי אותם בקצרה על
ההתפתחות הזו. גררתי אותם החוצה במהירות. "שיהיה בהצלחה
אגוזי," חשבתי אליה. "אני לא אתנגד לקצת מזל" היא ענתה לי,
"הנה זה בא". כעבור כמה שניות הרעיד את הבית פיצוץ אדיר. להבות
זינקו מהחלונות והדלת וזכוכיות התפוצצו במרחק של חצי רחוב. גל
ההדף היה מספיק בשביל להפיל אותי מרגלי. "אגוזי!" קראתי בהלם
ואימה. לא יכולתי לאבד אותה! היא הייתה אחת הסיבות הכי חשובות
לחיי! לעזאזל עם זה, היא הייתה חיי! באנקה מתכתית החל הגג
לקרוס. מבעד לדלת הבוערת, בזינוק שלא היה מבייש אף שוער בעולם,
קפצה עינת, חרוכה וקצת מדממת אבל חיה. היא 'נמרחה' על המדרכה
ומיד החלה להתגלגל במהירות על האדמה, כדי לכבות להבות שתפסו את
חולצתה. מצאתי צינור מים שישב לו ליד החלון ההרוס. פתחתי את
הברז והצפתי אותה במים. "מיגי," היא אמרה לאחר כמה שניות,
"תודה על המקלחת". "מה לעזאזל קרה?" שאלתי. היא השתעלה, ירקה
כדי לנקות את פיה מאפר ואז גיחכה. "החלטתי לבדוק אם הקטע הזה
עם לזרוק את הפצצה לאמבטיה עובד" ענתה, "זה היה פחות יעיל מכפי
שקיוויתי". היא הסתכלה במורת רוח בדם שנזל משריטה שהשאיר שבר
שיש על לחייה השמאלית. "זה היה יעיל מספיק," משכתי אותה אלי
וחיבקתי אותה, "כמעט עשית לי התקף לב. את יודעת איזה סיבוך זה
יהיה לחיות בלעדייך?". עינת נחרה, שומרת על המוראל הגבוה שפרסם
אותה בכל העולם, "את זה אני שומעת ממישהו שאמר עלי פעם שעדיף
להתחתן עם לורנה בוביט. מיגי, אנ'לא מאמינה לך בגרוש. בטח היית
מוצאת איזו מישהי מטורפת או רחמנית כמוני שתחליף אותי". לא
יכולתי שלא לחייך. אם המצב גרוע ועינת מתבדחת אז המצב טוב
בהרבה מכפי שהוא נראה.

הייתי זקוק לניקוי ראש וידעתי את זה. אז עשיתי את מה שאני
משתדל תמיד לעשות כשאני זקוק לניקוי ראש - משנה אווירה. ירדתי
עוד פעם אל פינת המשחקים של המלון והזמנתי עוד שעתיים של משחק
בגלקטיקה. זו הייתה טעות. ברגע שהתחברתי לא עמדתי בפיתוי
ונפניתי אל מנוע החיפוש של המשחק. ביקשתי מידע על ספינת הדגל
'גלמדנינג'. המידע לא הפתיע אותי כמעט בכלל. ספינת הדגל הזו
שירתה, איך לא, משתתף שקרא לעצמו בנדיקט. קראתי בעבר את סדרת
'אמבר' של רוג'ר זילאזני וזכרוני ציין שהנסיך בנדיקט, אמן
החרב, איבד את זרועו הימנית בגלל בגידתה של לינטרה, אישה שאותה
אהב (וגם ילדה לו בת). כל כך מתאים. גלמדנינג היה סוסו של
בנדיקט, זכרתי, סוס מנומר, גדול מימדים ובעל יכולות מופלאות.
"אז בנדיקט רוכב לו על גלמדנינג אלי קרב, מה?" חשבתי בלי
הומור, "בוא נראה אם הוא מחובר עכשיו". חיפשתי במנוע החיפוש את
בנדיקט. לא הופתעתי לגלות שהוא לא ציין שום פרטים אישיים על
עצמו. אבל שמחתי לגלות שיריבי כן מחובר - וממתין לפתיחתו של
קרב. במהירות עברתי אל סיפונה של Serpent והוריתי לנווט לקפוץ
במהירות אל הסקטור שבו היה צדק ממתין לתחילת הקרב. הגעתי בזמן.
לאחר דין ודברים קצר, הצטרפתי, כמעט ברגע האחרון אל קבוצה של
תשעה שחקנים אחרים לקרב בסקטור עשיר במשאבים שבו יש שש מערכות
שמש שונות, נקודות יציאה רבות, חורי תולעת רבים. קרקע פוריה
לקרב מרובה-צדדים. וזה עמד להיות קרב קשה, ידעתי.

" אני קורא חתימות על-חלל מרובות בווקטורים שונים!" דיווח קצין
הבקרה הטקטית. וולי, קצינת מערכות הנשק הבלונדית גיחכה בקול.
"יש לנו שתי קבוצות אימפריאליסטיות, שלוש קבוצות מורדים, שתי
קבוצות בני צל ושתי קבוצות פורעים" אמרה, "נראה שיהיה לנו יום
עמוס". "הנדסה!" קראתי, "בנייה במתכונת הרגילה. אני רוצה שתי
נושאות סטנדרטיות ונושאת קרבית על ההתחלה. אה כן, תבנו לי עוד
שש פריגטות 'טורו' בבקשה. יש לי תחושה שנזדקק להן". "חיובי,"
דיווחו מהנדסה, "מתחילים לבנות עכשיו". "ערוץ קשר פתוח,"
אמרתי, "הקשב, ספינת הדגל גלמדנינג. אני קולונל גת ואני הולך
להשמיד אתכם בקרוב. זה ביני ובינך, חבוב". כמקודם, ענה לי קצין
ממוחשב. "קולונל גת," ענה, "אתה סיכון לכולנו. הקשב כל הצבאות.
אם אתם לא רוצים לאבד כל סיכוי, בוא נתאגד נגדו ונכסח אותו.
אנחנו תשעה והוא אחד". "הם יקבלו את זה כנראה," העריכה וולי,
"כולם בוודאי שמעו שגלמדנינג הצליחה להביס אותנו פעם קודמת".
היא צדקה כמובן. שניים מציי המורדים ואחד מציי הפורעים היו
הראשונים להצטרף. לאחר בחינה מדוקדקת של מצב הכוחות, החליטו כל
האחרים שעדיף להם גם להצטרף. אחרי הכל, לא כל יום אתה מקבל את
ההזדמנות להביס את 'קולונל גת' הידוע. "וולי," גיחכתי, "צדקת.
זה הולך להיות יום עמוס!". "פיקוד," קראו לי מהנדסה, "אני
ממליץ שברגע שהנושאות יהיו מוכנות, נעביר חלק מרשימת הבנייה
אליהן כדי לקצר את זמן הבנייה". "חיובי, קצין הנדסה," עניתי.
לא בפעם הראשונה שמחתי על על כך שהשקעתי רבות באינטליגנציה של
קציני ספינת הדגל שלי. קצין חכם יותר מגיב טוב יותר ויכול, כפי
שהוכיחו וולי וקצין ההנדסה, להעריך מצבים ולהציע תוכניות. חוץ
מזה, הם גם התנהגו בצורה יותר 'אנושית'. יכולתי להצביע לדוגמא
על קצין הניווט שהיה חדש יחסית - קצין הניווט הקודם לא שרד את
הקרב שבו קיבלה וולי את הצלקת שלה - ונטה לדבר בצורה עניינית
וישירה וממוחשבת - בלי הלצות או הערות בסגנון 'יהיה לנו יום
עמוס'. ובמצב כמו זה שעמדתי מולו - תשעה מול אחד - קצינים
חכמים שמגיבים מהר ומסוגלים גם לתפקד בצורה עצמאית יהיו נכס
חשוב. בתוך שלוש דקות כבר שילחתי קבוצה של פנאטים לסייר ולחפש
את מיקום האויב. הקורבטות היו מוסוות כקרביות סיור של ציים
אחרים - כך שאם יתגלו על ידי אחד האויבים הן עשויות להטעות
אותו כך שיחשוב שהן שייכות לאחד מבעלי בריתו. חיכיתי בחוסר
סבלנות בזמן שהצי שלי הלך והתגבש לו. לבסוף דיווחה אחת
הקורבטות על קבוצה גדולה של ספינות שקפצו למערכת. הקורבטה
שידרה נתונים ויזואליים ואני בחנתי אותם בעיון. ספינת הדגל של
הצי הזה הייתה ספינת 'מלאך אפל' קלאסית - גוף רחב שמסתיים
בכדור גדול. סימני השיפוצים המתקדמים שעליה וסימוני צבע וסמל
מיוחדים סיפרו לי מי מפקד על הצי הזה. "גלמדנינג!" קראתי, "זה
הוא! כל הצי, היכונו לתנועה מהירה אל המיקום הזה!". התקשיתי
להאמין שיריבי היה חסר סבלנות עד כדי כך שיסתער אלי בלי סיוע
רציני מבעלי בריתו אבל הפנאטים האחרים דיווחו שהמערכת כמעט
ריקה מנוכחות אויב. טוב. צדק ישלם על הטעות שלו. אמנם הניצחון
בקרב הקודם זיכה אותו בהרבה נקודות - מה שהקפיץ אותו בערך
חמישים מקומות למעלה בדירוג ואפשר לו לשדרג הרבה דברים - אבל
עדיין לא היה לו צי שיוכל להתמודד בקרב אחד-על-אחד הוגן מול
הצי המעולה שלי. הצי שלי הסתדר במבנה כדורי מסביב לנושאות
הסטנדרטיות 'אמת' ו'צדק' ונושאת הלחימה 'חופש'. חשבתי במהירות
כשהבנתי ששמה של הנושאת הסטנדרטית דורש החלפה. טוב, אם אויבי
הוא צדק, אז ידידי הוא... "כל הצי!" קראתי, "קבלו החלפת שם.
נושאת הקרביות הסטנדרטית צדק נקראת מרגע זה ואילך 'עינת'!".
לרגע הרהרתי כמה טוב זה כשאנשיך הם דמויות ממוחשבות. בני אדם
רגילים היו תוהים בוודאי למה, אולי מתמרמרים ובטוח נזקקים לשנה
לפחות כדי להפסיק להתבלבל. יצירי המחשב היו פשוטים בהרבה. מרגע
זה ואילך, אם אקרא לצדק, אף אחד מהם לא ידע למה אני מתכוון,
מלבד אולי קציני ספינת הדגל החכמים מאוד שלי. Serpent שלי
נשארה מאחור בעוד הצי מתקדם. היה סיכוי שכל העסק הזה הוא
מלכודת ואם כן, עדיף היה לי שספינת הדגל שלי לא תהיה בסיכון.

זה היה צעד חכם. ברגע שצי ההתקפה האדיר החל להחליף מהלומות עם
הצי של צדק, דיווחה אמת על קפיצות עיוות מרובות. הצי שלי עמד
לפתע מול שישה ציים מאוגדים. "צאו משם!" קראתי באימה, מבין
לפתע שיריבי לא פעל בטפשות. מודע לרצוני העז לנקום בו, ניצל
צדק את הנטייה של לוונדטות והציג בפני את המטרה המושלמת - קרוב
וחסר סיכוי לכאורה - ויושב לו בשקט ליד נקודת היציאה היחידה
במערכת, במקום שבו ינחתו כל בעלי בריתו ברגע הנכון.
"מעמעי-עיוות מונעים קפיצה החוצה" דיווחה חופש, "אנחנו מוקפים
ללא יכולת מילוט!". "לכו על מעמעי-העיוות!" עניתי, "ברגע שאתם
חופשיים מהם, תקפצו לכל הרוחות!". "מבצעים!" ענתה אמת.

באותו רגע הזדעזעה Serpent ובעוצמה. "מה זה היה לעזאזל?"
שאלתי. "פנאטים!" ענתה וולי, "מעריכה עוצמת הפגיעה של שש עד
שמונה פנאטים!". "דוח נזקים!" דרשתי. "נזק קל למבנה," ענתה
הקמנ'ש בניד ראש, "חכה! אני קולטת שישה שודדים משחררים
הסוואה!". 'שודד', פריגטת פורעים מתוחכמת, הייתה חמושה בשתי
אבוקות לייזר - תותח קרניים שמתיך שריון וגורם נזק פנימי רב.
בנוסף, לשודד יש מתקן הסוואה שהופך אותה לבלתי נראית לגמרי.
כנגד שש כאלה, Serpent יכלה להתמודד אבל אז הזדעזה ספינת הדגל
שלי עוד פעם כשמטח שני של פנאטים התגנב והיכה בגופה הנאה
בעוצמה. "חבר'ה," אמרתי באנחה, "בואו נקפוץ למערכת אחרת!".
קצין הניווט הגיב מיד, מחשב את דרישות האנרגיה ואז מכוון את
Serpent. היקום הבזיק מסביב לספינה לרגע ואז Serpent התממשה
במערכת אחרת. "אמת!" קראתי, "דיווח!". "עינת ספגה נזק קל,"
הייתה התשובה, "אמת עם נזק מבני רב וחופש לגמרי לא פגועה.
עדיין יש שני מעמ- חכה! תקן את זה למעמם-עיוות אחד! אנחנו נצא
מפה בקרוב". "ויפה שעה אחת קודם!" אמרתי, "אבידות?". "ארבעים
אחוז!" ענתה חופש, "מעמעם-העיוות האחרון נעלם. מבצעים קפיצת
חירום עכשיו!". פירושה של קפיצת חירום היה שאי אפשר יהיה לקבוע
את היעד אבל היא מתבצעת במהירות גבוהה בהרבה. הצי שלי נפוץ לכל
ארבע הרוחות והקפיצה גם הרסה את אמת - נושאת הקרביות ספגה נזק
מבני קשה ובמהלך הקפיצה, במקום שהספינה תתקפל כמו שצריך לתוך
החלל, התקפלל החלל לתוך הספינה, קורע את נושאת הקרביות לגזרים.
"הנדסה," קראתי. "תהיה לך מחליפה עוד שלוש דקות," ענה קצין
ההנדסה. "טוב מאוד," אמרתי, "דוח נזקים מההתקפה שספגנו?". "נזק
מבני קל," דיווחה וולי, "אבל הנדסה ספגו כמה חבטות. מהירות
הבניה הצטמצמה בשבעה-עשר אחוזים". "אני יורד לשם לבדוק מה
הולך," אמרתי, "תארגנו את הצי ותדאגו שיקפצו הנה. צדק לא ינצח
אותי כל כך מהר!".

מדור ההנדסה תפס את החלק הארי של ספינת הדגל. שם נבנו כל
הספינות ש-Serpent בנתה. היו כמה חורים קטנים בתקרת המדור
וראיתי שברים של מכשירים. Serpent, כמו כל ספינת דגל או נושאת
קרביות, יכלה לתקן את עצמה. ירדתי בעיקר כדי שאוכל להעריך במו
עיני כמה זמן יקחו התיקונים. במחלקת הבנייה כבר עמלו לבנות עוד
פעם את כל הספינות שאבדו בהתקפה הפזיזה שלי על גלמדנינג. בחנתי
את גופה הנאה של פריגטה מדגם טורו. כפי שהשם מציין, הטורו אינן
פריגטות שיורות מטווח רחוק. פריגטות אלה צוידו במנוע חזק עד
אימה, אבוקת לייזר קצרת טווח ו- מה שהעניק להן את שמן - איל
ניגוח גדול. תפקידה של הטורו היה להכות בעוצמה את גופה של
ספינת האויב, להיצמד אליה ולדחוף אותה לאחור תוך שהיא גורמת
נזק נוסף בעזרת אבוקת הלייזר שלה. מצבי היה קשה. Serpent אמנם
עיגנה כרגע שתי פריגטות טורו כאלה ועוד שלוש פריגטות רב-להב
וקבוצה של קרביות מקור-לייזר מעולות אבל זה היה מעט ו-Serpent
הייתה קרובה מדי לנקודת יציאה שאליה יכולים לקפוץ ציי אויב
גדולים. ידעתי שהטקטיקות שלי בדרך כלל מעולות ורק לעיתים
רחוקות נכשלות אבל עובדות החיים המרות הן שעמדתי מול ברית של
תשעה יריבים. 'ההשגחה העליונה' שמעתי פעם 'עומדת לצד גדודים
גדולים'. כל טקטיקה שאשתמש בה, אפילו הטובות ביותר, תהיה בנויה
עם יסודות של חול. תוכנית טובה, אפילו תוכנית סבירה בלבד,
תוביל את אויבי לנצחון כמעט בטוח.

לא טעיתי. עוד בזמן היותי במדור ההנדסה, הזדעזה Serpent
בעוצמה. "כוח אויב שמונה שש סיירות-על, שלוש סיירות כבדות,
שלוש סיירות-קלות, שש משחתות, עשר פריגטות, שתי נושאות-לחימה,
נושאת סטנדרטית ועכשיו גם כמות נכבדה של קרביות עולה עלינו,"
דיווחה וולי, "מעריכה שסיכויי הנצחון אפסיים!".
"מעמעמי-עיוות?" שאלתי. כל עוד יש כאלה פעילים, Serpent היא
ברווז במטווח. "שתי סיירות-קלות ומשחתת אחת" ענתה וולי. "כל
הנשק על המשחתת!" אמרתי, "ותבעטו בועת-עיוות באחת הסיירות
הקלות!". מחולל בועת-עיוות הוא נשק לא סטנדרטי שמורכב רק
לעיתים נדירות על ספינת דגל. במחיר של שלוש דקות טעינה בין
ירייה לירייה, מחולל הנשק 'בועה' של עיוות-חלל שיכולה להקפיץ
כל ספינה עד גודל סיירת-קלה לנקודת יציאה אקראית בסקטור. מלבד
היכולת להרחיק כך חלק מצי התקפה, ידעתי שלמחולל יש את היכולת
'לבעוט' בספינה ידידותית - למשל נושאת קרביות שרוצים להרחיק
מהקרב. והמחולל לא הושפע כלל ממעמעמי-עיוות. "מספר
מעמעמי-העיוות ירד לשניים," דיווחה קצינת מערכות הנשק, "יש לנו
סיירת גמל שלמה שלנו שקופצת חזרה אלינו עכשיו! ממליצה שנפנה
אותה נגד המשחתת המעמעמת!". חשבתי במהירות. "שלילי!" עניתי,
"שתדרוס את הסיירת המעמעמת ותרחיק אותה מכאן". Serpent החלה
להזדעזע כשהצי העוין התעלם לגמרי מהגמ'ש וריכז את כוחו נגדה.
"לא נוכל להחזיק מעמד הרבה זמן!" דיווחה וולי, "ממליצה שניסוג
לעל-חלל". הפסד בנסיגה - כמה מעליב לספוג הפסד שני ברציפות.
אבל מצד שני, יהיה חבל לאבד את Serpent. "בסדר וולי!" עניתי,
"מי שיורה ובורח מהר, יזכה לירות ביום אחר. תתכוננו לנסיגה
אסטרטגית. קצין הנדסה, עשרים שניות לפני שאנחנו מסתלקים מפה,
אני רוצה שתשגר כל מה שיש לנו בעגינה. וולי, תודיעי לשאר הצי
להתאסף בנקודה אחרת. אם אנחנו נותנים למחשב להשתלט עליהם, עדיף
שיעשה את זה כשהם מאורגנים". "חיובי," ענתה וולי, "אמינות
מבנית מדרדרת! נסיגה בתוך שישים שניות!". "כל הצי שכאן,"
קראתי, "תכו את המשחתת המעמעמת ב-'צלילת טורפדו' וברגע שהיא
נופלת, תקפצו החוצה. הגמ'ש הרחיקה מספיק את הסיירת הקלה,
נכון?". "ארבעים שניות לנסיגה," דיווחה וולי, "חיובי, המפקד".
"יפה," אמרתי, "היו נכונים!".

עשרים שניות לאחר מכן, זינקו ארבע פריגטות רב-להב, שלוש
פריגטות טורו, משחתת ספיטפייר אחת, קרביות מדגם מקור-לייזר
ונושאת הקרביות אמת מתוך סיפוני ההמראה של Serpent. בעוד
Serpent הפגועה קשות סופרת את השניות האחרונות לקראת הנסיגה
לעל-חלל, צללו פריגטות הרב-להב וקרביות מקור-לייזר לכיוון
המשחתת, שכבר נפגעה קשות מתותחיה של Serpent. צלילת טורפדו
הייתה תמרון שאני המצאתי - או יותר נכון העתקתי - ממטוסי
הטורפדו של מלחמת העולם השניה. מאחר והטורפדות אז היו
לא-מונחים, היו מטוסי הטורפדו 'מלחכים את פני הים' בטיסה
נמוכה, מתקרבים אל המטרה, משליכים את הטורפדו ואז מושכים
למעלה, עוברים ביעף נמוך מעל המטרה ומסתלקים. למקורי-הלייזר
ופריגטות הרב-להב היו טילים - אמנם מונחים אבל כאלה שאפשר
להטעות באמצעי הטעייה. אבל כשהספינות משחררות את הטילים מטווח
אפסי, פחות או יותר היישר לתוך גופה של המשחתת, קשה מאוד
להטעות אותם. יתר על כן, המעבר הצמוד-כמעט לגופה של ספינת
האויב יקשה על ספינות אחרות לירות בהם - בגלל הסיכון לפגיעה
במשחתת עצמה. בזמן של Serpent זינקה לעל-חלל, עברו מקורי
הלייזר בטיסה כמעט צמודה מעל המשחתת הפגועה, טיליהם מכים בה
בעוצמה.

העולם
"ספינת הדגל Serpent נסוגה לעל-חלל," דיווח המשגיח של הסקטור.
התגובה הייתה מיידית. הציים היו מאוגדים בברית שיעדה היה
להשמיד את Serpent, ולאחר שמטרתה של הברית הושגה, לא היה עוד
טעם בה. באותו זמן הגיעו פריגטות הרב-להב אל המשחתת המוכה
וסיימו את העבודה. לא מוגבלות על ידי מעמעי-העיוות, פנו אמת,
הפריגטות והמשחתת היחידה וקפצו אל מחוץ למערכת. מחוסר יכולת
לקפוץ למערכת אחרת, נאלצו הקרביות לאבד את חייהן בקרב חסר טעם
נגד שאר הצי העוין. משוללת מטרפה ובסיכון גבוה, זינקה הסיירת
הקלה שנרדפה על ידי הגמ'ש של אהוד למערכת אחרת. הגמ'ש פנתה
לאחור וירתה 'חנית-מצור' אל תוך פקעת האויב ואז נמלטה אל מחוץ
למערכת לפני שיכלה לדעת אילו תוצאות היו לירייה שלה.

אובדנה הפתאומי של הברית עלה לכמה ציים בהפסד - הם היו ממוקמים
לא נכון או לא היו מוכנים היטב כשהברית התפרקה וספגו כמעט מיד
נזק שפגע בהם. מודע היטב לעובדה שיריבו הוא חכם וזהיר בדרך
כלל, צדק היה מוכן היטב ותפס צי אויב אחר 'עם המכנסיים למטה'.
עשר הדקות הבאות היו פחות או יותר כאוס מרהיב בעוצמתו - כולם
תופסים בגרונם של כולם. לכאוס הוסיפו ספינותיו הנותרות של
אהוד. ידוע שכאשר צי כלשהו נותר ללא מפקדו עקב נסיגה לעל-חלל
או השמדה, עובר הצי לפיקודו של מחשב ומשתדל, כמיטב יכולתו,
לגרום נזק לכולם. מזלם הרע של שני ציים הפיל עליהם קבוצות
גדולות של פריגטות, קורבטות וקרביות בדיוק ברגעים הלא נכונים
ודאג לחתום עליהם את הגולל. לצי היו עדיין שתי נושאות
סטנדרטיות ונושאת-לחימה אחת - כלומר יכולת לא רעה לבנות כל
ספינה עד גודל פריגטה. כשעשר דקות הכאוס חלפו והסקטור החל
להתייצב, שרדו רק חמישה ציים. מודעים לחולשתם היחסית נגד הצי
העוצמתי של גלמדנינג, התאגדו הציים האלה כנגד צדק. אבל עכשיו
הם היו רק ארבעה - לא מספיק בשביל למחוץ את גלמדנינג כפי שמחצו
את Serpent. שתי קבוצות נפגשו עם גלמדנינג במערכת שש של הסקטור
בקרב ארוך - קרב שבסופו ניצחה גלמדנינג אבל יצאה ממנו פגועה.
גלמדנינג קפצה למערכת אחרת כדי להרוויח זמן ולחדש את הצי שלה.
אבל הזמן הזה לא ניתן לה. סיירת-על דרגונפליי אחת, שתי סיירות
גמ'ש, שלוש משחתות בתולת הגהינום ושתי משחתות ספיטפייר משאריות
ציו של אהוד זינקו מיד למקום שבו נחתה. קרב אימתני התפתח. בקרב
הזה צפה, בעזרת קרבית סיור קטנה, מפקד הצי האימפריאליסטי היחיד
ששרד. "לעזאזל," אמר לפתע, "ככה לא מתנהג המחשב".

מיגי
זו הייתה עבודה בעיניים נהדרת. מקובל להחשיב את ספינת הדגל
כמקומו של המפקד העוין. בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים זה גם נכון.
אבל מצד שני, אם מפקד הצי נמצא על ספינה אחרת בזמן שספינת הדגל
שלו נסוגה, זה לא נחשב שהוא הפסיד. כמובן שבלי ספינת הדגל אין
לשחקן יכולת לבנות ספינות מגודל משחתת ומעלה ונקודות התמיכה
שלו מצטמצות באופן דרסטי אבל מצד שני, בעזרתו הנחמדה של משגיח
הסקטור ששיקר לאחרים תוך שהוא אומר אמת לאמיתה, זה איפשר לי
להפתיע את האחרים. משגיח הסקטור אמר במפורש ש-Serpent נסוגה
לעל-חלל - הוא לא אמר שום דבר עלי או על זה שהצי שלי אמור
להיות מועבר לידיים ממוחשבות. הוא אמר דבר אחד שאוזניים
מורגלות לפרש אותו בצורה אחרת. במשך כמעט חצי שעה ניסיתי ליצור
את הרושם של צי שמונהג על ידי מחשב. שמחתי שאף אחד לא הבחין
בכך שכל ההתקפות ששלחתי היו בעיקרן של פריגטות וספינות-תקיפה
קטנות - דבר שהמחשב לא אמור לעשות כשנשארו לו סיירות ומשחתות.
מצד שני, התקפת מחשב אף פעם לא מסתיימת בנסיגה טקטית. המחשב
יתקיף עד שינוצח או ינצח - ואם היה מישהו רואה איך התקפת דמה
שלי מסתיימת בקפיצתה של משחתת או סיירת, הייתה התרמית מתגלה.
ניצלתי היטב את העובדה שאיש לא טרח לרדוף אחרי הצי שלי. עדיף
להשקיע את הזמן והמשאבים בחיסול של ספינות דגל ומפקדים אנושיים
ולא ציים ממוחשבים שיכולים לשלוח רק פריגטות וספינות-תקיפה
קטנות. אבל עכשיו בא הזמן לחשוף את הקלפים. אחרי שזרעתי כאוס
בקרב במשך זמן מה, זיהיתי הזדמנות פז להשמיד את גלמדנינג - וזו
כמובן הייתה מטרתי, לא ניצחון. "הפתעה!" אמרתי בעונג כשעקבתי
אחרי הקרב מסיפונה של 'אמת', "מישהו חושב שהם יעלו על זה
עכשיו?". אף תגובה. מרכז הפיקוד של נושאת הקרביות היה קטן
וצפוף בהרבה מזה של Serpent הגדולה. קציניה אמנם היו
אינטליגנטים למדי, יחסית לקצינים של סתם ספינה, אבל לא הייתה
להם את ה-'אנושיות' שבקציני ספינת הדגל שלי. "בהיסטוריה יזכרו
את זה כ-'תמרון גת'!" הוספתי בגאווה. אף תגובה. "תגיד," פניתי
אל קברניט אמת, "אתה בכלל מבין אותי?". "כן המפקד!" אמר המחשב
המסכן בצורה רובוטית. "אתה לא מבין אותי," אמרתי, "תראה אותך.
אתה עומד פה, מהנהן כמו אידיוט על כל דבר שאני אומר, מתפקד כמו
רובוט מטומטם ומחייך ומצדיע. אתה אידיוט, נכון?". קברניט
הספינה לא התבלבל. "כן המפקד!" אמר, מצדיע תוך כדי. זה ממש
הרגיז אותי. "עם איזה אידיוטים אני עובד פה?" נהמתי לעצמי.
"הכי טובים בגלקסיה המפקד!" ענה הקברניט בהצדעה מלאה בגאווה.
"הייתה לי פעם נערה, שקראו לה קיי.ג'יי." המהמתי לי בחיוך.
מגיבים כפי שדרשתי מהם להגיב, היו קציני ה-Serpent מזנקים לשמע
המילים האלה ומתחננים שלא אשיר את הבלדה - משהו שאני לימדתי
אותם לעשות ולא איזו גאונות אנושית שלימדה את יצירי המחשב
להבדיל בין מוזיקה איכותית ובין שירים שנוגדים את אמנת ז'נווה.
קציני אמת לא הגיבו. "הצי שלנו נהדף" אמרתי לפתע, "גלמדנינג
תצליח לצאת מזה!".

כמובן שצדקתי. גלמדנינג הייתה פגועה קלות והצי שלה היה רק בחצי
מכוחו בתחילת הקרב אבל הייתה לה היכולת לבנות עוד ספינות בעוד
ששלוש נושאות הקרביות שלי לא נכנסו לקרב - העדפתי לא לקחת
סיכון סתם. במחיר כבד - כמעט שש דקות של קרב ונזק מבני כואב,
הצליחה גלמדנינג להתעלות מעל הצי שלי. אם הייתי לי עוד קצת
עוצמה - שתי משחתות או סיירת אחת, היה לי סיכוי טוב בהרבה
להרוג את גלמדנינג אבל לא כך היה המצב. "כל הציים, שימו לב!"
קרא קולו של המפקד האימפריאליסטי האחרון, "קולונל גת לא נסוג!
הוא נמצא פה בלי ספינת הדגל שלו!". "הוד!" קרא הקול בזעם,
"אתה כאן?". "אני כאן, ג'ו גאליס!" עניתי, חושף לראשונה את
העובדה שידעתי את שמו, "ואתה מת!". צדקתי, אם כי לא כפי שרציתי
זאת. מנצלים את פגיעותה היחסית של גלמדנינג, נחתו לפתע שני
ציים מולה. עם צי קטן ופגועה ברמה בינונית, גלמדנינג לא יכלה
להיאבק בשני הציים האלה ולא היה לה הזמן לסגת. עוקב אחרי
הנתונים ששודרו אלי מקורבטת פנאט שהייתה מוסווה כאסטרואיד
טועה, בחנתי בזעם את השמדתה של גלמדנינג. נכון, זה היה מה
שרציתי אבל - עם כל הכבוד לאחרים, אני רציתי לעשות זאת בעצמי!
אבל משאלות הן משאלות. כפי שאמר רוג'ר זילאזני המנוח בסדרת
ספרי 'אמבר': בקש משאלה ביד אחת, עשה משהו באחרת, סגור את
שתיהן וראה מי מהן תתגשם. כשגלמדנינג התפוצצה אני ירקתי בזעם
והוריתי, "כל הצי, לחזור הנה ולהתכונן לנסיגה לעל-חלל". ללא
איום מיידי, יכול היה הצי להתארגן כולו לזינוק לעל-חלל - ובכך
לצמצם את הפסד הנקודות מהקרב הזה. ברגע שצדק יצא מהמשחק, לא
הייתה לי עוד סיבה להישאר בו, בנחיתות גדולה בגלל בעיות הבנייה
שלי וכנגד ארבעה יריבים שישמחו כנראה לסיים את מה שהתחילו
קודם. ברגע שכל הפריגטות היו במיקום מתאים וכל הקרביות
והקורבטות עגונות בבטחה בבטן נושאות הקרביות, הוריתי על
זינוק.

"קולונל גת נסוג לעל-חלל" ציין המשגיח בסיפוק בזמן שאני עברתי
מהמסך הטקטי למסך שבו יכולתי לעקוב אחרי הקרב מרחוק, "תרגיל
מרשים ביותר, קולונל. לא סתם קוראים לך החכם, אה?". "תודה," לא
יכולתי להימנע מחיוך. ההטעייה הזו הייתה משהו שחשבתי עליו כבר
זמן רב אבל מעולם לא יצא לי לנסות אותו. מעולם לא עד שעמדתי
ממש ליד 'אמת' הבנוייה והבנתי שאין ל-Serpent שום ברירה מלבד
נסיגה לעל-חלל. בלי הרבה יותר מילים המתנתי עד ש-'שרייק 31'
וספינתו 'היפריון' סיימו לכסח את הצי האחרון ורשמו לעצמם
נקודות רבות. הודיתי בעונג לכל המחמאות על התרגיל שעשיתי ואז
ניתקתי את עצמי. עינת כבר הייתה שם, משעשעת את ג'ייד בקריאה
מספר ילדים ישן. קיבלתי ממוחה את כל מה שעבר עליה - בזמן שאני
הייתי עסוק בניקוי הראש שלי, היא אימצה את ראשה שלה כדי להיזכר
בכל פרט בזמן שדיווחה על מה שאירע מוקדם יותר בביתו של ג'ו
גאליס - מה שנשאר ממנו.

כמובן שעמדתי לספר להלן על התקרית בגלקטיקה. המצב לגמרי יצא
משליטה ואולי היא תוכל להפיק מזה איזו תועלת אבל... לא יכולתי
שלא להעלות בראש תרחישי אימים בקשר למה יקרה כשאספר לה. אחרי
הכל, הייתה כבר פעם אחת שצדק היה בידיים שלי ונתתי לו לחמוק.
אם היא תגלה שגם נפגשתי איתו פעמיים במשחק אי-מג'יק אז היא
בכלל תתקע במצב חשיבה שאומר, פחות או יותר, "אהוד וצדק עובדים
ביחד" ותזרוק אותי לכל הרוחות. חוץ מזה, לא היה לי הזמן לספר
לה. ברגע שנכנסתי בבוקר למשרדה הוצפתי במבול של ניירת שעסק,
בעיקר, בתקרית ההיא בצפון קוריאה שאותה כמעט והספקתי לשכוח
לאחר היום האינטנסיבי שעבר עלי אתמול. והעובדה שעינת והלגה
התחילו להתבדח אחת עם השניה רק תרמה לתחושה הלא-מציאותית משהו
שתקפה אותי. "אפילו אל תתחיל לחטט בזה," אמרה הלן כשבחנתי את
ערמת הניירות, "תסתכל על זה. הסיכום של..."

העולם
"...כל הקטע הזה. ג'ו גאליס היה הקצין שהפעיל את צ'או יאן-מין,
פקיד בדרג בינוני במשרד ההגנה הצפון קוריאני. הייתה התרעה על
כך שהסוכן יאן-מין בסכנת היחשפות וגאליס ביקש שישלפו אותו משם.
הבקשה הועברה למטה ה-CIA במהירות אבל וועדה בראשות הווארד
קיינס, אלמור רולינס, קרל בליקס ולינדון טריי הייתה אמורה
להעביר את ההמלצות שלה לנשיא וזה לקח קצת זמן. עד שזה נעשה כבר
תפסו את הסוכן יאן-מין ואחרי כמה זמן הוציאו אותו להורג".
"הלן," אמרה הלגה. "שניה, פיגי," הלן נדה בראשה בלי להרים את
עיניה מהדף, "לא סיימתי. שלושה מתוך הארבעה שהיו בוועדה הזו
מתים עכשיו. וועדת בדיקה ש-". "הלן!" הלגה חזרה שנית, בקולה
ננסכת דחיפות. "הלגה, חכי עוד דקה," הלן עדיין לא הרימה את
עיניה, "אני מנסה למנוע פה צרות צרורות. המסקנה המתבקשת היא
ש-". "הלן!" הצעקה של הלגה גרמה לראשה של הסוכנת לקפוץ
למעלה. "מה?" שאלה בקוצר רוח. הלגה הצביעה לכיוון הדלת בפנים
חיוררות. "יש לך צרות צרורות כאן ועכשיו!". הלן פנתה לאחור
וכמעט זינקה מכיסאה מרוב פחד והפתעה. עינת עמדה לצדו, פניה
חמורות וידה נחה על כתפו. לא שזה שינה הרבה. פניו של אהוד היו
חיוורות כסיד. עיניו בלטו מחוריהן. פרקי אצבעותיו האדימו
כשאגרף ושחרר את ידיו בזעם עצור. הוא חשף שיניים בצורה חייתית
מאוד. לרגע, הלן ריצ'ארדס ראתה מולה את ברוס באנר, המדען
מהקומיקס שהיה הופך לענק הירוק כשהיה מתעצבן. פניו של אהוד
הביעו זעם איום. עיניו התגלגלו בחוריהן ולרגע חשבה הלן שהוא
עומד להתעלף. אבל אז הוא זינק ממושבו, מנער את ידה של עינת.
הוא נחר משהו לא מובן ואז שעט אל מחוץ למשרד. מבין שלוש הנשים,
רק עינת הבינה נכונה מה קרה שם. היא יכלה לספר להלגה והלן מה
פירוש להיות קצין שטח, כיצד רוב הקצינים מגוננים על הסוכנים
שלהם כמו אמהות דואגות וכיצד אובדן של סוכן שניתן היה למנוע
יכול להרתיח אחד מהם בצורה נוראית. היא יכלה לספר להן שהתגובה
של אהוד הגיעה בדיוק מהמקום הזה - האמפתיה וההבנה שחסרו לרוב
האנשים. אבל עינת לא אמרה דבר ולא ניסתה להסביר. בדרך כלל,
אנשים מבינים דברים כאלה רק כשמאוחר מדי. ליד שולחנה הלן
סמית'רז מצאה את עצמה נדחית עוד יותר מאהוד. מבחינתה, הוא היה
מוסטאנג, סוס פראי שאיש אינו יודע מתי יתחיל להשתולל ולבעוט.
על מה חשבה הלגה קשה לדעת. הלגה לא נטתה להרהר במה שקרה - היא
פשוט קיבלה את זה והחליטה שתשאל אחרי זה. עינת הייתה היחידה
שהבינה מה פירוש המידע שהם קיבלו זה עתה. מרוכזת בניסיון לחדור
מבעד לחומת הזעם שערפלה את הקשר שלה עם אהוד, היא בזבזה כמעט
שעה לפני שקפצה לפתע מכסאה והחלה לפעול.

לינדון טריי היה בביתו, עוזר לאישתו להתמודד עם שפעת שתקפה
אותה. לבקשתה, הוא יצא לקנות חלב לקפה. המכולת הקרובה ביותר
הייתה בסמטה סמוכה. הבניינים הגבוהים שמסביב הצלו על הסמטה
ומנעו מלינדון להבחין בעוקב אחריו עד שנכנס אל המכולת. שלוש
דקות מאוחר יותר, בידו קרטון חלב וכמה חפיסות של מסטיק הבננה
האהוב על נכדיו, לינדון יצא החוצה. בעודו חוצה את הסמטא,
התעוררו לפתע חושיו הרדומים. גירוד הרפאים הלא נוח בעורפו הציק
לו. הוא פנה כה וכה ואז, בחלק אפלולי של הסמטה, ליד פח אשפה
עירוני גדול, השיבו זוג עיניים את מבטו. לינדון זינק לאחור.
"לעזאזל!" קרא, "אתה...".

מיגי
"...כמעט גרמת לי להתקף לב!". גיחכתי. תמיד אהבתי להפתיע ככה
אנשים. "סורי, לינדון," אמרתי בחיוך לא-מתנצל. לינדון משך
בכתפיו. "אסור להתגנב ככה אל אנשים מזדקנים!" הוא אמר לי בכעס
מדומה. "היי, מצטער" אמרתי, "קיבלנו את התדרוך בקשר לפרשה ההיא
בצפון קוריאה. לינדון, אתה ושלושת הנרצחים שלנו ישבתם בוועדה
שהתעכבה קצת יותר מדי זמן בקשר לחילוץ של הסוכן יאן-מין מצפון
קוריאה". לינדון נד בראשו. "זה לא היה כך," אמר, "אתה מכיר
אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני לא הייתי מעכב שום דבר כזה.
אנחנו הגענו להחלטה בעד חילוץ תוך חצי שעה. הבעיה הייתה שהם
רצו שאני אתדרך את הנשיא באופן אישי בקשר לעניין ו- טוב...
האידיוט היה עסוק יותר מדי בענייני מדיניות הפנים שלו וקבעו לי
פגישה רק ללמחרת בצהריים". הנהנתי. זה הסביר הכל. לא הופתעתי
לגלות שמי שעיכב, ובאופן מעשי הפקיר, את הסוכן ההוא היו
הביורקרטים ולא אנשי השטח. "בכל מקרה," אמרתי, "דבר כזה מסוגל
להרתיח כל אדם בעסק הזה וכנראה שג'ו גאליס התרתח קצת יותר
מדי". לינדון הנהן. "אתה לא צריך לספר לי," הוא אמר, "אני זוכר
את זה. נאלצנו לשחרר אותו משירות כי הוא הפך להיות אובססיבי
בקשר לפרשה הזו והפך עצבני וחסר מעצורים. הערכה פסיכיאטרית
קבעה שהוא לא לגמרי מתאים לשירות ושכנראה מראש הוא היה לא
יציב. הפרשה הזו הייתה רק הגפרור. חבית האבק שריפה כבר הייתה
מוכנה מזמן". הנהנתי. סיפור ישן. אדם שיושב על חבית גדושה של
בעיות נפשיות שיכולה להתפוצץ אם רק תיתן לו את הניצוץ הנכון.
ראיתי אנשים טובים שהתפרקו בגלל דברים פחותים מהפרשה הזו. אבא
שלי טען שזה עניין של כל המרק ביוכימי שבמוח - תפקוד קצת שונה
כאן, זרימה מוטעית שם, והמוח האנושי הופך מיצירת מופת של
אלוהים למחשב מוצף בתוכנות מיקרוסופט - כלומר גרוטאה מבולבלת
שלא מבינה מימין ומשמאל ומאבדת שליטה על עצמה כל שלוש דקות.
"לא בגלל זה אני כאן," אמרתי לבסוף, "יש לי התחושה שידידנו
יגיע לבקר אותך בקרוב". לינדון משך בכתפיו וטפח על ירכו, שם
בלט אקדח שהחזיק ברשיון. "יש לי תחושה שהוא לא יתן לך זמן
תגובה מספיק," עניתי, "אז אני ממנה את עצמי לשומר ראשך מטעם
עצמי. לפחות עד שעינת תארגן קבוצת שומרי ראש עם תגים של
ה-FBI". לינדון הנהן. הוא ידע להעריך הצעה חכמה כשראה אחת.
"אתה יודע," הוספתי, "אני חושב שהגיע הזמן ש- לעזאזל, הנה הוא
בא! עכשיו נראה ראשים מנופצים!". בשאגה, זינק צדק מפתח ביתו של
לינדון, קרוב מכדי שיהיה ללינדון זמן לשלוף את האקדח. זה לא
שינה כלום. מודע לקושי שבלחסום את הטפרים המתכתיים, הגעתי מוכן
מראש עם מוט פלדה באורך של כמעט מטר. בלי להשמיע שום קול,
זינקתי קדימה, המוט מסתחרר בשתי ידי. צדק הגיב היטב ועצר את
המכה בעזרת הטפרים שלו. בעטתי לכיוונו אבל הוא נע מהר ואני
החטאתי. הוא רקד מסביבי בניסיון למצוא חור בהגנה שלי. הוא
הסתער ואני הדפתי אותו ברגע האחרון בעזרת המוט. מנצל את
הניסיון הרב שלי, הטעיתי אותו ושילחתי מכה לכיוון צלעותיו. הוא
ניסה להתחמק והמוט פגע בכתפו השמאלית בעוצמה. בשאגה של חיה
פצועה הוא זינק שני צעדים לאחור ואז שלח את ידו לכיס החולצה
שלבש. זינקתי קדימה בזמן שידו זרקה משהו קדימה. חול. חופן
מעקצץ של חול פגע בפניי ומילא את עיניי בדמעות. עבור כל אדם
חסר ניסיון, פירוש הדבר היה מוות מיידי - משולל מחוש הראייה
היה האדם מנסה להחזיר את ראייתו או נלחץ ומגיב בצורה חסרת טעם
שהייתה מאפשר לטפרי המתכת לקרוע אותו לגזרים. אבל לא אני.
היכנסו פעם לחדר סגור. כבו את האורות. תתחילו להסתובב בחדר בלי
לראות את מה שיש בו. אתם תתקלו בדברים. עשו זאת במשך שעה כל
יום ותגלו שאתם מתחילים להרגיש את השינויים באוויר כשאתם
מתקרבים לחפצים גדולים. לאחר זמן מה תתחילו אפילו להבחין
במיקומם של אנשים וחיות שאתם לא יכולים כלל לראות. מוותר
מיידית על כל ניסיון להשיב לעצמי את ראייתי, עצמתי את עיניי
והתמקדתי בחושים האחרים. 'חשתי' ביריבי מתקרב משמאל והגבתי
במהירות, חוסם מכה שכוונה אל זרועי במוט הפלדה. שילחתי מכה
שהחטיאה את יריבי בסנטימטרים ספורים. מאחורי, הייתי מודע
ללינדון המחזיק באקדחו, חסר יכולת לירות בגלל קרבתי אל יריבי.
הסתובבתי כדי להדוף מכה שבאה מימיני והחלקתי באיזו שלולית קטנה
שהייתה שם. ברכי השמאלית התקפלה תחתי כשהחלקתי. צדק לא נזקק
ליותר מזה. הוא הסתער קדימה, טפריו מכים לכיוון החזה שלי. כאב
הציף את חושי אבל הבנתי בתחושת הקלה שכלוב הצלעות שלי עצר את
המכה העיקרית ומנע נזק קטלני. יריבי היה מעלי וזו הייתה
הזדמנות פז. שילחתי את המוט מהצד ופגעתי בצידו בעוצמה. יש
נקודה בגוף האדם, בדיוק מתחת לצלע התחתונה ביותר, שאם מכים בה,
מתרוקנות הריאות מאוויר - מה שנקרא להוציא את הרוח מהמפרשים.
המכה גם העיפה את צדק מעלי ואני התאמצתי לעמוד. ברכי השמאלית
כאבה וחולצתי הייתה רטובה מדם. ואז, בצרחת קרב מהדהדת, זינקה
עינת אל תוך הסמטה. מבין שהוא בנחיתות מספרית גדולה מדי, צדק
עשה את הדבר החכם - הוא זינק אל לינדון שידיו התרוממו
אינסטינקטיבית להגן על גופו. אבל צדק לא בזבז זמן על להרוג את
לינדון. הוא נתקע בו בעוצמה, מעיף אותו הצידה ואז, מקלל בזעם,
הוא ברח. עינת הייתה רודפת אחריו אבל היא החליטה שעדיף לעצור
ולראות מה קורה איתי. סופסוף מסוגל לעזוב את המוט, שלחתי את
ידיי אל עיניי ושפשתי אותן, מוציא החוצה את החול והדמעות
שהעלה. "בן זונה ממוזל שכמוך," אמרה עינת, "הוא לא היה רחוק
מלהפוך את הריאות שלך לגולש!".

הערב תפס אותי על המרפסת של חדר המלון. עינת הייתה עסוקה
בלהקריא לג'ייד סיפור לפני השינה. הקטנה אהבה לשמוע את
הסיפורים על פו הדוב וכריסטופר רובין. זה היה סימן טוב. כבר
מגיל קטן התחלנו להרגיל אותה לספרים - הספרים לדעתי האישית הם
אחת הדרכים הכי טובות לרכוש ידע ולפתח את המוח. אני טוען שהמוח
הוא כמו שריר - ככל שישתמשו בו יותר כך הוא יהיה מפותח יותר.
ככל שישתמשו בו פחות - כך ילך ויתנוון. וקריאה היא התעמלות
מעולה למוח - אפילו כשמדובר בספרי עקרות בית של דניאל סטיל
ומייב בינצ'י. נדרשתי למיטב המשמעת העצמית שלי כדי לא להרים יד
לחזי ולגרד את חמש שורות התפרים הטריים שם. הגירוד הרתיח את
דמי וערבל את מחשבותי. וזה כמובן לא היה הכל. צדק ואני נאבקנו
ואף על פי ששנינו יצאנו פגועים מהקרב וצדק לא השיג את מטרתו,
ידעתי שלמעשה הוא ניצח. מול המהירות שלו, מול חוזק הנעורים
וכושר, עמדו לי רק נסיוני והעובדה שעינת הגיעה ברגע הנכון כדי
להבריח אותו. כמובן, גם זה וגם זה לא היו מצילים את חיי - רק
המזל שלי הציל אותי. מישהו אמר לי פעם שיש לי מזל "מטורף משהו
חבל על הזמן". "אתה לעולם לא תזכה בלוטו" הוא אמר לי, "ואם
תהמר בלאס וגאס אז תפסיד כפול מכפי שתרוויח. אם תצא באמצע
הלילה כדי לחפש חנות פתוחה לקנות בה קולה, סביר להניח שכל חנות
שפתוחה 24 שעות תפשוט את הרגל או תעבור שריפה פתאומית. אבל אם
מכונית תדרוס אותך אתה תצא עם שריטות ואם תהיה במטוס שמתרסק,
איכשהו אתה תצא מזה עם חבלות קלות. המזל לא יעזור לך בדברים
קטנים. אבל כשהוא באמת יהיה חשוב, אז המזל שלך יהיה שם ברגע
הנכון". אני מוכרח להודות שככל שהשנים עברו, כך הלכתי
והשתכנעתי שהוא צדק. היו לי כמה צלקות ממפגשים שהיו יכולים
בקלות להסתיים במותי. לעזאזל, לפני שש שנים ניסו להרוג אותי עם
מכונית תופת שהייתה אמורה להתפוצץ כשאעלה מעל לשמונים קמ"ש.
איכשהו, בדרך נס, כל הנסיעה מוושינגטון ועד בסיס הצי בנורפולק
- חמש שעות בערך - היה פקק שלא איפשר לי לעלות מעל לחמישים.
ואז, בדרך חזרה, פקק נוסף מנע ממני לעלות את השישים עד בערך
שלוש דקות לפני שהגעתי למפגש מוזר שהוכן במיוחד על צוק הצופה
על מפרץ צ'ספיק. איכשהו, המכונית הארורה התפוצצה רק כשאני
הייתי רחוק ממנה. צירוף מקרים מטורף? כנראה. היום, ללא ספק,
המזל שלי הוכיח שוב שהוא "מטורף משהו חבל על הזמן". הטפרים
נעצרו במרכז כלוב הצלעות שלי - בנקודה שבה הצלעות השמאליות
והצלעות הימניות נפגשות בעצם שצורתה דומה קצת למחבט קריקט.
האמת, אם לשפוט לפי עוצמת החבטה שחשתי, כנראה שהעצם הייתה
צריכה לקרוס תחת המכה אבל איכשהו, בצורה מטורפת משהו חבל על
הזמן, ספגה העצם את המכה בכבוד והצילה את חיי. מצד שני, קצת
מאכזב לחשוב שלעולם לא אזכה בלוטו. לא שאני ועינת זקוקים לכסף
- היה לנו די והותר גם אם פייננשיאל טיימס לא יכלול אותנו
ברשימת מאה העשירים ביותר באמריקה. סביר להניח שלו הייתי זוכה
בלוטו היה הכסף הולך כולו לכל מיני ארגוני צדקה - הם זקוקים לו
הרבה יותר ממני - אבל מצד שני, מי לא רוצה לזכות בלוטו? ולו רק
כדי להגיד, "אחי, הבאתי אותה במכה, זכיתי בלוטו" ולשמוע את
כולם מברכים את מזלי על זה שהוא כזה טוב. חוץ מאותו אדם שהגדיר
את מזלי בצורה כל כך טבריינית, לא בירכו אותי מעולם על מזלי
הטוב - למרות שהרבה אנשים חבים את ההיכרות איתי לאותו מזל.
למרות זאת לא נטיתי להסתמך על המזל. תמיד העדפתי להסתמך על
מיומנות וכישרון ולא על משהו חמקמק כמו מזל. והיום, למרות כל
המיומנות והכישרון, צדק ניצח אותי. זה היה יום ארוך מאוד.
שמחתי שהוא עמד להסתיים.

העולם
להלן סמית'רז הייתה נטייה להבחין בדפוסים ותבניות מתוך פרטים
קטנים ולכאורה לא קשורים. הדיווח על מה שקרה אחר הצהריים -
אהוד בדיוק במקום הנכון ברגע הנכון ואז איכשהו סופג דקירה לא
קטלנית כשיריבו בעליונות - בתוספת כל מה שכבר ראתה ושמעה,
התחיל להסריח לה. הלן לא הייתה טיפשה. דברים רבים מדי התחברו
לאותו מקום. מוצג א: אהוד מכיר את צדק, היה המורה שלו, לימד
אותו. מוצג ב: אהוד המציא את ה-'גארול'. מוצג ג: אהוד מציג ידע
נרחב על דרכי החשיבה של צדק. מוצג ד: צדק נפגש עם אהוד בחדר
המלון שלו והצליח להתחמק למרות שאהוד אחז אקדח טעון בידו. מוצג
ה: אהוד התפרץ בזעם כשהוזכרה הפרשה הצפון קוריאנית. מוצג ו:
אהוד בדיוק הגיע אל לינדון טריי שניה לפני שזה הותקף. מוצג ז:
אהוד נאבק בצדק ואיכשהו, למרות שהפסיד הלכה למעשה, הצליח לצאת
משם עם דקירה קלה ולא מסוכנת. התביעה סיימה את הצגת הראיות. כל
הדברים האלה התחברו לכיוון אחד ומכוער במיוחד: אהוד וצדק
קשורים זה בזה.

כפי שצויין, הלן לא הייתה טיפשה. למען האמת היו שלושה-עשר
מורים שונים מבית הספר היסודי, התיכון והקולג' שבהם למדה
שיעידו עד היום שהיא הייתה אחת התלמידות הכי חכמות שאי פעם
ראו. הבעייה הייתה שהלן חיפשה תבנית באירועים חסרי קשר אמיתי.
פתגם של אהוד טוען ש-"מי שנחוש למצוא זאבים, ימצא אותם גם אם
הם לא קיימים". הלן עשתה אחד ועוד אחד ובשל צירוף נסיבות גרוע
קיבלה אחת-עשרה. מקרה קלאסי שבו המציאות והמתמטיקה מתנגשים
באלימות.

יש לציין שהדבר הטוב ביותר בימים ארוכים, עמוסים וגרועים, זה
שבסופו של דבר הם מסתיימים ולמחרת יש יום חדש. כמובן, יום חדש
לא מבטיח שיהיה טוב יותר. לעיתים קרובות זה בדיוק להיפך.

מיגי
"תקשיב לי טוב," אמרה הלן בכעס, "אני לא יודעת איזה משחק אתה
משחק פה, אבל דברים פה מסריחים לאללה". כמעט נרתעתי לאחור מרוב
הפתעה. אני משחק משחקים? "למה את מתכוונת?" שאלתי למרות שהייתה
לי תחושה ברורה שאני יודע בדיוק מה היא הולכת להגיד. "אתה יודע
עליו דברים שאתה לא מספר לי!" היא אמרה. אני מניח שלו לא הייתה
לי הנטייה לדבר ישר ולעניין (וקצת בחוסר טקט לפעמים) הייתי
מבין שהלן פה הלכה מסביב לעניין האמיתי. אבל לא הבנתי. "תראי,
הלן," אמרתי, "הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן. אני מבין
את הבוגדנות הביורקרטית שכל כך הרגיזה את החשוד שלנו הרבה יותר
טוב מכפי שאת תאמיני. תזכרי מה אני אומר לך, אני ראיתי איך
בגלל ביורוקרטים מטומטמים, אנשים שיכלו לחיות מתו! את לא
מסוגלת להבין איזה תסכול ואיזה כעס זה יכול לעורר. לפי מה
שהבנתי מלינדון זה היה מספיק בשביל להכניס את המוח של החשוד
שלנו לסחרור מסוכן אל מחוץ לשפיות". היא נחרה בבוז. "אל תזיין
לי את השכל," היא ענתה, "איך ידעת שהוא מרגיש נבגד עוד לפני
שגילינו מי הוא?". טוב. היא צדקה. הגיע לה לשמוע איך ידעתי.
"את מכירה את המשחק אי-מג'יק גלקטיקה?" שאלתי, "פגשתי אותו שם
פעם ראשונה...".

"...ואדמונד דאנטס היה כמובן הרוזן ממונטה קריסטו שנבגד על ידי
חברו הטוב ביותר" סיימתי, "הוא ידע שאני מכיר את הדוגמא הזו כי
השתמשתי בספר ההוא כדי להראות לאנשים איך אפשר, אם ממש
מתאמצים, לגרום לאנשים אחרים לחשוב שאתה משהו שאתה לגמרי לא.
אחרי הקרב הזה פגשתי אותו עוד פעם לפני יומיים בעוד קרב והפעם
אני חיפשתי אותו. אבל הוא כיסח אותי בצורה לא רעה. זה הסיפור".
עיניה הביטו בי בשקט, לא חושפות את רגשותיה. אבל אני נדרכתי
בכל זאת. שפת הגוף שלה הייתה מאוד ברורה - זו הייתה שפת הגוף
של מישהו שעשוי לעשות משהו מאוד מסוכן נמהר. הופתעתי למדי
כשהיא קמה ואמרה, "חכה פה רגע". היא סימנה להלגה להצטרף אליה
ויצאה. "יוסטון," אמרה עינת, "יש לנו בעיה. אני חושבת שמישהו
מאוד לא אהב את מה שחשפת עכשיו". משכתי בכתפי. מה יכולתי
לעשות? "אגוזי," אמרתי, "את רוצה לנסות לשכנע אותה?". עינת
משכה בכתפיה בתגובה, ואז קמה ויצאה מהמשרד. ללא משהו לעשות,
בזבזתי את זמני בבהייה בקירות הגבס של המשרד. "מיגי," עינת
הזהירה במחשבותיי, "יש לנו בעיה!". אבל היא איחרה. הלגה נכנסה
למשרד ומיד אחריה נטרקה הדלת. שמעתי מפתח מסתובב במנעול. "מה
הולך, פיגי?" שאלתי. "הלן החליטה שאנחנו לא רוצים אותך בסביבה
יותר," הלגה התיישבה על קצה השולחן בתנועה רגועה, "אישתך
הזהירה שאתה לא תסתלק בקלות עכשיו כשיש לך משהו אישי נגד הצדק
הזה. אז הלן החליטה שהיא נועלת אותך פה עד סוף היום ובסוף היום
היא תגיד לך לצאת ולא לחזור יותר. היא מאמינה שאתה מסמפט את
צדק יותר מדי ומפריע לחקירה בכוונה". נחרתי בבוז. "ואת מאמינה
בזה?" שאלתי. "תראה, קרו כמה דברים שמחשידים..." היא הציגה לי
את התבנית של הלן לאירועים, "...אחרי כל זה אני בהחלט הייתי
עשויה לחשוד". זיהיתי את ניסיון ההתחמקות. "היית עשויה לחשוד?"
שאלתי, "אבל...". הלגה נאנחה. "אני הייתי שמה בחדר מלון ההוא,"
ענתה, "אני יודעת שאתה מת לתפוס אותו לפחות כמונו. אולי יותר.
אבל אני לא יכולה לערער על ההחלטות של הלן".

העולם
"...בסופו של דבר," סיימה עינת, "את פשוט עשית אחד ועוד אחד
והמחשבון שלך הראה אחת-עשרה במקום שתיים". הלן התעלמה מהטענה
במשיכת כתפיים. "תראי," הוסיפה עינת, "בכל מקרה המצב שלך נעשה
עכשיו יותר גרוע. את כלאת אותו בחדר הזה. זה לא בריא לכלוא
אותו". הלן הרימה את עיניה באיטיות. "זה איום?" שאלה. "טיפשה
שכמותך!" ענתה עינת בכעס, "זה לא איום אלא הסבר. אנחנו בצד
המזויין שלך ואם את לא תשחררי אותו אז תקבלי הזדמנות טובה
להאמין בזה כשהוא יצא ויסתער עלייך ואני אעצור אותו". "הוא לא
הולך לשום מקום," ענתה הלן, "הדלת נעולה". עינת משכה בכתפיה.
"זה לא יעצור אותו אם הוא באמת ירצה לצאת," אמרה.

מיגי
באותו הזמן, הלגה בחנה אותי בעניין. מודע למצבי התאמצתי לשמור
על עצמי בשליטה. יושב על ברכי בתנוחה המוכרת בעיקר מאומנויות
הלחימה, התרכזתי בנשימותיי כדי למנוע מעצמי להיסחף בזעם שאיים
לתפוס אותי. פעם הגדרתי את עצמי כ-"בעל תכונות של חתול".
דיברתי כמובן על הנטייה שלי לעשות הכל לבד, העצמאות שלי
והנטייה שלי ליפול תמיד על הידיים במקום הראש. אבל זה גם תפס
לגבי העצמאות שלי ולגבי הנטייה שלי לא להתקע זמן רב באותו
המקום. ועכשיו, בתנאים של כליאה דה-פקטו, התעורר החתול הזה
שבתוכי ודרש לצאת. האנושות הגעילה אותי באותו הרגע. אנחנו
לוקחים אנשים ומכניסים אותם לתאים קטנים במידה חסרת אנושיות,
מכניסים אותם לסביבה שבמקום לנסות לתקן את דרכיהם הרעות רק
מרעילה את נפשם עוד יותר. אנחנו מלמדים אותם לשנוא. לעזאזל,
אפילו השוטרים שמשרתים בבתי כלא מתדרדרים כשהסבל שהם עדים לו
מרעיל את נפשם. העונש הזה של שלילת החופש - התקשיתי לחשוב על
משהו יותר גרוע מזה. המוות עדיף. כמובן שהמשרד לא היה קטן
ומסריח וטחוב כמו תא כלא אבל אזיקים מזהב הם עדיין אזיקים, לא
משנה כמה הם נוצצים. כמובן, מצד שני, הרבה יותר קל לפרק אזיקים
מזהב מאשר אזיקים מפלדת אל-חלד. המממ...

העולם
"את חייבת לשחרר אותו עכשיו, הלן!" אמרה עינת, בקולה ננסכת
דחיפות, "הוא לא יוכל להחזיק את עצמו עוד הרבה זמן ואז כולנו
נידפק! תעשי לי טובה, הלן, תעשי לעצמך טובה ותעשי טובה לכל
האנושות המזויינת ותני לי את המפתח. אנחנו נלך מפה עכשיו
ובחיים לא תראי אותנו". נימת התחנונים של עינת רק הקשיחה את
דעתה של הלן. היא לא ידעה כמה מדוייקת דעתה של עינת ותחושתה
האישית הייתה שאם ה-'כליאה' הזו תגרום לאהוד לקבל קצת שכל אז
אולי עדיף כך. "זה רק עוד כמה שעות," היא אמרה, "לא כאילו הוא
צריך להיתקע שם לעשרים שנה". "הלן," נימת התחנונים של עינת
נעלמה לפתע, "היית צריכה להקשיב לי. עכשיו כבר מאוחר מדי
לצערי".

אהוד עדיין היה על ברכיו אבל משהו השתנה בו. הלגה לא יכלה
להגדיר מה אבל היא קמה מכיסאה ונעה שני צעדים לאחור. לא היה לה
מפתח אחרת היא כנראה הייתה נמלטת מהחדר. משהו רע עמד להתרחש
ולהלגה לא היה שום מושג מה. היא רק ידעה שהדרך היחידה שהיא
תוכל למנוע אותו תהיה לתקוף את אהוד והיא לא עמדה לעשות את זה.
כפי שהיא ציינה, היא הייתה בחדר המלון אז והיא חשה את זעמו של
אהוד ואת עוינותו למול הרוצח המחופש. אבל היא לא הספיקה להגיד
את זה להלן ועכשיו היא הצטערה על זה.

בשאגת זעם שכמעט גרמה להלגה להשתין במכנסיים זינק אהוד על
רגליו. הוא בחן את הדלת הכבדה לרגע ואז פנה אל הקיר שלידה. כדי
לחסוך במקום הופרדו המשרדים בקירות גבס דקים. שרירי זרועותיו
של אהוד התנפחו וידיו החלו לרעוד כשהוא אימץ אותן באופן לא
נראה. ואז, בשאגה נוספת הוא שלח את כפות ידיו, פתוחות ובאצבעות
מקופלות, במכה אדירה קדימה.

עינת משכה את הלן למטה בדיוק כשגוש קטן של גבס ניתק מהקיר ועף
לכיוונן. הלן התאמצה לקום אבל עינת ריתקה אותה אל הרצפה. "אם
את רוצה לשרוד את מה שהבאת עלינו," היא אמרה לה בנימת תוכחה,
"תשארי למטה ותני לי לטפל בזה".

אהוד היכה בקיר שוב ושוב, זרועותיו פועלות כמו בוכנות של
מכונה. קיר הגבס הדק לא עמד במכות האלימות ולבסוף היה בו חור
גדול למדי. לנגד עיניה המשתאות של הלגה אהוד לקח שלושה צעדים
אחורה ואז זינק על הקיר. הקיר המוחלש לא עמד במכה ואהוד עף,
פשוטו כמשמעו, אל תוך המסדרון.

עתה כבר היו שבעה סוכנים מופתעים מסביבה אבל עינת ידעה שהם לא
יוכלו להגיב בזמן. עיניו של אהוד פנו כה וכה וזיהו את דמותה
ההמומה של הלן כורעת ליד דלת כשלהי. בנחרת זעם נוראית הוא זינק
קדימה לכיוונה.

עינת קידמה אותו בבעיטה לאיזור הצלעות. זו לא הייתה בעיטה
עדינה כמו בקרבות האימון שלהם. הו לא. זו הייתה בעיטה אלימה
ומכאיבה מהסוג שיפיל כל אדם על ברכיו. עינת ניצלה את היתרון
וזינקה על גבו של אהוד מפילה אותו לשכיבה על הבטן. היא התיישבה
על הגב שלו ונעלה את זרועותיו בעזרת ברכיה. הוא התאמץ לקום,
נוהם בזעם. "לא מיגי," היא אמרה בעדינות, "לא, חיית פרא שלי.
אתה לא קם עד שתשתלט על עצמך". אהוד לא ענה. עיניו היו ממוקדות
בהלן. "צאי מפה!" עינת קראה לפתע, "אני לא בטוחה כמה אני יכולה
להחזיק אותו! עופי מפה!". הלן קמה על רגליה. "אף אחד לא יבריח
אותי!" הצהירה באומץ. עיניה של עינת התרחבו בהפתעה מהולה בפחד.
"זונה מטומטת שכמותך!" צרחה, "את חושבת שזה סרט מזויין? אם את
לא עפה מפה, את מתה! פעם אחת היום כבר לא הקשבת לי! לכי!
עכשיו!". הלן אולי הייתה נשארת בכל זאת אבל הלגה שיצאה דרך
החור בקיר הגיבה מהר יותר ובצורה חכמה יותר. מודעת לסכנה, הלגה
זינקה מעבר לעינת ואהוד ודחפה - באלימות שמקורה בתחושת סכנה
נוראית - אותה אל תוך משרד. "אל תצאי מפה!" היא צעקה לה אחרי
שטרקה את הדלת בעוצמה. "הלגה," עינת זיהתה מישהי שמגיבה בצורה
טובה, "תביאי לי מים קרים! עכשיו!". הלגה זינקה אל מתקן המים
שעמד במסדרון. היא שלפה כוס פלסטיק ומילאה אותה בידיים יציבות.
הלגה אולי לא הייתה גאונית הדור אבל היא הייתה מאלה שבמצבים
כאלה הידיים שלהם לא רועדות והתגובות שלהם מעולות. היא הביאה
כוס הפלסטיק אל עינת. עינת הנהנה והבזיקה חיוך של תודה ואז,
בלי הרבה גינונים, שפכה את כוס המים הקרים היישר על פניו של
אהוד.

מיגי
התעוררתי. טוב נו. לא בדיוק התעוררתי כי הייתי ער כל הזמן. קשה
לתאר את הרגע שבו הזעם שוכך והמחסומים הפסיכולוגיים דוחקים את
החיה הפנימית שבאדם חזרה אל תת ההכרה. רגע אחד כל מה שאתה עושה
נראה חסר חשיבות מלבד המטרה וברגע הבא אתה מסתכל מסביב ומבין
מה לעזאזל עשית. בדרך כלל ברגע הזה מגיעה גם החרטה. לא הפעם.
דחקתי את רגשותיי הצידה ונתתי למוח להשתלט בעוצמה על כל מה
שקורה. עינת הבחינה בשינוי מיד. היא קמה מעלי והסתכלה בי בשקט
בזמן שניגבתי את פני מהמים, מרטיב את חולצתי. בחנתי את החור
שיצרתי קיר הגבס. מרשים ביותר. תמיד אמרתי שפחות מלבני בטון זו
לא בנייה אמיתית. עכשיו הגיע הרגע לקחת את האחריות. עינת כבר
החלה להבטיח לסוכנים שצפו בי בהלם שהכל בסדר וזה היה רק עניין
שנעשה פה משהו לגמרי אסור היה לעשות וכל שאר הבולשיט הזה. כן,
עינת הבטיחה, אנחנו נדאג לשיפוץ מכספנו, אל תדאגו, זה לא יקרה
שנית. התאפקתי לא לנחור בבוז. דלת אחד המשרדים נפתחה והלן יצאה
החוצה. היא בחנה את המסדרון וכשראתה שהעניינים נרגעו הסתערה
עלי. "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" דרשה לדעת בפנים אדומות
מזעם, "אתה מטורף על כל המוח? מה אתה חושב שזה? גן ילדים? הבית
המזויין שלך?". עמדתי לענות לה וכנראה שהייתי עושה זאת בזעם די
גדול ובצורה שהייתה גורמת להלן להתחרט על היום שבו אבא שלה
נישק את אימא שלה פעם ראשונה. אבל לא עשיתי את זה. לא עשיתי את
זה כי הלגה הגיבה מהר יותר. הלגה הסתובבה ובדחיפה אחת 'הדביקה'
את הלן אל הקיר שמאחוריה. "פיגי, מה לעזאזל את חושבת שאת
עושה?" שאלה הלן בפנים שכמעט בערו מרוב זעם. "הלן," הלגה נדה
בראשה, "את טועה. אני אומרת לך עכשיו, חד וחלק. את טועה. אהוד
ועינת הם בצד שלנו לגמרי. את טעית פה בגדול!". הלן ירקה על
הרצפה. "אז איך את מסבירה את זה?" היא הצביעה על החור בקיר,
"איך את מסבירה את כל מה שקרה בין שניהם והחשוד שלנו? הא?".
הלגה לא התרשמה. "לכל אחד מאיתנו יש את הנקודות הרגישות שאסור
ללחוץ עליהן," ענתה, "זוכרת מה קרה כששאלתי אותך על פרשת נורמן
מלוויל?". סוכנת ה-FBI החווירה וכתפיה נשמטו. במשפט אחד הצליחה
הלגה להוציא להלן את כל האוויר מהמפרשים. זכרון המגירות שלי
שירת אותי נאמנה והזכיר לי את הפרשה שבה במשך חודש ימים חיפש
ה-FBI אחרי ילד שנחטף ולבסוף גילה את גופתו בביתו של איש
שהתגלה כסוטה מין מסוכן. זכרתי שלאחר שהכל נחשף התברר שמישהו
פשוט לא קישר בזמן את כל המידע שהיה להם כך שאולי- רק אולי-
היה אפשר להציל את נורמן מלוויל המסכן בזמן. לא הופתעתי לגלות
שהלן הייתה מעורבת בזה ו- אם להגיד את האמת - לא הופתעתי לגלות
שהיא האשימה את עצמה על כך. ניתנת האמת להיאמר, אף אחד לא היה
אשם בכשלון הזה. נכון, כל המידע היה שם. נכון, אף אחד לא קישר
אותו בזמן. אבל מצד שני כך נפתחו רוב המלחמות בהיסטוריה הקרובה
- כל הסימנים המעידים היו שם ורק ברטרוספקטיבה הצליחו
ההיסטוריונים להבחין בהם. ואז, כמובן, הייתה להם את החוצפה
לשאול איך זה שאיש לא ראה את הסימנים האלה בזמן. חשוב לזכור
שקל יותר להבין מגמות וסימנים מעידים בראייה לאחור מאשר
כשנמצאים באותה נקודה סובייקטיבית בזמן. אבל לאנושות יש את
הנטייה לתלות האשמות עצמיות חסרות שחר על דברים שבעצם לא הייתה
שום דרך למנוע אותם. למשמע כל זה, התרכך הכעס שחשתי כלפי הלן.
היא בן-אדם וככל בני האדם היא עושה טעויות. מותר לה. "תראי
הלן," אמרתי, מודע לכך שהלגה נותרה בלי מילים, "זו פשוט הייתה
לחיצה על נקודה מאוד רגישה אצלי. את לא ידעת ולא הייתה לך שום
דרך לדעת. אישית, אני רגוע עכשיו ואני מצטער על כך שזה הגיע
לכדי נזק כזה. אני כמובן אדאג לפצות אתכם על הכל. אבל, בין
שתאמיני לי ובין שלא, אני בצד שלך. אני אוכיח לך את זה אם את
רוצה". "תוכיח," דרשה הלן, זהירה עכשיו. היא ידעה לזהות קרקע
לא בטוחה כשפסעה על אחת. "תצטרפי אלינו לארוחת ערב היום,"
אמרתי, "ואני אוכיח לך שהכל היה רק צירוף מקרים. בסדר?". הלן
עצמה את עיניה במחשבה. "לכי איתם," דחקה הלגה, "את לא תצטערי
על זה". "בסדר," הלן הנהנה לבסוף, "אני אגיע למלון שלכם בשבע.
בסדר?". "מצויין," הנהנתי, "אנחנו נחזור עכשיו למלון. באמת
מצטער על מה שקרה פה". הלן הנהנה. "גם אני," אמרה, "גם אני".
כרכתי את זרועי מסביב לכתפיה של עינת וביחד הלכנו לכיוון
המעלית. "אהוד," קולה של הלגה עצר אותנו. "כן, פיגי?" שאלתי.
"אתה תוכיח לה," היא אמרה, מביעה את אמונה בי, "אני סומכת
עליך".

להלגה הייתה סיבה טובה לסמוך עלי. היו לי כמה רעיונות די
מעניינים לגבי ה-'איך' וה-'למה'. בחרתי במסעדה הודית למרות
שאני לא חובב גדול של המאכלים ההודיים. אבל הייתה לי סיבה טובה
מאוד - סיבה שישבה בדיוק ממול למסעדה ההודית. "תראי," אמרתי
להלן שהייתה עסוקה בעוף ברוטב קארי, "אנחנו יודעים שהוא משתמש
קבוע במשחקי אי-מג'יק, נכון? אוקיי, השאלה המתבקשת היא איפה?
האם הוא מוריד את התחפושת שלו והולך לאיזו חנות משחקי וידאו
כמו ההיא ששם? או שאולי, מאחר ואנחנו יודעים שהוא לא גר בבית
שלו, הוא שכר דירהה וצייד אותה במכשיר כזה? האם יש לו הכסף
לעשות דבר כזה? אולי היה לו אחד בבית והוא העביר אותו לדירה
השכורה? אם נוכל להשיג תשובות לפחות לחלק מהשאלות האלה אנחנו
נוכל להתחיל לחפש אותו, פחות או יותר, באיזור מסויים. אבל עזבי
את זה. יותר חשוב לי כרגע לדעת איפה אני ואת עומדים?". היא
הניחה את המזלג ושטפה את העוף בכוס של דיאט ספרייט. "אני
ואתה?" היא זקרה גבה. היא חזרה עוד פעם על כל התבנית שהיא
ראתה. "תקן אותי אם אני טועה אבל יכול בהחלט להתקבל הרושם שאתה
מסמפט אותו יותר מדי ולכן מסכל את החקירה". גיחכתי. אני חובב
אמנם של הקשרים לוגיים אבל אני לא נותן להם להכתיב לי את
המציאות אלא מנסה לבדוק איך הם מתאימים איתה. "נתחיל עם עניין
הסימפטיה," אמרתי לה, "תסתכלי על הפנים של עינת. יפות, נכון?
העיניים העירניות, עצמות הלחיים התקיפות, החיוך הממזרי על
השפתיים. זה חיוך שעובר במשפחה. מה בקשר לשריטה על הלחי? תראי,
צדק או ג'ו גאליס או איך שלא יבחר לקרוא לעצמו, לא כיוון את
הפצצה שלו נגדה. הוא כיוון אותה נגדי. תזכרי, הוא אמר, 'אהוד
אני שמח שבאת, השארתי לך הפתעה'. קאפיש? אוקיי. אין בינינו
סימפטיה. בקשר לכל העסק הרגשי...". זה היה החלק הקשה. איך
הייתי אמור להסביר לה את עניין באהמה ביוטי בלי לחשוף סוד צבאי
מסוכן ביותר? "זאת נקודה עדינה. עמדתי פעם במצב דומה. איך אפשר
לתאר את חוסר האונים? אהה! נחזור רגע לפרשת נורמן מלוויל
ברשותך. תראי, היה לכם שם כשל בלחבר את העובדות בזמן בשביל
להגיע אל הרוצח ולהציל את הילד, נכון?". היא הנהנה בפנים
אטומות. "לא נכון!" אמרתי, "את טועה לגמרי. אלא אם כן העיתונים
ממש הגזימו בעיוותים שלהם אז פשוט לא היה לכם הזמן לעשות את
זה. תראי את מלחמת העולם השניה! אחלה דוגמא! כשמסתכלים על כל
מה שידוע לנו היום על היטלר, כשמחברים את הכל, זה נראה כאילו
אפשר היה כבר ב-1935 לראות את זה מגיע. בולשיט. במצבים כאלה
נורא קשה לחבר את העובדות בזמן. רק ברטרוספקטיבה הכל נמצא שם.
באותה מידה לא הייתה לכם שום דרך לדעת ולחבר את הדברים בזמן.
לא אשמתכם ולא תעזור לך שום הכחשה שתתני לי, אז אל תכניסי את
עצמך למצב של האשמה עצמית. לי ולעינת היה פעם מקרה. היינו
צריכים לעקוב אחרי איזה טרוריסט ולדאוג להביא אותנו למשפט.
באיזשהו שלב אמרו לנו להתפנות מהמקום. התנגדנו. יכולנו להביא
אותו למשפט בלי שום נזק סביבתי. למה להתפנות? מה את חושבת שהם
עשו אחרי שהסתלקנו? הרימו את כל המקום באוויר בפיצוץ מרשים
שהוריד די הרבה אזרחים. למה? כובע! כי הביורוקרטים מטומטמים
וחסרי רגישות בדרך כלל. אבל זה היה מקרה נוראי ובאיזשהו מקום,
הרגשתי שבעצם המדינה בגדה בנו. אפשר היה למנוע את המוות של
האזרחים האלה אבל הם פעלו איך שהם כמו מכונה מטומטמת במקום כמו
בני אדם עם שכל ולב והיגיון. אז אני די מבין את ההרגשה שלו. זה
לא גרם לי לחפש את האשמים ולהוציא אותם להורג, כן?". היא הנהנה
בשקט. "סיימת?" שאלתי, "כי אם כן, עינת וג'ייד ילכו לאכול
גלידה-" ג'ייד שיחררה קריאת שמחה מתוקה, "-ואני ואת נקפוץ שניה
לחנות ההיא למשחקי וידאו. מתאים?".

החנות הזו הייתה גדולה למדי. היו בה תאונים ליחידים ותאונים
לזוגות עבור כל מיני 'חוויות' אי-מג'יק מעניינות. "אתם
מעוניינים בתא זוגי?" שאל המפעיל, "יש לנו, אהמ, כמה תוכניות,
אמממ, למבוגרים בלבד". "תודה," עניתי, "תן לנו שעה בתא זוגי,
אבל אנחנו נוריד תוכנה משלנו מהרשת, בסדר?". הוא בחן אותי
בחשדנות. "אתה צריך לחתום על טופס אחריות," הוא אמר לי.
הנהנתי. אומני הייתה תוכנה יחסית בטוחה מכשלים ובכל מקרה לא
הייתי מתנגד לקחת אחריות על ה-'בייבי שלי'. "מה אנחנו עושים?"
שאלה הלן אחרי שחתמתי על הטופס. "חכי ותראי," אמרתי לה, "אני
הולך ללמד אותך משהו מעניין".

החיבור היה מהיר ותוך כמה שניות כבר הייתה אומני מוכנה להפעלה.
התחברתי לממשק וחיכיתי להלן. בתוך כמה שניות הופיעה דמותה
הוירטואלית. "תכירי," הצבעתי על ערבת הדשא שהשתרעה מסביבנו,
"זאת אומני. תוכנה פרי תכנון שלי, שעדיין הולכת ונבנית על ידי
ארבעה מתכנתים שמקבלים את שכרם ממני". "מה היא עושה?" שאלה
הלן. "אומני?" משכתי בכתפי, "כשמה כן היא. היא יכולה לעשות
הכל. הרעיון באומני זה שהיא יכולה לעשות כל מה שאת רוצה".
התרכזתי רגע, בניתי את הדמות במחשבותיי. "טדדאם!" אמרתי, "הלגה
ריכטר!". דמותה של הלגה הייתה לא מושלמת כמובן - היא לא תתנהג
או תחשוב כמו הלגה, אבל מבחינה חיצונית היא הייתה העתק מוצלח
למדי. "אני יכולה לחשוב על מה שאני רוצה וזה יתקיים?" שאלה
הלן. "נסי," עניתי לה, "תחשבי על מה שאת רוצה, דמייני שהוא
קיים, תאמיני שזה קורה". העלמתי את ההעתק של הלגה בזמן שהלן
עצמה את עיניה והתרכזה. שיערה הג'ינג'י המתולתל השתנה לנגד
עיני וקיבל גוון חום וחלק. דמיינתי מראה ונתתי לה לבחון את
ההשתקפות שלה במראה. היא כמעט קפצה לאחור. "מרי ג'יין צדקה,"
היא הרהרה בקול, "שיער חום חלק לא מתאים לי". הנהנתי. השיער
הג'ינג'י היה מתאים בהרבה. היא התרכזה עוד פעם והחזירה את
שיערה למצבו הטבעי. "מה הרעיון בתוכנה הזו?" היא שאלה. "חופש
מוחלט לעשות מה שבא לך," עניתי, "תסתכלי". זוג כנפיים כסופות
בקעו מבין שכמותיי. בנפנוף קל התרוממתי לרגע באוויר ואז נחתתי
בחזרה. "אתה ממש משנה צורה," היא אמרה בהערכה. "נכון," עניתי,
"אומני מתוכננת להגיב על מה שאת מדמיינת. היא עדיין לא גמורה
כמובן. יש בה כרגע רק תשע-מאות ועשרים אופציות למיטב זכרוני".
הלן זקרה גבה. "אופציות?" שאלה. "כן," הנהנתי, "דמייני לך
יגואר. לא המכונית, החיה". היא הנהנה ועצמה עוד פעם את עיניה.
הטורף החתולי לבש צורה לנגד עיני. לא הופתעתי לגלות שזנבו קצר
מדי ופרוותו בהירה מדי. ראשו היה דומה קצת יותר לזה של פומה או
פנתר מאשר לזה של יגואר. בסדר, לא ביג דיל. עצמתי את עיני
והעליתי תמונה מושלמת של יגואר - מעתיק מזכרוני את הפוסטר
שתלוי בחנות המשקאות של דייבי בהנטסוויל. זה היה יגואר מושלם.
"תשווי ביניהם," אמרתי, "נכון שהם שונים? אוקיי, כדי לתכנת
לתוך אומני את כל הדמיונות האפשריים, היינו צריכים אלפי שנים
וכנראה שבכל זאת היו נכשלים. תסתכלי איזה הבדל יש בין הדמיון
שלך לשלי. עכשיו תחשבי על הנאגה מהמיתולוגיה ההודית. זו אישה
שמהמותניים ומטה יש לה זנב זנב נחש גדול במקום רגליים ובמקום
שתי זרועות יש לה שש. תארי לך איזה הבדל יכול להיות בין הדרך
שבה את מדמיינת את זה לבין הדרך שבה אני מדמיין. אז במקום
לתכנת כל אפשרות בפני עצמה, לימדנו את אומני קצת ביולוגיה
בסיסית - איך בנוי גוף, איך פועלים כל שריר וכל חלק. כשאת
מדמיינת יגואר אומני בונה את הגוף לפי אותו המודל שהיא בונה את
היגואר שלי - ואז, בעזרת מבט אל תוך הדמיון שלך אומני מתאימה
את המודל. מבינה? אומני בנתה חתול גדול ואז שינתה אותו כך
שיהלום את מה שדמיינת. אם תנסי לדמיין טיגריס, אומני תשתמש
בדיוק באותו המודל - ואז תשנה אותו להתאים לדמיון שלך. כל מודל
כזה נקרא אופציה". היא הנהנה. נהניתי להתפאר בבייבי שלי - זה
היה משהו שחשבתי עליו כבר מילדות ורק ההבשלה של המציאות המדומה
הפכה אותו סופסוף לאפשרי. "אומני מאפשרת המון דברים," אמרתי
לה, "למשל להידרס" משאית גדולה מחצה את הגוף שלי. זה נשמע אמנם
נוראי אבל יכולתי לווסת את רמות הכאב שאומני תגרום לי לחוש כך
שזה לא באמת כאב. שיקמתי במהירות את הגוף שלי והעלמתי את
המשאית. "או," הוספתי, "אני יכול להשפיע על מי שאיתי. שני שוב
את השיער שלך לחום בבקשה". היא צייתה. התרכזתי, התמקדתי
וביצעתי. שיערה הפך שוב לג'ינג'י לנגד עיניה המשתאות. "איך אתה
עושה את זה?" היא שאלה. "אני חזק יותר ממך," עניתי, "כי אני
מאמין בזה יותר. אומני בנויה על אמונה כחוזק. ככל שיותר תאמיני
בזה, כך תוכלי להחזיק את זה. למשל, דמייני לי עץ". היא דמיינה
עץ תפוח נאה בשיא פריחת האביב. "מרשים," אמרתי, "עכשיו תחזיקי
אותו. תחזיקי אותו קיים. תאמיני בו!". היא התרכזה וכך גם
אני. התרכזתי. האמנתי. כל המקום הארור הזה הוא ערבת דשא! אין
פה שום עץ! עצי תפוח לא מתקיימים בערבות! עכשיו חורף, לא אביב!
לנגד עיניי המרוצות דהה העץ ונעלם. "האמנתי בו חזק," היא אמרה,
"אבל בכל זאת...". "האמנת שהעץ קיים?" שאלתי, "או האמנת שיצרת
אותו? אם זה המקרה השני אז זה מקור חולשה עבורך. בני אדם
מוצלחים למדי בלשתול עצים ולטפח אותם אבל בליצור עצים? את
בעצמך הכשלת את עצמך. אל תאמיני שהעץ נוצר. תאמיני שהוא תמיד
היה פה ופשוט לא הבחנת בו. תאמיני. זה כל עניין הכוח באומני.
בגלל שאני מאמין יותר ממך אני יכול להשפיע עלייך..." גרמתי
לשיערה להתערבל באוויר ולקבל צורת פרמידה הפוכה, "...על הבגדים
שלך..." חליפתה הוחלפה לפתע בחליפת מדים, "...ואפילו להשפיע על
הגוף שלך!" סיימתי והגוף של הצטמרר לפתע. היא נשענה לאחור על
קיר שדאגתי שיתממש מאחוריה ורעדה בהפתעה. לעזאזל. תמיד רציתי
לגרום לאישה אורגזמה עוד לפני שהתחלתי לגעת בה. כמובן, מצד
שני, לא הייתי צריך לצפות שהיא תראה את ההומור במצב או תכיר לי
תודה על דבר כזה. זה היה מין חילול מחוצף של הגוף שלה, לא?
פניה הסמיקו, אולי מזעם, אולי מבושה. עיניה בחנו את השינויים
שהעברתי עליה. היא הרימה את מבטה בחזרה אלי. בלי מילים היא
הסתערה קדימה. טוב נו, היא לא הסמיקה מבושה. אבל זה היה בסדר.
זו הייתה מטרתי מלכתחילה. במהירות הפכתי את גופי ממצב פיזי
לאוויר. היא זינקה עלי ועברה דרכי - כאילו הייתי הקרנה ממש
מציאותית. פניתי לאחור. "טוב," אמרתי לה, "יש בינינו משקעים
שליליים. כדי לשתף פעולה טוב בעבודה הזו, אני בעד שנוציא אותם
כאן ועכשיו. הקרב מתחיל". הרעיון מצא חן בעיניה, קלטתי מיד.
היא התרכזה לרגע ואז גדלה בצורה מרשימה, צורתה מתעוותת למשהו
מפלצתי. זוג כנפיים אדמדם התנשא מעל גוף מכוסה קשקשים בצבע דם.
היא הפכה את עצמה לדרקונית מרשימה ביותר. היא התמקדה בי ואז
ירקה זרם של להבות. נחמד. התרכזתי ויצרתי זרם של אוויר שפיצל
את הלהבות וגרם להן לעבור משני צדדי. כפה ענקית שהסתיימה
בטפרים חדים השתלחה לעברי במהירות. התגלגלתי על הקרקע, מתחמק.
טוב נו. נגד דרקונים יש רק נשק אחד שבאמת יחשב קלאסי - חרב.
התמקדתי וזימנתי לי חרב ארוכה, דקה וחדה. חמקתי מעוד מכת כפה
והסתערתי קדימה. אבל הלן תפסה את עניין ההשפעה הסביבתית מהר.
דקרתי לכיוון הבטן שלה ו- מצאתי את עצמי מדגדג אותה במטאטא
נוצות. "לפחות את שומרת על חוש ההומור," רטנתי. הדרקונית
האדומה חייכה בתגובה ואז, במכה שהוציאה את האוויר מראותיי,
העיפה אותי עשרה מטרים אחורה. בסדר. אחת-אפס לטובתה. התרכזתי
וזימנתי עוד חרב, הפעם חרב אדירת מימדים שנועדה להנפה בשתי
הידיים. זגזגתי בין שתי כפותיה המכות ונעצתי את החרב, מתמקד בה
כדי שלא תשתנה פתאום בין ידיי. הלן למדה מהר - אולי מהר מדי.
הנעיצה של החרב - דבר קטלני למדי - עברה דרך גופה כאילו היה
עשוי מאוויר. טוב. נזקקתי אם כך למשהו גדול יותר, טוב יותר,
מהיר יותר וכו'. התמקדתי במהירות. מה הוא אויבו הנורא ביותר של
דרקון אם לא דרקון אחר? בניגוד לדרקונית האדומה שלה, בחרתי אני
בדרקון שחור עוצמתי שכנפיו הכסופות גרמו לו להיראות כמו האוהד
הגדול ביותר של הריידרס של אוקלנד. זה לא הספיק לי. ירקתי אש
לכיוונה בזמן שהתמקדתי במשהו אחר. היא הדפה בקושי את האש שלי
בעזרת חומת קרח שנבנתה לפתע באוויר. הדפה בקושי כי היא התמקדה
גם כן. התרכזתי, התמקדתי, האמנתי בכל כוחי שהיא הלן סמית'רז
האנושית ולא דרקונית אדומה גדולה. אבל זה לא עבד. היא קלטה את
עניין האמונה והצליחה לשמור על צורתה. בסדר. תוכנית ב'! היא
שילחה את כפתה הגדולה לעברי עוד פעם ואני לא טרחתי להתחמק.
דרקון יסתדר עם סטירה כזו טוב מאדם קטן וחלוש ואני גם נזקקתי
לריכוז שלי עבור שינוי אחר. ערבת הדשא של אומני נמצאת - באופן
סטנדרטי - תחת שמש אביבית נעימה. כמובן, כמו כל דבר באומני, זה
ניתן לשינוי. התמקדתי, מתעלם מהזעזוע שהעבירה כפתה בגופי,
בשינוי מהיר ומוטרף של קצב הזמן. כל אחד יודע שהאור של השמש
מתחיל להתעמעם הרבה לפני שהשמש עצמה שוקעת. מה שקרה היה שאת
שלוש שעות הבין-ערביים האלה ואת השקיעה אני דחסתי לתוך כמה
מאיות שניה. התוצאה הייתה שנראה כאילו השמש פשוט נעלמה והחושך
הופיע משום מקום. מופתעת מהחושך הפתאומי, הלן איבדה את הריכוז
שלה. התרכזתי ושיניתי את צורתה - לא לצורה האנושית אלא ליצור
הכי לא מזיק שיכולתי לחשוב עליו - כבשה. היא נאבקה נגד שינוי
הצורה למשך רגע ואז הרפתה. זה הדאיג אותי יותר מהמאבק. כשהאויב
מסתער עליך עם רובים, סכינים או כף טיגון (גם זה קרה לי פעם)
אתה לפחות יודע איפה אתה עומד. כשהאויב מתכנן כל מה שאתה יודע
הוא שפעולה שלך שנצפתה מראש תוביל אותך לכישלון. משהו עיקצץ על
כף הרגל הענקית שלי. מבטי פנה למטה אל עדר של נמלים גדולות
ומכוערות שהחליט שרגל דרקון זו מנה מכובדת ביותר לארוחת ערב.
ואני הרי ידוע כמתעב חרקים מכל הסוגים והמינים - אז התמקדתי
בלהעלים את הנמלים. התוצאה הייתה מרשימה ביותר. הלן שברה את
הכוח שלי על גופה וחזרה לצורה אנושית ובו זמנית הצליחה להפוך
אותי חזרה לבן אדם וליצור מכת ברק שהעיפה אותי כמה מטרים
באוויר. "בסדר, מותק" נחרתי, "רצית, קיבלת!". במקום לטרוח נגד
שינויי הצורה שלה, הסתערתי קדימה, מעניק לגופי כוח ומהירות
שמיוחסים בדרך כלל לסופרמן. היכיתי בה בעוצמה. זה היה כמו
לאגור כוח ולתקוע אגרוף עוצמתי בתוך קיר בטון - משהו כואב
מאוד. היא קפצה עלי, מנצלת את ההלם הרגעי כדי - כמו שעינת
תגדיר את זה מאוחר יותר - לבעוט בי קצת שכל. התמקדתי ויצרתי
שדה כוח שהעיף אותה אחורה בעוצמה. עכשיו היה לי רגע להסדיר את
הנשימה ולחשוב על המהלך הבא. בסדר. אז היא מגיבה היטב לכל דבר,
מה? איך היא תגיב לרכבת דוהרת? רכבת משא גדולה דרסה אותה
בעוצמה ובדיוק אז הרגשתי חולשה בין ירכיי ונאלצתי לכל כוח
רצוני כדי שלא להתמוטט על ברכיי כשהיא 'החזירה לי טובה' וגרמה
לי לגמור בצורה שהדרך היחידה שאפשר לתאר אותה זה 'אלימה'.
מרוכז בלהישאר על רגליי, לא הבחנתי במעשיה. קיר פלדה הקיף
אותי. "באסה," מלמלתי והחלפתי את מכנסיי הרטובות. ניסיתי
להעלים את הקיר. נאדה. אוקיי. מה שאי אפשר להעלים, אפשר לשבור.
יצרתי את שווה הערך לפיצוץ אטומי. נאדה. מרשים ביותר. אוקיי.
היא בוודאי נזקקה לכל כוחה רק כדי להחזיק את הקיר מול התקפותיי
העוצמתיות. אבל הקיר הגן עלי לא פחות מאשר עליה, לא? היא לא
יכלה לתקוף אותי כשאני בתוכו, לא? יש זמן להחזיר את הנשימה,
כן? לא! הקיר סגר עלי במהירות, מועך אותי ואז שב למקומו.
החזרתי את גופי למצב של שלושה מימדים. הקיר סגר עלי עוד פעם.
באסה. נו טוב. את מה שהיא יכולה לעשות, גם אני יכול. התמקדתי
ויצרתי קיר-מחץ-סופר-עמיד דומה מסביבה. מכאן ואילך זו הייתה
תחרות לראות מי יידרש לפחות פעמים שבהן ימחץ לפני שיסיר את
המחסום. בסופו של דבר, אחרי שמחצתי ונמחצתי בערך ארבעים פעם,
היא נכנעה והסירה את הקיר מסביב לי. בסדר. זה הספיק גם לי.
הסרתי את הקיר מסביב לה. "אני חושב שנכריז על זה כתוצאה של
תיקו שלוש-אחת" אמרתי לה. "למי?" היא שאלה למשמע ההצהרה המוזרה
הזו. "לשופט," עניתי, "תיקו ישרת את שני הצדדים באותה מידה,
לא?". היא הנהנה. "זה היה קרב מאוד..." היא חיפשה את המילה
הנכונה. "אינטנסיבי?" הצעתי, מזמן בקבוק של קולה ושתי כוסות.
"חשבתי יותר בכיוון של מרשים," היא ענתה לי, "אני חושבת שאני
אוותר על השתייה". "פה זה לא משמין," עניתי בתוכחה, "כאילו שאת
בכלל זקוקה לדיאטה". היא גיחכה ולקחה את הכוס המוצעת. "לשיתוף
פעולה?" הצעתי. היא בחנה את הקולה והפכה אותה למשקה צלול.
ספרייט כנראה. או אולי דיאט ספרייט. יש הרגלים שקשה להיפטר
מהם. היא הרימה את עיניה ופגשה את מבטי. חיוך האיר את פניה
וגרם לי להצטער שאני לא יכול לצלם אותה כאן ועכשיו. "לשיתוף
פעולה!" אמרה והשיקה את כוסה בכוסי. שתיתי מהכוס והנחתי אותה
בצד. "עכשיו," אמרתי לה, "אני רוצה להדגים לך את צורת החשיבה
שלי. אכפת לך לעבור מבחן קטן?". "מבחן?" היא זקרה גבה בשאלה.
"זו הסיבה האמיתית שרציתי אותך פה," עניתי לה, "להסביר לך את
הסיבה שאני מרסק מוסכמות בצורה כזו מטרידה. בעיקרון את תצטרכי
לעבור כמה מכשולים ואני רק משמש כיועץ כללי. נשמע טוב?". היא
הנהנה בשקט. נהדר. "בואי," אמרתי, "נתחיל". לפקודתי הוקפנו
לפתע בהר של צינורות השקייה. "המכשול הראשון," אמרתי לה, "את
צריכה לצאת מכאן. את הצינורות אי אפשר להזיז ולמרות שהם עשויים
מפלסטיק, אי אפשר לשרוף אותם. כפי שאת רואה, יש רוח רצחנית כך
שתהיה בעיה פשוט לעוף מעליהם. מה את עושה?". "מטפסת," היא
הסתכלה אלי בחצי-שאלה. "נסי," אמרתי. היא שלחה את יד והחלה
לטפס. אבל הצינורות היו רטובים - צינורות השקייה כמו שצריך -
והיא החליקה למטה. "חלק מדי," היא ציינה. "אלו צינורות
חלולים," עניתי. היא הנהנה ושינתה את צורתה לעכבר קטן. "נחמד,"
חייכתי כשהיא עברה בתוך אחד הצינורות. "עברת בהצלחה," אמרתי
כשיצאה, "המכשול הבא". גרסה ענקית של פומה שחורה התנשאה
מעלינו. "את הפומה הזו אי אפשר להרוג," אמרתי לה, "ואין דבר
שהיא אוהבת יותר מבשר אדם. היא מאוד מאוד חכמה. חכמה מספיק כדי
שאם תגידי את התוכניות שלך בקול היא תבין אותך. איך את עוברת
אותה?". הלן הסתכלה על הטורף הענק. היא חשבה לרגע ואז התרכזה
ויצרה גוף אנושי וירטואלי. זיהיתי את הפרצוף - אותו סוטה מין
שחטף, אנס ורצח את הילד נורמן מלוויל. הלן תפסה את הגוף
והשליכה אותה אל הפומה. הפומה הורידה את ראשה, חושפת את שרירי
הכתפיים המרהיבים שלה, ובלעה את הרוצח בביס אחד. "אם תתני לי
לעבור אותך," קראה הלן, "אני אתן לך עוד עשרה כאלה. יש עסקה?".
אפילו אני הייתי מופתע מהרעיון. הפומה חשבה על זה רגע - אחרי
הכל, נתתי לה את היכולת להבין אנגלית. בסופו של דבר, באי רצון
ובעיניים מצומצמות, הנהנה הפומה. הלן נעה לאט, עיניה בוחנות את
הטורף המפלצתי בחשדנות. הפומה התמקדה בה. לרגע כמעט נכנעתי
לפיתוי לגרום לפומה להסתער עליה אבל בסופו של דבר החלטתי
שלמרות שזה לא היה הפתרון שאני חשבתי עליו - אני חשבתי יותר
בכיוון של להפוך לרואה ואינו נראה - הרי שהוא קביל לא פחות
מהפתרון שלי. חוץ מזה, כל הרעיון במבחן הזה זה ללמד על
יתרונותיה של חשיבה לא קונבנציונלית. הלן עברה את הפומה,
התרכזה ויצרה עשר גופות - חלק מהם היו פרצופים זכרתי מכל מיני
כתבות בעיתון ואחרים לא זיהיתי אבל אף אחד מהם לא היה חף-מפשע.
הפומה הסתערה על המזון ואני לא חיכיתי אלא העלמתי אותה.
התרשמתי לטובה. אוקיי. הגיע הזמן למכשול הכי מעניין. צוק ענקי
התנשא מעלינו, ראשו נוגע בעננים. "על ראש הצוק יושב גביע,"
אמרתי לה, "את צריכה להשיג  אותו". הלן הנהנה ובאופן כל כך
צפוי, ניסתה לטפס. זה לא עבד. הצוק היה משוח בשמן. אחרי
שהחליקה פעמיים וישבנה קיבל שתי מכות היא שלחה אלי מבט זועף.
"כיצד עולים על מה שאי אפשר לטפס עליו?" שאלתי. היא חשבה לרגע
ואז התרכזה. זוג כנפיים לבנות בקע לפתע מכתפיה. "עפים," היא
אמרה. לא עמדתי בפיתוי והוספתי עיגול זהוב מעל ראשה. "בייגלה?"
היא הסתכלה אלי בחצי חיוך, "לא ידעתי שאתה אוהב אותי עד כדי
כך". היא עופפה לכיוון מעלה ואני עקבתי אחריה בעזרת הכנפיים
הכסופות שכל כך אהבתי לתת לעצמי. היא הגיעה אל הפסגה ולקחה את
הגביע הזהוב. "יפה," חייכתי, "זה המכשול האחרון. נהנית?".
"קצת," היא חייכה בנבזיות, "אהבתי לזרוק את כל הבני זונות אל
הפומה ההיא". גיחכתי. גם אני הכרתי כמה אנשים שהייתי שמח לזרוק
אל בין טלפיה של פומה רעבה. "מה מוסר ההשכל של מה שהיה פה?"
שאלתי אותה. "דרך החשיבה שלך יכולה להועיל," היא הנהנה.
חייכתי. "ועוד דבר, הלן" אמרתי לה, "תזכרי תמיד שאם את נתקלת
במישהו שעובד איתך, גם אם הוא חרא רציני, האויב של האויב שלך
הוא חבר". היא הנהנה שנית ואני שמחתי שהעניין הזה נקלט. זמננו
באומני עבר למרבה צערי - מאוד נהניתי מהחברה שלה - והגיע הזמן
לסגור את היום.

העולם
הלן קיבלה הרבה חומר למחשבה מהיום הזה. היא שחזרה את היום
במחשבתה תוך שהתכוננה לשינה. ממש לפני שנרדמה הבליחה במוחה
מחשבה מעניינת בקשר לקרבות בין אהוד וצדק בגלקטיקה.

בבוקר היא ניגשה אל אחד מאנשי המחשבים של ה-FBI. "טוני," שאלה,
"אני צריכה את דעתך בקשר למשהו. אפשר לאתר את המיקום הפיזי של
מכשיר אי-מג'יק ששקוע במשחק באינטרנט?". איש המחשבים חשב לרגע
ואז התחיל הסביר לה את הדרך והבעייתיות שבה. בתוך דקה כבר
הסתערה הלן אל משרדה, אוחזת בטלפון הסלולרי שלה.

מיגי
למה רק בחלומות אני מוצא את עצמי בשדה פורח, מטייל בשקט עם
אשתי ובתי? למה זה לא קורה במציאות? למה החלום הזה מוזר לי?
המממ. טוב, זה היה די ברור. אני לא חולם את החלום הזה. עינת
חולמת אותו. איכשהו היא שוב שידרה אלי חלום שלה - זה כבר קרה
לנו כמה פעמים, למרבה צערה של עינת - היא העדיפה שאת הסיוטים
שלי אני אשמור לעצמי. תמיד התבדחתי איתה שהיא פשוט הייתה
מעדיפה שלא לחשוף בפני את החלומות שבהם היא מצליחה לפתות את
רונאן קיטינג - כשהיה צעיר וחתיך, לא זקן ומיובש כמו שהוא
עכשיו. טוב נו, זה היה חלום נעים יותר מהחלומות הרגילים שלי
ולא התנגדתי ליהנות ממנו.

הטלפון העיר אותי. "כן," אמרתי בזמן שעינת גנחה משהו בקשר
לאנשים שמתקשרים לפני שמונה בבוקר. "אהוד," הלן אמרה, "תגיעו
למשרד. אני צריכה אתכם הכי מהר שאפשר". "יש לנו זמן להתארגן?"
שאלתי. "בסדר," ענתה הלן, "אבל אני רוצה אתכם פה תוך שעה.
בסדר?". נאנחתי. "כן הלן," אמרתי, "אנחנו". קמתי מהמיטה ועשיתי
את הדבר הראשון שאני עושה כל בוקר לפני הכל - יצאתי החוצה
לעשן. "את יודעת," חשבתי אל עינת בזמן שעישנתי את הסיגריה
הראשונה של הבוקר, "כבר מזמן לא קיבלתי ממך כזה חלום ורוד".
בחדר האמבטיה, עינת קפאה על עומדה ואז חשבה, "אתה קיבלת ממני,
מיגי? אני קיבלתי ממך! זה בטח לא הגיע מהמוח שלי. ממתי אני
חולמת על שדות פורחים ופרפרים וכל השטויות האלה?". זינקתי
לעמידה. אם היא לא חלמה את זה ואני גם לא - חלומות טובים אצלי
באים לגמרי אחרת - אז מי? כיביתי את הסיגריה במאפרה ועזבתי את
המרפסת. ג'ייד ישנה עדיין. "ג'ייד," נגעתי קלות בכתפה, "בוקר
טוב, דמעת דרקונים שלי". עיניה הירוקות נפקחו והיא חייכה אלי.
"לעזאזל," חשבתי כשזרועותיה הקטנות נכרכו סביב צווארי בחיבוק
'בוקר גוד', "איך זה שילדים תמיד מתעוררים עם חיוך? מתי אנחנו
מאבדים את זה?". עינת הסתכלה בתיעוב בבקבוק השמפו שלה. "ריק
לגמרי," ציינה, "אתה יודע מתי אנחנו מאבדים את זה, מיגי?
כשאנחנו קמים בוקר אחד ומגלים שהעולם לא מושלם ויש לו מגרעות
וההורים לא מושלמים. אויש. תראה מה הויבראציות של החשיבה שלך
עושות לי! אני עושה אמבטיה! סתום ת'מוח ותן ליהנות ממנה".
משכתי בכתפי והתחלתי לעזור לג'ייד להתלבש. "בלילה חלמתי עליך,
דאדי," אמרה הקטנה. עינת כמעט דפקה את ראשה בקיר שמאחוריה - עד
כדי כך היא זקפה את ראשה במהירות. "באמת, דמעת דרקונים קטנה?"
שאלתי בסקרנות, "מה חלמת?". "שאני ואתה ומאמי הולכים לטיול
בשדה עם פלאוורז ועם באטרפלייז והשמש נעימה לי. היה כיף". עינת
נאנחה. "עכשיו אתה באמת תהיה בלתי נסבל," היא חשבה אלי ואז
שקעה בתוך מי האמבטיה. למה שאהיה בלתי נסבל? הרי אמרתי לה
לחכות לזה - התיאוריה שלי אמרה שג'ייד, בהיותה בת לשני הורים
עם יכולת טלפתית עשויה לפתח את היכולת - בייחוד אם היא לא תדע
שהמדע לא מאמין בזה. וזו הייתה ההוכחה - אפילו מוקדם מכפי
שציפיתי. חייכתי. "דמעת דרקונים שלי," חיבקתי אותה, "אני כל כך
שמח שישנת טוב". החיוך שלה, חיוך שהיו לו את הקצוות הממזריים
של משפחת שרי, חימם את ליבי. "אני כנראה באמת מזדקן," חשבתי אל
עינת, "אם אני מספיק רגשני בשביל שהחיוך של ג'ייד ירגש אותי".
עינת בעטה בפקק האמבטיה. "מיגי," היא חשבה אלי, "כשאני יוצאת
מהאמבטיה אני מכסחת לך את הצורה. נמאס לי כבר לשמוע את כל
השטויות שלך על הזקנה, טוב? אתה ממש מאכזב אותי. כל החיים שלך
היית עסוק בעיקר בלרסק מוסכמות חברתיות ודווקא כאן אתה נכשל?
יש לי בשורות בשבילך! גיל הארבעים הוא לא בהכרח הרגע שבו אתה
מתחיל להדרדר! לעזאזל אתך! זקנה זו מוסכמה חברתית מטופשת! מי
שבוחר להרגיש זקן זה אתה! ומיגי, חדשות השעה שבע, מחקר חדש
שנערך באמבטייה במלון מאריוט בוושינגטון קובע שאם אתה לא רוצה
להרגיש זקן אז אתה לא חייב! תקשיב לי טוב, מיגי, אם אתה לא
מפסיק עכשיו עם הרחמים העצמיים שלך אני נשבעת לך שאני שולחת
אותך לבית אבות!".

הלן קידמה אותי בחיוך כשנכנסנו למשרד שלה. "אני רוצה שתבדוק אם
הבנזונה נמצא בגלקטיקה!" היא אמרה לי, מקפיצה את כל החושים שלי
למצב של עירנות מקסימלית. "מה?" שאלתי, רק כדי להיות בטוח
ששמעתי נכון. "אם אתה מוצא אותו, אנחנו אולי נוכל לעקוב אחריו
ולגלות את המיקום של המכשיר שלו. אנחנו צריכים נעילה עליו של
עשרים דקות". עינת נחרה בבוז. "הוא בטח יצפה לזה," היא אמרה.
"נכון," הסכמתי, "אבל תראי, עד עכשיו הוא בכל זאת התחבר
לגלקטיקה. אולי יש סיכוי שהוא יהיה שם. שווה לנסות, לא?".

אוקיי, אני מודה הופתעתי למדי למצוא אותו מחובר לגלקטיקה -
מלבד העובדה שזה מסוכן עבורו יש לו גם דברים קצת יותר חשובים
לעשות, לא? אבל הוא היה מחובר וזה היה טוב. מלבד האפשרות שנאתר
אותו, היה בינינו חוב שהרגשתי צורך עז למחוק. גאוותי לא נתנה
לי לשכוח את התבוסה המשפילה שספגתי ממנו ועוד יותר כעסתי על כך
שהצליח לארגן נגדי את כל השחקנים האחרים בפעם השנייה שנפגשנו.
אבל עכשיו הגיע זמן הנקמה. הוא היה בסקטור קטן ולא צפוף - רק
שלושה שחקנים אחרים חיכו שם לקרב. בלי לטרוח הרבה מסביב קראתי
למפקדי הצבאות האחרים. "ביני לבין בנדיקט," אמרתי בקול קר, "יש
משהו אישי. אם תסכימו להישאר בצד ולתת לי לנהל נגדו קרב של אחד
על אחד, אני אעניק לכם הרבה מאוד מתנות טכנולוגיות למיניהן. אם
לא... אתם רק שלושה. אפילו אם תהיו ביחד אני אשחט אתכם בעוצמה
שתפחיד אפילו את דלוויש האגרסיבי!". זה עבד. מצד אחד הרמתי גזר
גדול מאוד - מתנות טכנולוגיות ממישהו מתקדם כמוני הן בהכרח
דברים טובים ומפתים. כמובן, מצד שני, גם נפנפתי מקל עבה וגדול
מעל ראשיהם. אם הם היו חמישה או יותר אז אולי לברית משותפת
ביניהם היה סיכוי להביס אותי אבל רק שלושה - ואחד בכלל די חדש
בעסק לפי הדירוג שלו - הסיכוי קטן נגד מישהו ברמתי. "דיינאלון
מספינת הדגל קווארק מדברת," ענה קולה של הגבוהה מבין שלושתם
בדירוג, "אני מניחה שזה הופך את הקרב לאבוד מבחינתנו. תן את
הטכנולוגיות ואני אסתלק למצוא קרב יותר הוגן". "אותו דבר"
הוסיף קול שני ואז הצטרף השלישי להסכמה. "יפתחו שערי השיטפון,"
אמרתי, "תנו להם את הרשימה". בכל שלוש ספינות הדגל התקבלה
רשימת מצאי של הטכנולוגיות שיש לי - רשימה ארוכה ומסובכת למדי.
"כל אחד מכם רשאי לבחור ארבע," אמרתי, "ותזכרו שבהתאם לדירוג
שלכם יש דברים מסויימים שאתם לא תוכלו לשמור בגלל שאין לכם
דירוג גבוה מספיק". "הוגן," הסכימה דיינאלון. תהיתי מה חושב
יריבי מסיפונה של גלמדנינג החדשה שלו - ספינה שלא מתחרה בספינת
הדגל שהושמדה לו בסוף הקרב הקודם. לא שזה מאוד שינה לי. ספינת
הדגל 'לובסטר אדום' העבירה ראשונה את רשימת ארבעת הפריטים
שרצתה - דברים נמוכים יחסית שהתאימו לדירוג של מפקדה - שהיה
חדש מכדי שיוכל לעשות שימוש בדברים המתקדמים ביותר אבל יהנה
מהיתרון של הטכנולוגיות שקיבל. 'סלופי סליפרס' העבירה את
רשימתה וקיבלה גם היא את מה שרצתה. 'קווארק' הייתה האחרונה
להעביר את מה שרצתה. שלושה פריטים היו מסומנים ושניים נוספים
היו מסומנים בסימני שאלה. "אתה בעל נסיון," החניפה לי
דיינאלון, "מה לדעתך עדיף, מקרן זרם ניוטרון או תותח
גראביטון?". חשבתי על זה לרגע. הכל תלוי בטקטיקה ובשימוש
שעושים בכלי הנשק. המממ. מצד שני, דיינאלון היא בחורה ואלה די
נדירות בתחום משחקי האסטרטגיה. חשוב לעודד אותה להישאר. וחוץ
מזה היא הייתה הראשונה שהיו לה הביצים להודות שהקרב הזה אבוד.
"קחי את שניהם," גיחכתי, "על חשבון הבית. שיהיה בהצלחה בעתיד".
"תודה קולונל," היא גיחכה בתשובה, "אני מקווה שבפעם הבאה שנפגש
אפשר יהיה לארגן קרב הוגן". ובמילים אלה פנתה קווארק וקפצה לעל
חלל. ספינות הדגל האחרות הצטרפו אליה והשאירו אותי לבד מול
צדק. "אחד על אחד, צדק" אמרתי לו. "אחד על אחד," הסכים
יריבי. "משגיח, זה בסדר מבחינתך?" שאלתי. "השתגעת?" ענה
המשגיח, "כולם יודעים על ההיסטוריה של שניכם. לא הייתי מחמיץ
מעמד אפי כזה גם בעד מיליון דולר. מוכנים להתחיל?". "חיובי"
עניתי, "ושהבנאדם הטוב יותר ינצח". זו הייתה כמובן עקיצה כלפי
יריבי - הרי הוא לא רואה את עצמו כבן אדם, לא? אבל זה נשמע כמו
הצהרה ספורטיבית יפה ונחמדה.

"זמן לחגיגה," דיווחה וולי, "ידידנו הוותיק נמצא כאן. הו! מה
זה?". בחנתי את מפת הסקטור וגיליתי מיד מה הפתיע אותה. זה היה
סקטור מושלם לקרבות מהדהדים - רק שתי מערכות, מעט נקודות
יציאה, ללא חורי תולעת, עושר עצום של משאבים ו- הדבר המרשים
ביותר - ערפילית. מדע החלל אולי לא בטוח לגמרי מה בדיוק הן
הערפיליות אבל המדע הבידיוני - ביחוד בסרטים ובמשחקים - כבר
קבע כמה כללים בקשר אליהן. מי שנמצא בתוך ערפילית מאבד לחלוטין
את המגן שלו לכל הזמן שבו הוא נמצא בתוכה, מאבד בערך שני שליש
מטווח החיישנים שלו, רבע מהמהירות ויכולת התמרון. כמובן מצד
שני, קשה עד בלתי אפשרי לגלות ספינות שמתחבאות בתוך ערפילית
שכזו. וזה נתן לי רעיון.

עשר הדקות של תקופת החסד עברו והצי שלי היה מוכן כמעט לגמרי.
לצי הרגיל הכנסתי הפעם גם שלוש סיירות קלות מדגם 'חוסמת' -
ספינות פרי תכנון שלי שהוכנסו בתמורה לדי הרבה נקודות דירוג
שלי - ושיעילותן הייתה מוגבלת. שחקנים אחרים שהגיעו לדירוג
גבוה מספיק בשביל לתכנן ספינות משלהם בנו בדרך כלל פריגטות או
סיירות על שהיו מותאמות היטב לצורת הלחימה שלהם - פריגטות כי
הן דורשות יחסית מעט נקודות דירוג כדי לתכנן אותן, סיירות על
כי אם כבר להשקיע בתכנון של ספינות מיוחדות אז עד הסוף. אני לא
ראיתי את זה כך. היו לי ארבעה דגמים מיוחדים וכל אחד מהם היה
מותאם לצורת הלחימה שלי - תשובה שונה לכל בעיה. החוסמת הייתה
ספינה מוגבלת בגלל שתפקידה לא היה להרוס ספינות אויב - יכולתה
בתחום הייתה מוגבלת לצריחי התותחים הקטנים שלה. נשקיה העיקריים
היו מחזירים סולאריים, מערערי מייצבים ותותח מטמא אחד. המחזיר
הסולארי לא גורם נזק פיזי כלל - אבל הוא מבטל כל מגן ופוגע
במערכות המטרה. המערער משתמש בקרן גרירה-דחייה שמוציאה את
המטרה מאיזון ומפחיתה עקב כך ממהירותה ויכולת התמרון שלה.
בנוסף המערער גורם לנזק מבני מן הלחצים שנוצרים אבל הנזק הזה
זניח. המטמא, טכנולוגיית פורעים שגנבתי לפני זמן רב, ממיר חלק
מפלאזמת המנוע של המטרה לחומצה הרסנית - מה שגורם נזק למבנה
ולמנוע של המטרה. בנוסף חומשה החוסמת במעמעם עיוות שמנע
מספינות האויב להימלט. זו הייתה ספינה שמטרתה לשתק את מנועי
ספינת האויב. בדרך כלל היו החוסמות בעייתיות - כל התחכום הזה
בא על חשבון המגן שלהן - לא היה להן מגן כלל - והיו להן
חסרונות רבים נגד רוב סוגי הספינות. בניגוד מוחלט לכל מה
שהסיירות אמורות להיות, אלו לא היו ספינות קו ראשון אלא ספינות
סיוע. אבל במקרים מסויימים...

העולםמיגי
טייס של קרבית סיור מדגם 'זאב' דיווח על כוח אויב גדול שמתקרב
לכיוון Serpent. בדיוק בזמן. נתמכת על ידי נושאות הקרביות,
יצאה קבוצה גדולה של סיירות ומשחתות לפגוש בכוח. ואז הגיע הזמן
להתחיל את המהלך הגדול. בפוטבול אמריקני יש מונח שנקרא Fake
(זיוף). מושלם.

צדק בחן את המידע שהגיע אליו מקורבטת פנאט שישבה לה במרחק קטן
מ-Serpent. יריבו למד משני הקרבות הקודמים, הבין צדק. אהוד
השאיר כמות גדולה של פריגטות מאחור וגם שלוש משחתות וסיירת
קלה. הפעם הוא לא ישאיר את ספינת הדגל שלו בלי הגנה. טוב. בעיה
שלו. הכוח העיקרי שלו יפגוש בכוח הקרב של אהוד בקרוב ובשל
יתרון מספרי גדול למדי סביר להניח שאהוד יאלץ להשליך חלק
מהליווי שלו אל תוך הקרב ואז...

צדק טרח כמובן לשלוח פריגטות לסיור במערכת השניה. הוא הופתע
למדי כשגילה, ממש ליד אחת משתי נקודות היציאה, קבוצת כרייה.

באופן רשמי קראו לספינה 'מעבד עפרות'. בצורה יומיומית אנשים
התייחסו לספינה בתור 'הממזר השמן'. הממזר הייתה בגודל של משחתת
ושם הסתיים הדמיון. בניגוד לגופן הנאה של ספינות המלחמה הייתה
הממזר השמן כעורה למדי - גופה מלבני וחסר כל תכנון ארכיטקטוני.
הממזר לא הייתה ספינת מלחמה - היו לה ארבעה צריחי תותחים קטנים
וחסרי משמעות. תפקידה של הממזר היה ברור - פריגטות כרייה מדגם
'את חפירה III' היו מפרקות את האסטרואידים לחלקיהם ומביאות את
החומר אל הממזר או אל ספינת פיקוד כלשהי שם היו המרכיבים
מעובדים לכדי חומרי גלם לבנייה של ספינות וציוד. בדרך כלל, כפי
שהקורא היקר בוודאי יזכור, אני נוהג להכניס את Serpent בתוך
שדה אסטרואידים כדי שהיא תשמש לי כספינת עיבוד ותשחרר את
נקודות התמיכה לספינות מועילות יותר. לא הפעם.

צדק בחן את קבוצת הכרייה. זה היה שדה אסטרואידים עשיר במיוחד -
מלבד כמות מכובדת של קסנואידים ואורניואידים, היו שם כעשרה
קריסטלואידים - אותם קריסטלים נדירים עשירים באנרגיה שהיו
ידועים בגלל שהטיפול בהם חייב להיות עדין - הקריסטלים היו לא
יציבים ונהגו - כשטיפלו בהם שלא כראוי - להתפוצץ בעוצמה של
חנית מצור. הערפילית לא הייתה רחוקה משדה האסטרואידים, הבחין
צדק, וכך יוכל צי התקפה שלו להכות במהירות, לסגת אל הערפילית -
שתמנע גם מעמעי עיוות - ולקפוץ מהמערכת במקרה של צרות. להגנתה
של הממזר השמן, חגו שתי כנפות של מקורי לייזר - 12 קרביות בסך
הכל, ועוד משחתת בתולת גהינום אחת. צדק חייך לעצמו. הקרב הראשי
מתנהל היטב - בקרוב יבין אהוד שעליו להביא עוד ספינות לתוך
הקרב העיקרי או לסגת - וצדק כבר הכין את המכה הבאה, בדיוק לפי
הספר. ובינתיים, קבוצת הכרייה הזו הייתה מושכת כל כך ולאהוד
אין את הכלים להגן עליה - הרי לפי כמות הפריגטות האדירה מסביב
לספינת הדגל שלו הוא כנראה מתח את נקודות התמיכה שלו עד
למקסימום. בעייה שלו.

"הוד!" הקול הגרוני נשמע היטב בגשר הפיקוד של Serpent,
"אנחנו נהרוג אותך!". גיחכתי. "וולי," אמרתי, "את יודעת למה
רק כלבים קטנים נובחים?". קצינת מערכות הנשק נדה בראשה וזקרה
גבה בשאלה. "כי כלבים גדולים יודעים שהם יכולים לשסע אותך וזה
מספיק להם" אמרתי, "בואו נראה אם הוא נופל בפח!". "הצי העיקרי
נמצא בנחיתות גדולה וסופג אבדות קשות," העיר הקצין הטקטי. "זה
בסדר," עניתי לו, "אני משוכנע שתיכף תראה למה".

צדק הפנה את גלמדנינג אל המערכת השניה. ספינת הדגל, בצירוף שתי
משחתות, נחתה היישר מעלה מפעל הכרייה של אהוד. באופן מיידי
זינוק 12 מקורי הלייזר ובתולת הגהינום לכיוונה אבל הם היו
בנחיתות גדולה למדי - שתי משחתות וכוח האש התומך של ספינת הדגל
היו הרבה יותר ממה שיכלה משחתת אחת ושתים-עשרה קרביות להתמודד
מול. מספר אורניואידים זינקו לפתע לכיוון גלמדנינג אבל צדק היה
מודע לאפשרות שחלק מהאסטרואידים יהיו פנאטים בתחפושת ותשע
הפגיעות לא הסבו נזק משמעותי לגלמדנינג.

"הוא בלע את הפיתיון!" קראתי, "קבוצה תשע, התקפה מיידית לפי
יוזמת ספינת הדגל, דרגונפליי, תקפצי לשם עכשיו עכשיו עכשיו!".


מתוך הערפילית הסתערה קבוצה תשע - שלוש הסיירות הקלות מדגם
חוסמת - היישר לכיוון גלמדנינג. כפי שצויין, בתוך ערפיליות היו
הספינות חסרות מגינים וכמובן שמרגע שיצאו מן הערפילית ועד הרגע
שהמגן התחדש במלואו עברו כמה דקות שבמהלכן היו הספינות פגיעות.
אבל החוסמת תוכננה מראש ללא מגינים כך שהעובדה שהן התחבאו בתוך
הערפילית לא שינתה דבר עבור שלוש הסיירות הקלות. הסיירות
הסתערו במהירות המירבית, כלי נשקן מכוונים אך ורק אל גלמדנינג.
כפי שציינתי, יכולתן של החוסמות לגרום נזק הייתה די מוגבלת,
ביחוד נגד ספינה גדולה וחזקה כמו ספינת דגל. אבל הן יכלו לעצור
את גלמדנינג לגמרי - וזה בדיוק הייתה המטרה. בתולת הגהינום
ומקורי הלייזר קיבלו הוראות מדוייקות להכות בשתי המשחתות - וגם
קיבלו סיוע מסיירת-על דרגונפליי שקפצה לפתע לתוך המערכת. בחיוך
מרושע אמרתי, "קבוצה שש-עשרה - תפסיקו הסוואה ותעגנו".

צדק בחן את הקרב בהפתעה. מאיפה לאהוד שלוש סיירות קלות? אין לו
מספיק נקודות תמיכה! ומה זה לעזאזל? עוד סיירת על? איך,
לעזאזל? ואז הוא ראה שכמעט שלושים מתוך הפריגטות שחגו מסביב
ל-Serpent דהו לפתע והפכו - לקורבטות מדגם פנאט! מאוחר מדי
הבין צדק ששיטו בו. הוא בנה מלכודת מושלמת לפי הספר רק כדי
לגלות שלצד השני היו ספרים משלו שהורו לו איך לזהות ולהתעלם
ממלכודת כזו. ואז אהוד הכין לו מלכודת משלו? הוא חייב להסתלק
מפה לפני שהוא יפסיד את כל הקרב! אבל אז הבין מה עשו שלוש
הסיירות הקלות - מכותיהן פגעו בברכיה של גלמדנינג - לא גרמו
נזק רציני אבל שיתקו את יכולתה לברוח. ומה קורה עכשיו לעזאזל?

בשדה האסטרואידים הזה היו עשרה קריסטלואידים - אסטרואידים
קריסטליים כל כך לא יציבים וכל כך נפיצים שפריגטות האת חפירה
III לא יכלו לפרק אותם. כדי לנצל קריסטלואידים, היו הפריגטות
גוררות את הקריסטלואידים בעזרת קרן גרירה אל מעבד המשאבים
הקרוב ביותר - ויהיה זה ממזר שמן או ספינת דגל או נושאת קרביות
- שם היה האסטרואיד הבלתי יציב מטופל בזהירות. עכשיו ניצלתי את
השיטה הזו בצורה אחרת. בעוד הדרגונפליי ובתולת הגהינום מסיימות
את העבודה על המשחתת האחרונה של צדק, משכו פריגטות הכרייה
הבלתי חמושות את הקריסטלואידים והציבו אותם מסביב לגלמדנינג
חסרת התנועה. צדק היה תקוע בבעיה די רצינית. עיקר הצי שלו היה
תקוע בקרב הראשי שם מעמעי עיוות שלי מנעו ממנו להעביר סיוע
אליו, הגלמדנינג לא יכלה לברוח ומעמעי העיוות שמסביבה מנעו
ממנה גם לקפוץ החוצה מהמערכת. "כל הספינות," קראתי כשעשרת
הקריסטלואידים היו מסודרים במעגל יפה מסביב לגלמדנינג, "תתרחקו
אחורה. פנאט, את יודעת את העבודה. בהצלחה".

ספינותיי התרחקו מעט מהגלמדנינג שהייתה עכשיו מוקפת בפצצות
פוטנציאליות רצחניות. מתוך שדה האסטרואידים נע אורניואיד אחד -
פנאט שנמנעה במכוון מלהתפוצץ על ספינת הדגל בתחילת הקרב. הפנאט
הזו ננעלה על אחד מעשרת הקריסטלואידים והתנגשה בו בעוצמה,
מפוצצת אותו ואת עצמה. התוצאה הייתה מרשימה. הפיצוץ האדיר גרר
תגובת שרשרת שהזכירה את אפקט הדומינו. בתוך שלוש שניות התפוצצו
כל עשרת הקריסטלואידים, משסעים את גופה של גלמדנינג.

"באלוהים" דיווחה אחת משלוש החוסמות, "היא שרדה את זה".
"בקושי," הוסיפה הדרגונפליי, "הדבר היחידי שמחזיק את הספינה
הארורה הזו ביחד זה חוטי חשמל!". "באמת?" אמרתי, "אוקיי,
תתקרבו אליה אבל לא לירות בשום פנים ואופן. דרגונפליי, אני
רוצה שתתמקמי צמוד לחרטום שלה. קצין ניווט, אנחנו קופצים לשם.
וולי, כל הנשק נצור!". בתוך שניה קפצה Serpent והופיעה בערך
במרחק של שלושים קילומטרים מאחורי הגלמדנינג. ספינת הדגל של
צדק הייתה במצב איום ונורא - חלקים גדולים מגופה היו מפוחמים
וחורים ענקיים פלטו להבות, חפצים ואנשי צוות אל החלל הריק
שמסביב. "אלוהים אדירים," אמרתי. מעולם לא ראיתי ספינת דגל
מגיעה למצב כזה - בדרך כלל בין המצב הזה לבין השמדה יש טווח
זמן של עשר שניות או פחות. "אתה עוד חי?" קראתי אל צדק. "נקמה
תבוא!" קרא אויבי. "דיבורים הם זולים," עניתי לו, "וויסקי
עולה כסף".

צדק היה בבעיה רצינית. ספינתו הייתה במצב נואש, לא יכלה לברוח
מהמערכת ולא יכלה להזעיק עזרה. הוא לא היה בטוח מדוע ספינותיו
של אהוד לא מסיימות את העבודה אבל היה לו די ברור שיש לאהוד
תוכנית מרושעת כלשהו שדורשת את המצב הזה. צדק היה מנסה לברוח
לעל-חלל כדי שלא לאבד, פעם שניה ברציפות, את ספינת הדגל שלו,
אבל גם האפשרות הזו נמנעה ממנו. תחילת הזינוק לעל-חלל היא
בתנועה של כעשרה מטרים קדימה. במרחק של שלושה מטרים מחרטום
הגלמדנינג ישבה לה סיירת-על דרגונפליי. אם גלמדנינג הייתה במצב
טוב יותר, היא פשוט הייתה דוחפת את סיירת-העל ומזנקת לעל-חלל
אבל לצדק היה די ברור שבמצבה הנוכחי, הדחיפה תסתיים בהתפרקותה
של ספינת הדגל שלו.

"אוקיי," אמרתי, "אנחנו הולכים לעשות את זה הכי קלאסי שאפשר.
מוט הניהוג אל הקברניט!". בעיקרון כל אחד יכול לנהוג בעצמו
בספינת הדגל שלו - אבל מדוע לעשות זאת כשאתה צריך להשקיע את כל
תשומת לבך בקרב שמסביב? - אבל עכשיו הייתה לי הזדמנות מעולה.
"כל המהירות קדימה," אמרתי בזמן שידי תפסה את מוט הניהוג -
שדמה לסטיק של מטוס קרב - ומוחי חישב במהירות נתיבים, מרחקים
ומהירויות.

"המפקד, הנתיב הזה יביא אותנו להתנגשות ישירה בספינת האויב!"
הזהיר הנווט. "נכון," הסכמתי, "זה מנהג עתיק שימיו כימיו של
האדם בים". "זה עשוי לגרום לנו נזק," ציין קצין ההנדסה. "לא
כשאנחנו עם מגינים מלאים והספינה שממול כמעט מתפרקת," עניתי
בעודי מכוון את Serpent היישר אל החלק הרחב של גופה הפצוע של
גלמדנינג, "אנחנו נעמוד בזה בקלות". "עם תותחים זה יהיה מהיר
יותר," ציינה וולי. "אויש," אמרתי, "אתם אמנם אינטליגנטיים
לאללה אבל הפעם אני רוצה לעשות את זה קלאסי. ממילא לא יהיה במי
להילחם ברגע שגלמדנינג תלך לעזאזל! תסתמו את הפה".

Serpent, כפי שכבר ציינתי, היא מאוד מהירה יחסית לספינת דגל
ובגלל שהיו שלושים קילומטרים בינה ובין גלמדנינג היא יכלה
להאיץ עד למהירותה המירבית. "תתכוננו לפגיעה!" צעקתי כשגופה
המחורר של גלמדנינג גדל על מסך הניווט שלפני.

חרטומה הנאה של Serpent פגע בגלמדנינג במרכז גופה. Serpent
פשוט קרעה את גופה של גלמדנינג לשניים ועברה דרכה. המגן
הדו-שלבי של של Serpent הגן על החרטום מפגיעה בזמן שחלקיה
ההרוסים של גלמדנינג הסתחררו והתפוצצו. "וואו, קולונל!" ציין
המשגיח, "מדהים. ניצחון לקולונל גת!". "מה אתה אומר?" עניתי,
"באמת? אל תגיד שלא ידעת שבעבר, בימים שלפני המצאת האבק שריפה
ואפילו אחרי זה היו ספינות שתפקידן היה לנגוח את ספינות האויב
כדי לגרום לנזק ולקרב אותן לקרב פנים אל פנים? מאיפה אתה חושב
שהמציאו את האיל-ניגוח שיש לכמה ספינות פה?". "עדיין," ענה
המשגיח, "זה היה הרבה יותר מרשים". חייכתי. "קלאסי," עניתי לו,
"נתראה בפעם אחרת, משגיח, אני צריך לזוז".

"נו?" שאלתי את עינת בזמן שקמתי. "חרא," היא ענתה, "הם איתרו
את האיזור שממנו מגיע האות - שלושה וחצי בלוקים של בנייני
מגורים רבי קומות. אתה חושב שפשוט אפשר לעקוב אחרי כל כך הרבה
בניינים?". הנהנתי בשקט. זה נתן לנו איזור פעולה אבל לא הרבה
יותר מזה. לעזאזל. איזה כישלון.

הלן התקשתה הרבה יותר לקבל את האכזבה - היא כבר החלה לפתח
ציפיות רציניות מהתרגיל הזה. כדי להסיח את דעתה מהאכזבה וגם
(ביני לבין עינת) כדי לחגוג את הנצחון המרשים על צדק, הזמנתי
אותה לארוחת ערב על חשבוני ושעשעתי אותה בכל מיני סיפורים על
דברים שראיתי ועשיתי. "...נו, מה את חושבת שעשיתי?" שאלתי בסוף
סיפור אחד, "הבאתי לה אוכל. מסכנה השועלה, רק ניסתה להגן על
הגורים". עינת גיחכה. היא עד היום חשבה שאולי הייתי קצת יותר
מדי נדיב ביחס אל השועלה ההיא - למה להביא לה אוכל לעזאזל? "את
מבינה," אמרה עינת, "אם את רוצה לשפר את היחסים איתו, כל מה
שאת צריכה זה לנשוך אותו". הלן נדה בראשה. "השיניים שלי לא
יעשו כזו צלקת" היא אמרה ובחנה את זרועי החשופה. "אז תשיגי
לעצמך כמה גורים," ענתה עינת בחיוך, "זה בטח יעזור!". "אגוזי,"
אמרתי, "שקט. אה הנה עוד סיפור נחמד. הלן, את מכירה את הנהגי
מוניות הניו-יורקים? כי הם עוד טובים לעומת הנהג הישראלי
הממוצע - מטורפים אחד אחד אני אומר לך. זה היה יום חורף ואימא
של עינת רצתה שנביא לה משהו..."

עוד יום הגיע לסיומו. כך חשבתי. טעיתי. כבר הייתי לבוש רק
במכנסי בוקסר והתחלתי להתכונן לשינה כשנשמעה דפיקה על הדלת של
חדר המלון. עינת הפסיקה לקרוא לג'ייד את הסיפור שלפני השינה
(עוד אחד מהסיפורים הנפלאים על חזרזיר ופו הדוב ושאר הגן חיות
של כריסטופר רובין) והסתכלה אלי בשאלה. לא היה לי מושג מי זה
יכול להיות. פתחתי את הדלת, דרוך ומוכן לתקוף באלימות במקרה
הצורך. כמעט מיד נרתעתי לאחור. השנים שעברו לא ריככו את תווי
פניו הכהים וגם דלילות השיער לא שינתה אותו הרבה. קווים של
דאגה ועייפות חרצו אמנם את פניו אבל ראיתי את הדריכות בעיניו.
לרגע נאלמתי דום. "מה אתה עושה פה, שבתאי?" שאלתי כשקולי חזר
אלי. "אהוד," הוא הסתכל אלי במבט מתחנן, "אני זקוק לעזרה".

חוצפן. לעזאזל עם זה. איזו חוצפה! בפעם האחרונה שנפגשנו הוא
ניסה לקחת אותי ואת עינת בשבי ולמסור אותנו לאדם שתפקידו היה
להרוג אותנו. לעזאזל. בן זונה אחד. המילים האחרונות שאמרתי לו
אז היו, "היום אתה יוצא בחיים, בפעם הבאה זה יגמר אחרת".
ועכשיו הוא רוצה שאני אעזור לו? האם הוא יצא מדעתו? לעזאזל אין
לי שום מושג איך הוא מצא אותנו אבל אם הוא גילה שאנחנו פה אז
הוא בטח יודע שאנחנו בקשר עם ה-FBI. הדפוק הזה. הוא פעל כמחסל
של המאפיה! ה-FBI ישמחו לקבל את הראש המטומטם שלו על מגש ואני
הרי לא אתנגד לתת להם את העונג! מה לעזאזל הוא חושב שהוא עושה?
הוא השתגע? הוא לגמרי התחלק על השכל כמו שאומרים? או שאולי...
אררר... אולי הוא... נואש ואין לו לאן לפנות?

רוחות מן העבר. טיפשים קיבוצניקים שלא יכלו לקבל את השונה.
וכשחבורה שלמה הקיפה אותי במטרה לנצל אותי כשק חבטות אם מישהו
התערב? האם מישהו עזר? או שאולי הם תמיד הגיעו רק אחרי שחטפתי?
למה תמיד הרגשתי שאין לי למי לפנות?

רוחות מן העבר. "אל תתערב בזה," אמר לי הנער הטברייני, "אתה
סתם תחטוף גם כן". הוא צדק כמובן. לא יכולתי לנצח עשרה נערים
בו זמנית. אבל כשראיתי את פניו של הנער המוכה - את התקווה
שמישהו יתערב וימנע מהם להמשיך להכות אותו - לא יכולתי להסתלק.
לא משנה מה המחיר ומי יפגע, לא יכולתי לנטוש אותו לבד. בטירוף
חייתי הסתערתי קדימה.

רוחות מן העבר. היא התמוטטה באמצע הרחוב, משתעלת ונחנקת.
אנשים מסביב קפאו בהפתעה או פחד. אבל לא אני. לא אני. מישהו
היה חייב לעזור לה, גם אם לא ברור מה קורה. מישהו היה חייב
לעזור לה. זיהיתי את הבעייה מיד - היא אחזה בשקית פיצוחים
וחרחרה, מנסה נואשות לנשום. תפסתי אותה והרמתי אותה באוויר,
מבצע את תמרון היימליך שיוצר לחץ על בית החזה כדי לפלוט החוצה
דברים. לא הייתי חייב להתערב - לעזאזל עם זה אף אחד לא היה
מסתכל עלי בעין צרה אם לא הייתי עושה כלום. האם יש לכם מושג
כמה זה נורא להחזיק אדם שנחנק לך בידיים? לראות את המוות
מתקרב? יכולתי להימנע מתגובה אבל אז לא הייתי יכול להסתכל
בעצמי במראה לעולם. לחצתי באלימות מתחת לשדיה פעם ועוד פעם.
בפעם השלישית עפה חתיכת בוטן החוצה מפיה והיא נשמה עמוק,
מתנשפת באימה.

לעזאזל איתך שבתאי. אתה נואש ואני היחיד שאתה יכול לפנות אליו?
בן זונה. אני יכול לטרוק את הדלת בפרצוף שלך ואף אחד לא יאשים
אותי. לעזאזל, עינת תגיד לי תודה אם אני אעשה את זה. ג'ייד באה
אלי מאחור. "אבא, מי זה?" היא שאלה בתמימות של ילדה, "הוא
זר?". "כן," האיצה עינת במחשבתי, "הוא זר ואסור לדבר איתו! הוא
טעה בדלת ויכול ללכת לעזאזל ולהישרף שם!". הסתכלתי אל שבתאי,
מזהה את היאוש שניבט בעיניו. "לא, ג'ייד," נדתי בראשי, "הוא לא
זר. זה דוד שבתאי. בוא, תיכנס".

שבתאי לגם עוד מים מהכוס ואז נאנח. "אתה יודע איך זה. יש אנשים
שאף פעם לא שוכחים. אתם כיסחת שני אנשים של קן הדפוק זה והוא
עדיין רצה לנקום. אז כשהוא שמע שאתה בעיר - אל תשאל אותי איך,
אני פשוט לא יודע, הוא בא אלינו עוד פעם". עינת בחנה את שבתאי
בשקט, ידה מלטפת את ראשה של ג'ייד בעדינות. "אז הוא בא אליכם,"
אמרתי, "מה אז?". "נדבוביץ' לא הסכים," ענה שבתאי, "הוא אמר
שמבחינתו, אם קן רוצה ליהנות מהשירותים שלנו, סבבה. אבל אנחנו
לא נסבול פגיעה באחד משלנו. פעם אחד כבר עשינו את הטעות ותאמין
לי - אנחנו לא היינו עושים אותה עוד פעם. לעזאזל, כשנדבוביץ'
התעורר באותו היום המילים הראשונות שלו היו, 'חתיכת בן זונה,
זה הגיע לנו'. בכל מקרה, קן התפוצץ מזעם ואמר שאו שאנחנו
מסיימים את העבודה או שהוא ידאג שיסיימו אותנו. נדבוביץ'
התפוצץ מזעם - אתה זוכר כמה קל היה להכניס אותו למצברוח קרבי,
הא? אז הוא נכנס בקן ופשוט השאיר את השרידים שלו במשרד כדי
שכולם ידעו לא להתעסק איתנו. הזמנו טיסה חזרה לארץ - היא מחר
בתשע בבוקר - ושכרנו דירה באיזה מלון דירות זול בפרברים. אבל
הבוקר אני יצאתי לקנות קצת אוכל וכשחזרתי הספקתי לראות את
החברים של קן מסתערים פנימה כמו איזו ימ"מ מוטרפת. הם היו שישה
ולנדבוביץ' פשוט לא היה סיכוי. ברחתי כל עוד נפשי בי. תקשיב לי
אהוד. אני יודע שיש לך כל הסיבות לרצות לסיים את העבודה של
הבני זונות אבל אני יודע שאין לי מישהו אחר לפנות אליו ועליך
אפשר לסמוך. הם לא יחפשו אותי פה. תן לי את ההגנה שלכם להלילה
ובבוקר אני אסתלק, בסדר?".

מה יכולתי להגיד? כל רוחות העבר הזהירו אותי. עינת הייתה שמחה
לתת לו את הגנתה על ידי כך שתעיף אותו דרך החלון אל תוך פח
האשפה הגדול שיש ליד המלון. אבל אני לא יכולתי לנטוש אדם בשעת
צרה, ויהיו רגשותיי כלפיו כפי שיהיו. "בסדר, שבתאי," אמרתי לו,
"אתה יכול לישון על הספה ההיא שם. אבל אם תנסה משהו...". שבתאי
נד בראשו. "קח" הוא חיטט בכיסו ושלף סכין פרפר. "מה אני אמור
לעשות איתה?" שאלתי. "הוכחה לכך שאין לי כוונות רעות," ענה
שבתאי. הוא הוריד את חולצתו ואת מכנסיו, נשאר רק בבוקסר כדי
להראות שאין עליו שום נשק נוסף. "סבבה," עניתי, "לילה טוב".

אור השמש חדר מבעד לחלון כשהתעוררתי. ידה של עינת הייתה בתוך
המכנסיים שלי, אוחזת בעדינות באבר המין שלי. "תגיד תודה שאני
לא לורנה בוביט," היא חשבה אלי בחיוך, "הייתי מוכנה להרוג אותך
על זה שנתת לו להיכנס". נדתי בראשי. "את יודעת שלא יכולתי
לשלוח אותו לעזאזל," עניתי לה בלי מילים, "לך אני לא צריך
להסביר למה!". היא נאנחה והנהנה. "כן מיגי," היא אמרה וידה
שיחקה עם סכין הפרפר של שבתאי, "אני מבינה. אחרת באמת הייתי
הופכת להיות לורנה בוביט". שבתאי כבר היה בחדר האמבטיה, שוטף
את פניו. "מיגי," הוא אמר כשיצא, "תודה על הכל". הוא הושיט את
ידו קדימה ואני לחצתי אותה בחום. פעם היינו חברים בכל זאת.
"אני לא אשכח, מיגי," הוא אמר, "ולפני שאני יוצא יש משהו שאתה
צריך לדעת. זאת הכתובת של הבחור המחופש שאתם מחפשים. אל תשאל
מאיפה אני יודע כי אני רק שמעתי את זה במקרה. קן דה-ויקטור כבר
לא יכול לספר לנו איך הוא גילה, אה? אבל הוא גילה ואני שמעתי
אותו מדבר על זה עם מישהו. קח. שיהיה לכם בהצלחה בציד".

פחות מדקה אחרי ששבתאי יצא, כבר הייתי עסוק עם הטלפון, מזעיק
את הלן, הלגה ואם אפשר גם צוות ימ"מ, פלוגת קומנדו, את שבעת
המופלאים, שובו של הסמוראי, הבאלרוג,  את התאומות אולסן. תוך
כדי התחיל הסלולרי של עינת לצלצל. "כן," היא ענתה. היא הקשיבה
רגע, היטתה את ראשה ואז אמרה, "לינדון, אנחנו יודעים איפה
המניאק שלנו מתגורר. אהוד עכשיו מזעיק את כל העולם. אתה יכול
לבוא לאסוף אותנו?". היא הקשיבה עוד רגע ואז חייכה. "שמעת
נכון, לינדון. כן, אפשר לומר שזה היה עוד
שביט-סטייל-הוקוס-פוקוס. מתי? עוד רבע שעה? אתה באיזור? אחלה.
נחכה לך".

העולם
למרבה הצער תגובת ה-FBI הבהולה הייתה בלתי ניתנת להחמצה.
בדירתו השכורה הבחין צדק ביללות הניידות וזיהה בקלות את הרכב
המסחרי הגדול של יחידת ההסתערות המעולה של סוכנות החקירות
הפדרלית. צדק לא היה טיפש. הוא הבין מיד שמיקומו נחשף - איך
ולמה זאת לא ידע אבל אין זה משנה. למזלו הוא היה חכם מספיק
בשביל להכין לעצמו דרך מילוט - במקרה הזה דרך הגג של בית
הדירות הגדול. הוא נתן ליטוף אוהב אחרון למכונת האי-מג'יק שלו,
מכונה שקנה לפני שלוש שנים במיטב כספו, ואז אסף במהירות את
הדברים המועטים שהיה חייב לשמור ויצא אל חדר המדרגות. הוא עלה
במהירות אל הגג. הוא בחן שוב את בית הדירות הסמוך - הגג היה
קצת יותר נמוך והמרחק לא גדול. הוא הסתכל מעבר למעקה כדי להיות
בטוח שאיש לא מסתכל יותר מדי למעלה ואז הלך אחורה, נשם עמוק,
רץ וזינק מעל המעקה. הנחיתה כמעט הוציאה את האוויר מריאותיו
אבל הוא נחת כפי שלמד מאהוד - לא רק על הרגליים אלא על כל ארבע
גפיו, מחלק את המכה על יותר שטח גוף. הוא הסתכל מעבר למעקה
וגיחך לעצמו. אנשים תמיד שוכחים להביט למעלה. קדימה, למטה,
אחורה ולצדדים - כן. תמיד כן. אבל למעלה? לא! ואז הוא ראה
מכונית ממשלתית נוספת עוצרת. את הנהג הוא לא זיהה אבל מהצד
השני יצא לינדון טריי. זעם הציף את צדק. הבן זונה הזה נמלט
ממנו כבר פעם אחת! ואז בחן צדק את מי שיצאו מאחורה. עינת אחזה
בידה של ג'ייד ואהוד היה עסוק בלהביט מסביב. שנאה הציפה את לבו
של צדק ותוכנית החלה להתרקם במוחו. בבעיטה אדירה אחת הוא שבר
את דלת הגג ואז מיהר לרדת במדרגות. לבית הזה, ידע, יש חצר
אחורית שתהיה מוסתרת מעיני סוכני ה-FBI. טוב מאוד. נקמתו בוא
תבוא. הוא זקוק רק להזדמנות אחת.

מיגי
"מה עם הקטנה?" שאלה עינת. ניסיתי להחליט מה לעשות עם ג'ייד
בזמן שהימ"מ של ה-FBI מתכוננת לפריצה. "תשאיר אותה איתי," הציע
לינדון, "אני ממילא לא רוצה לראות מה הולך שם. ונדמה לי ש-"
ידו נכנסה אל כיס המעיל, "נדמה לי שיש פה- אוי מה זה! ג'ייד
תעזרי לי! משהו נתפס לי ביד! מה זה? ג'ייד תעזרי לי למשוך את
היד החוצה". הקטנה משכה את ידו של לינדון בהתלהבות וגילתה
סוכרייה על מקל בכף ידו. "תישארי קצת עם דוד לינדון, בסדר
חמודה?" שאלה עינת. "אי אפשר לבוא איתכם?" שאלה הקטנה במבט
סקרני. "לא, דמעת דרקונים שלי," אמרתי לה, "אבל אנחנו נחזור
עוד מעט. כמה זה חמש ועוד חמש ועוד חמש?". היא חייכה ועצמה
עיניים. לאחר פחות מחמש שניות היא פתחה את עיניה ואמרה,
"חמש-עשרה!". "כל הכבוד," אמר לינדון, "איזו ילדה חכמה!". הוא
פרע את שיערה של הקטנה בחיבה. "עוד חמש-עשרה דקות אנחנו
חוזרים," הבטחתי לה, "דוד לינדון ישמור עלייך עד אז, בסדר?".
הקטנה הנהנה ונתנה ללינדון חיבוק קצר. "דוד לינדון הכי בעולם!"
היא אמרה בהתלהבות. חיוכו של לינדון עשה לי את הבוקר.

העולם
מוצף בשנאה אבל מתקדם בזהירות, בחן צדק את אהוד ועינת כשאלה
הלכו למקום שם שתי סוכנות FBI דיברו עם גבר מגודל שלבש אפוד
מגן של הימ"מ. צדק נאלץ לעשות עיקוף די גדול כדי שיוכל להגיע
בבטחה אל הגב של לינדון. שומר הראשנהג של לינדון עמד ליד עוזר
מנהל ה-CIA והיה מרוכז בבית הדירות. מרוכז מדי. צדק זינק מעל
המכונית בלי להשמיע קול, טפריו נשלחים קדימה. שומר הראש השתנק
כשהטפרים חדרו דרך גבו ואל ריאותיו. הדקירות הציפו את ריאותיו
בדם ולא היה לו שום סיכוי. צדק פנה אל לינדון, עקף אותו ותפס
את ג'ייד. "סתום את הפה וכנס למכונית!" ציווה, "כנס ותנהג
או שאני הופך אותה לקציצה!". לו היה צדק מאיים על לינדון
עצמו, היה לינדון עשוי להקים קול צעקה אבל כל האינסטינקטים
האנושיים שלו מנעו ממנו לעשות דבר כלשהו שיסכן את ילדתם הקטנה
של אהוד ועינת. הוא התיישב במושב הנהג בשקט והתניע. "סע!"
ציווה צדק. כל זה ארך רק חמש-עשרה שניות.

מיגי
קול חריקת הצמיגים משך את תשומת ליבי. פניתי לאחור וראיתי את
מכוניתו של לינדון טריי מזנקת לאחור במהירות. הבחנתי בגופו
השוכב של שומר הראש של לינדון וזיהיתי בקלות את הפנים במושב
האחורי. ליד פניה העדינות של בתי היו פניו המושחרים של צדק.
"ג'ייד!" עינת זינקה קדימה, מלאה באימה, "ג'ייד!". מאחורי מושב
הנהג יכולתי לראות את פניו של לינדון מתמלאות בחרטה ויאוש
כשהוא העביר הילוך ודהר קדימה.

העולם
צדק לא ציפה מעולם להגיע למצב הזה אבל הייתה לו תוכנית מוכנה
למקרה הצורך. ועתה, כשבידיו שני בני ערובה, יכול היה בקלות
לבצע אותה. הוא הפנה את תשומת ליבו אל הכביש והחל להדריך את
לינדון. הוא לא תכנן לנסוע הרבה. הו לא. ככל שיסע יותר כך יגדל
הסיכוי שמישהו יאתר את המכונית. לא. אבל מרחק הנסיעה שהוא היה
צריך לעבור היה רק חמש דקות. איש לא יוכל לגלות אותו בזמן.

היה רק דבר אחד שהוא לא ידע, לא יכול היה לדעת.

מיגי
"מה עושים עכשיו?" שאלה עינת. דמעות הציפו את עיניה. נזקקתי
לכל כוח רצוני כדי שלא להצטרף אליה. "חכי רגע, אגוזי" אמרתי,
"תתמקדי. אולי נצליח להתקשר איתה בטלפתיה?". "מיגי," עינת
הסתכלה עלי בהפתעה, "היא אפילו לא יודעת שדבר כזה אפשרי".
"נכון," הנהנתי, "אבל גם אני לא. ובכל זאת את הצלחת להתחבר אל
הראש שלי ולקרוא את המחשבות שלי, נכון?". היא הנהנה. עצמתי את
עיני והתמקדתי. יצרתי מול במחשבתי את תמונתה של ג'ייד. התמקדתי
בה לפרטי פרטים. העיניים הירוקות והחיוך הממזרי והאף של משפחת
גת. הוספתי את הרגשות שלי כלפיה - כיצד עיניה גרמו לי לחשוב על
אבן הירקן הסינית (שעל פי אגדה סינית מקורה בדמעותיהם של
הדרקונים), כיצד החיוך שלה חימם את ליבי. התמקדתי וחשבתי
וקראתי בשמה. "דאדי?" ההפתעה בשאלה ניכרה היטב. "ג'ייד, דאדי
עוד מעט מגיע וגם מאמי. עוד לא עברו חמש עשרה דקות, דמעת
דרקונים שלי". עתה, לאחר הקשר נוצר, הצלחתי להשיג מידע סביבתי
- כלומר להשתתף במידע שנתנו לה עיניה ואוזניה. היא הייתה בתוך
מחסן גדול ומלא גרוטאות. השלט משך את תשומת ליבי כמעט מיד.
פלטון את גמבל משלוחים - אנחנו שולחים לכל העולם נאמר בו,
רחוב אדם סמית' 71. "הלן," פניתי לאחור, "איפה זה רחוב אדם
סמית'?". "לא רחוק," ענתה הלן. "קחי אותנו לשם," אמרתי לה, "אל
תשאלי איך אני יודע. האויב של אויבך הוא ידידך, כן? תסמכי עלי
רק שאני יודע. קחי אותנו לשם, מספר 71!". הלן הנהנה ונכנסה
למכוניתה במהירות. בתוך חצי דקה כבר זינקה המכונית בצופר
מייבב. התמקדתי שוב בג'ייד. "אתה קושר ילדה או אני דוקר ילדה,
מבין?" אמר קולו של צדק. "כן," ענה לינדון. הוא התעסק בזוג
אזיקי מתכת ושם אותם על ידיה של ג'ייד בעדינות. האזיקים היו
גדולים וידיה של הקטנה היו דקות. ידעתי שלינדון שם אותם כך שאם
ג'ייד תנסה, היא תוכל להוריד אותם. נחמד מצידו.

העולם
לינדון עזר לג'ייד להתיישב על הרצפה ושם עוד זוג אזיקים על
רגליה. "דאדי עוד מעט בא," הבטיחה לו ג'ייד בחיוך, "הוא אומר
'לחשוב בראש, להגיד בקול'". תקווה הציפה את ליבו של לינדון. אם
אהוד ועינת יכולים לתקשר בטלפתיה אולי הם יכולים לעשות כך גם
עם בתם? האם לזה התכוונה ג'ייד? הקטנה חייכה עוד פעם ואמרה,
"שביט-סוקוס-פוקוס". לינדון נאלץ לאזור את כל כוח רצונו כדי לא
להיאנח בהקלה. "שב!" צעק עליו צדק, "תן ידיים". הוא הופתע
לראות שלינדון מחייך בזמן שסגר את האזיקים על פרקי ידיו. "מה
מצחיק אותך?" שאל. "אני מצחיק אותו" ענה קולו של אהוד גת,
מזעזע את צדק עד היסוד.

מיגי
"דאדי!" קראה ג'ייד, "אמרתי לדוד לינדון שאתה בא! אמרתי לו
שביט-סמוקוס-פוקוס!". "את הדמעת דרקונים הכי טובה בעולם,"
קראתי אליה. למחסן הזה הייתה מרפסת פנימית בגובה של כמעט שלושה
מטרים מעל הרצפה ועל המרפסת הזו עמדתי עתה. הלן כבר התקדמה אל
תוך המחסן, אקדח השירות שלה שלוף ודרוך בידיה. עינת הקיפה את
הבניין בנסיון למצוא כניסה חלופית שדרכה תוכל להפתיע את צדק
מאחור. "אתה מוקף, בן זונה אחד," קראתי אליו. צדק לא התבלבל
וזינק אל ג'ייד. "צעד אחד ואני מכסח אותה!" צרח אלי בזעם,
"נקבה! תזרקי ת'אקדח או שאני שוחט אותה!". להפתעתי הלן
הנהנה. היא נצרה את האקדח, פרקה את המחסנית ואז זרקה אותו אל
צדק. "בסדר," היא אמרה, "רק אל תעשה שום דבר לילדה". הייתי
בהלם. רק בסרטים השוטר מוריד את האקדח בסיטואציה כזו. במציאות
השוטר לא מוריד את האקדח כי בן הערובה הוא הדבר היחידי שמונע
ממנו לירות בפושע והפושע יודע זאת לא פחות טוב מהשוטר. "תקשיב,
יצור," אמרה הלן, "תן לילדה ללכת וקח אותי במקומה, בסדר?". צדק
היטה את ראשו בזמן שחשב על זה. "כן," אמר לבסוף, "הוד, קח
את הילדה ותסתלק. אתה נותן לי ללכת, אני נותן לילדה ללכת.
יש עסקה?". חשבתי על זה. אם אני לא מקבל את העסקה הזו, הוא
עשוי לפגוע בילדה שלי. עינת לא תצליח להפתיע אותו מאחור - היא
לא מצאה שום כניסה חלופית. אני יכול לקחת את ג'ייד ולהסתלק. אם
אאבק בו - טוב, הוא כבר הצליח להביס אותי פעם אחת, לא?

העולם
הלן זיהתה את הדילמה הנוראה שהייתה בידו של אהוד. היא הבינה את
הפחד - פעם אחת הוא כבר הפסיד ליצור הזה ועכשיו הייתה הילדה
שלו בסכנה. היה לה די ברור שאהוד יקבל את העסקה ועם יד על הלב
היא לא יכלה להאשים אותו.
הוא נאנח בחוסר אונים ועשה חצי צעד לאחור. כניעה ניבטה מעיניו.
הלן הסבה את עיניה. "לא!" קרא קולו בעוצמה שזעזעה אותה.

מיגי
"אינני עושה איתך עסקאות, מפלצת" ירקתי, "לא עכשיו ולא אף
פעם! אם אסתלק עכשיו אתה תמשיך לרדוף אחרי. לא! זה חייב להיגמר
עכשיו, לא משנה מה המחיר". ראיתי את הלן נאנחת בהקלה. "עכשיו
תקשיב לי, בחור," אמרה סוכנת ה-FBI, "אתה מוקף ואין לך לאן
לברוח. אז אי-צדק, או איך שלא תקרא לעצמך, אני ממליצה לך
להיכנע". "לעולם לא!" שאג צדק בזעם. "חבל," אמרה הלן, "אתה
יודע שאם תיכנע אפשר יהיה להציג את זה כרצון טוב לפני חבר
המושבעים". צדק נד בראשו וזינק צעד אחד לכיוונה. "אל תהיה
טיפש, חוסר-צדק," היא המשיכה, "עשית מספיק רע בשביל שיוציאו
אותך להורג! אם אתה רוצה סיכוי לחיות אחרי המשפט אז תקשיב טוב
לשועלה שכבר הגנה על כמה גורים בעבר. אל תבזבז זמן סתם. הרי
בסוף תגיע הימ"מ ואז נעצור אותך על אפך ועל חמתך". צדק נע עוד
שני צעדים בכיוונה של הלן. עכשיו הבנתי מה היא עשתה - שועלה
שמגינה על גוריה מושכת את האיום הרחק מן הגורים! אבל אני הייתי
על המרפסת הזו ולא יכולתי פשוט לרדת בלי שהוא יבחין בכך! מה
אני עושה? "תשמע,מעוות-צדק," המשיכה הלן, "אני הייתי שם
וראיתי את זה. אין לך סיכוי. אתה לא יודע מה לעשות כשאינך יכול
לטפס?". בחנתי את סביבתי במהירות. כן. שרשרת של מנוף קטן וישן
תלתה לה חסרת ערך משרידי המנוף והשתלשלה כמעט עד לרצפה. אם אתה
לא יכול לטפס, נסה לעוף. צדק עשה עוד צעד בכיוונה של הלן ואני
זינקתי אל השרשרת. תפסתי את השרשרת בחוזקה והשתלשלתי במהירות.
זינקתי אל ג'ייד, מרים אותה בזרועותי, ואז פניתי ורצתי אל
הדלת, אל זרועותיה המושטות של עינת.

העולם
עד כאן זה עבד יפה. צדק התפתה להתקרב אליה, להתרחק מהשבויים
שלו. אהוד הבין את הרמזים שלה היטב. אבל כשהבין ששיטו בו, צדק
הסתער עליה בזעם ולהלן לא היה שום דבר להגן על עצמה בעזרתו.
צדק הפיל אותה על הרצפה, דוקר את כתפה השמאלית. "את תשלמי על
זה!" אמר בזעם, שוכח לדבר כמו חיה, "אני אהרוג אותך, זונה
שכמותך ואז אני אבתר אותך לחתיכות. את תשלמי על זה". באומץ
שנבע מיאוש ומתחושה שאין לה מה להפסיד ענתה הלן, "אתה לא תעשה
שום דבר. יעצרו אותך!". עיניו התרחבו והוא צחק. "מי יעצור
אותנו?" שאל, "מי? את? לא! FBI? לא! מי יעצור
אותנו?". "אנחנו נעצור אותך," ענה לו קול חייתי שהדהד
מהקירות. צדק נפנה מהלן והסתובב. הוא לא ראה איש. "מי זה
אנחנו?" תבע לדעת. "אנחנו לגיון!!!" הדהדה הצרחה ואהוד
גת, יחף וחמוש בשתי כפפות טפרים הסתער אל תוך המחסן.

מיגי
ידיו התרוממו במהירות והטפרים שלי נעצרו באלה שלו. הוא דחף
אותי בעוצמה שהטיחה אותי שני מטרים אחורה. קמתי מיד. צדק תקף
ואני חסמתי בקושי את הטפרים שלו. הוא שילח אלי בעיטה צדית
והחטיא במילימטרים. "אתה תמות" הוא אמר לי, "אתה לא לגיון.
אתה טיפש!". למרבה צערי נוכחתי שאני מסכים איתו. בזמן שהדפתי
בקושי התקפה נוספת הבנתי שאני באמת לא לגיון. לא בגלל שלא
הייתי צבוע בשחור ולא בגלל שעדשות המגע השחוות היו חסרות. לא
הייתי לגיון כי לא הייתה לי החייתיות שהכנסתי בתחפושת הגארול
המקורית. ניצלתי בקושי ממכת טפרים נוספת כשקפצתי אחורה. קולו
של סאראקין צף בזכרוני. "אם בא הצורך," אמר לי היועץ המגן,
"זמן את החיה". "החיה לא תבוא," אמרה אז רקון המדריכה. "כל
החיים שלך היית עסוק בעיקר בלרסק מוסכמות חברתיות ודווקא כאן
אתה נכשל?" הוסיף זכרוני את קולה המאוכזב קמעה של עינת,
"לעזאזל אתך! זקנה זו מוסכמה חברתית מטופשת!". היא צדקה, הבנתי
לבסוף. אני לא חייב להיות זקן. לעזאזל עם זה. כשאני צריך
להתרגז אני עדיין מסוגל! מה עם הקיר במשרד של הלן? מה עם הפעם
שצדק דיבר על... על... הבת שלי? הוא העז לאיים על הבת שלי?
הוא העז לחטוף את הבת שלי? הוא העז לאיים שישחט את הבת
שלי??? לך לשלום הגיון, בואי בשלום חיית פרא! זעם מטורף איכל
כל בדל של חשיבה הגיונית במוחי ואני הסתערתי, שואג, יורק
ומקלל, על אויבה של בתי, על הדבר הנקלה והעלוב שהעז לפגוע בבת
שלי. במהירות ובעוצמה חייתיים - עוצמה ומהירות שמקורם בטירוף
מוחלט - פגעתי בו, מטיח אותו כנגד הקיר. מאותו רגע זה היה קרב
הוגן בערך כמו משחק בין הריידרס של אוקלנד וקבוצת הטאץ'-פוטבול
של בית הספר היסודי בהנטסוויל, אוקלהומה. אגרופי - או יותר
נכון טפרי - פגעו בו באיזור המותניים, משסעים בשר ועצם. "אתה
למות!" שאגתי עליו, "לעולם לא מאיים על הבת שלי!". שחררתי
את ידיי ותפסתי אותו מתחת לבתי השחי שלו. בזעם איום הרמתי אותו
והטחתי אותו על הקיר. הוא התמוטט, מדמם ומתנשף והיה לי ברור
שאני זקוק רק למכה אחת נוספת כדי לגמור אותו. ידי הימנית
התרוממה, טפרים כלפי מטה, מוכנה לשלוח אותו לשרת את השטן.
"אהוד!" קול מוכר. אישה. ההיא שנפצעה. "אהוד, לא!" קרא שוב
הקול, "אל תהרוג אותו. צריך להביא אותו למשפט!". משפט? בזבוז
זמן! צריך להרוג אותו כאן ועכשיו. "אהוד בבקשה, עצור!". שוב
הקול. מתחננת? מי זו? ההיא שנעלה אותנו במשרד! מה לה ולנו?
אויבת? לא! שועלה! מגינה על ג'ייד.

ושוב התעוררתי - או חזרתי לשליטה - או איך שלא תרצו לקרוא למה
שקורה כשהזעם עובר. הורדתי את ידי. "יש לך את הזכות לשמור על
שתיקה," אמרתי לו, "ואת הזכות לעורך דין. ואת שאר הזכויות לפי
חוקי מירנדה אני לא זוכר אז הלן תקריא לך אותן. וג'ו, אם אי
פעם תתקרב למרחק של קילומטר מהבת שלי, אני נשבע לך שאפילו אם
ירו לי בראש אני אצליח להרוג אותך".

העולםאחרית
"פיגי," קראה הלן בזמן שאהוד הידק את האזיקים על ידיו של ג'ו
גאליס, "מה את עושה פה?". הלגה בדקה את הפצע בכתפה של הלן.
"מצילה את החיים שלך?" ענתה בחצי חיוך, "מי את חושבת שנסע
למאריוט להביא לו את הכפפות הארורות האלה? אם לא הייתי מקבלת
את ה-SMS מעינת אפילו לא הייתי יודעת מה קורה. איך את
מרגישה?". הלן נדה בראשה ועיוותה את פניה. "היום יום ראשון?"
שאלה. הלגה קימטה את מצחה. "לא," אמרה, "היום יום חמישי ".
"נו," צחקה הלן, "אז אני עדיין בחיים. מה איתם?". הלגה הסתכלה
מסביב. "מר טריי בסדר גמור. הילדה מאה אחוז. עינת בסדר. אהוד -
נו טוב, הוא עדיין חצי לא משוגע אבל...". הלן גיחכה, "...אבל
הוא ככה תמיד". הלגה חייכה והנהנה. "הלן," היא אמרה, "אנחנו
נתלה את הבן זונה מהביצים, נכון?". הלן הושיטה יד ומשכה את
הלגה לחיבוק חם. "כן הלגה," הבטיחה, "מהביצים".

מיגיאחרית
פרקתי את המזוודה באיטיות. היה טוב להיות בבית. "אני צריך
להגיד לך תודה," חשבתי אל עינת, "על זה שהיה לך השכל להביא את
הטפרים האלה לוושינגטון בלי לספר לי ואז עוד לשלוח את מיס פיגי
להביא אותם מהמלון". עינת גיחכה בזמן שהקריאה לג'ייד את סיפורו
של דמבו הפילון המעופף. הקטנה כבר הספיקה לשכוח את מה שקרה -
תכונה מדהימה של ילדים קטנים. הבית בהנטסוויל היה מבחינתה סימן
שהכל בסדר. הצטרפתי אל עינת בחדר הילדים, מאזין בשקט. התרגשתי
מחדש לשמוע את עכברוני צועק ביאוש "נוצת הפלא הייתה רק נוצה!
אתה לא צריך את הנוצה!". פעם נוספת מצאתי את עצמי מתחבר עם
סיפורי הילדים של דיסני. יש דברים שלא מאבדים מיופיים. אחרי
נשיקת 'לילה גוד' לעינת ונשיקה נוספת לי עצמה ג'ייד את עיניה
ונרדמה. בשקט יצאנו אל המרפסת. "את יודעת אגוזי," אמרתי לה,
"אני חושב שסופסוף קלטתי למה התכוונת כשאמרת שאני לא חייב
להיות זקן". עינת השעינה את ראשה על כתפי. "מיגי," היא גיחכה,
"זה אשכרה סרט הוליוודי. הגיבור עם הבעיות הנפשיות מסדר את
המוח שלו ברגע האחרון ובקרב סכינים אימתני עוצר את האויב
הנורא. כמה הוליוודי. הקלישאה המושלמת". גיחכתי. לא יכולתי שלא
להבחין בהומור. "את יודעת אגוזי," אמרתי לה בחיוך שובב, "אני
שונא קלישאות אבל במקרה הזה אני לא יכול לחשוב על עוד קלישאה".
היא הרימה את עיניה אלי. "איזו קלישאה?" היא שאלה בסקרנות. "נו
באמת אגוזי," אמרתי בתוכחה, "את אמורה לקרוא את המחשבות שלי,
לא? אגוזי, הקלישאה שחשבתי עליה היא בואי נעשה עוד ילד". עיניה
של עינת הבזיקו באהבה. בדמיוני ראיתי את רקון, המדריכה, שוב
מראה את הקעקוע שלי. השבר המשונן דהה והמיג 29 פאלקראם שלי שוב
היה שלם.

סוף

נכתב בידי: אהוד גת. גרסה 1.0 - מאי 2003 - ספטמבר 2003




תודות
לנועם מועלם, כתמיד, שחבר אלי שוב ברגעי הצורך ונתן את עצותיו,
רעיונותיו, דיעותיו וביקורתו על כל הסיפור. סופר מוכשר בזכות
עצמו, מגעו של נועם ניכר בכל סיפור וסיפור שאני כותב והתוצאה
מרשימה לטובה. אף על פי שאין בסיפור זה אפילו אות אחת שהוא
כתב, סיפור זה שייך לו לא פחות מאשר לי ורק בגלל מוסכמות
חברתיות מטופשות הוא לא מופיע לצד שמי בשורת המחבר.

ל-Rage, זעם בעברית, מחשבי החדש והנוצץ, על שהיה המחברת בחלק
מן הכתיבה.

לעומת זאת, ל-KJ, קייג'יסימה כפי שאני קורא לה כשאין מי
שישמע, המחשב, האגדה, היצירה והבלדה - לאחר כמעט שנה שבה הייתה
KJ שכובה ללא שימוש בשל צירוף נסיבות רע, השלמתי את החלקים
החסרים בה באוגוסט 2003. התוצאה המיידית הייתה רצף מפחיד של
יצירתיות שאחז בי, ימים כלילות, והסתיים רק לאחר שסיפור זה
הושלם. קייג'יסימה שלי, תודה... על הכל.

לאנשים שאפילו לא מודעים לכך שתרמו לסיפור הזה: ליאוניד, יובל,
רוחמה, ליאת, ברוך, אלעד, יהודה, כוכבה, סיגל, איתן, אבא שלי,
אימא שלי, אחי הגדול אמיתי, קיווי, טל, נרקיס, ירון, נועם ברוך
והכלבה קים (קימבה, קימבוזי, קימנים או כל שם אחר).

לגולשים באתר במה חדשה (http://www.stage.co.il( על כל ההערות
והביקורות הפוריות.

לKnight of Darkness, Strawberry Gashes, Suiren, Flash
Button, Edlesmme, שרון מגן, שעטנז וחילוני עם שטריימל מפורום
אנגלית של תפוז (http://forums.tapuz.co.il/english) שנתנו לי
השראה בלי לדעת.

לאלישה דיקסון, חברת להקת Mis-teeq, שקולה הערב ליווה את כתיבת
סיפור זה באופן רציף כמעט למין ההתחלה. לPatra מאותה סיבה
בדיוק.

למג'יק, הכלב שלי ז"ל. אחרי שנתיים בלעדיו אני רק מתחיל לתפוס
כמה השפעה הייתה לכלב החום המעורב הזה על חיי בכלל ועל צורת
הכתיבה שלי בפרט.

לגאלה, אלת הלילה, על הכל.






נספח: גלקטיקה
הערה לקוראי "במה": בזמן פרסום הסיפור כאן עדיין אין הנספח על
גלקטיקה שלם ומלא. ברגע שאשלים אותו, אדאג להשלים את החסר
פה.

רקע כללי
גלקטיקה הינו משחק רב-משתתפים מדור משחקי המציאות המדומה של
אלקטרה-מג'יק. באופן כללי, גלקטיקה לקח את משחקי האסטרטגיה
בזמן אמת של המחשבים הישנים והתאים אותם לחלל תלת מימדי
בטכנולוגיית המציאות המדומה. בהכללה גסה, העקרון המנחה של
גלקטיקה הוא זה: אסוף משאבים, בנה צי חזק, השמד את היריבים
שלך. גלקטיקה מחולק לארבעה סוגי ציים: אימפריאליסטים,
מורדים(המוכרים גם כאנשי-אופל או רפובליקנים), בני-צל
ופורעי רוח. ההבדלים בין הציים גדולים בחלקים מסויימים
וקטנים באחרים אך באופן כללי כל סוגי הציים שווים זה לזה
בחוזקם. מפת המשחק (הקרויה סקטור) בגלקטיקה מחולקת בדרך כלל
למספר מערכות כוכבים סמוכות - איזור קטן של הגלקסיה. תנועה
בתוך מערכת נעשית בעזרת מנועי הספינות הרגילים. לעומת זאת
תנועה בין מערכות נעשית באמצעות עיוות-חלל - רעיון הלקוח מן
המדע הבידיוני לפיו הספינה "קופצת" אל בין המימדים - כלומר
מעוותת את החלל כך שחוקי הפיזיקה המגבילים את מהירותה אינם
קיימים. התוצאה היא מעבר מיידי למערכת היעד, לכאורה ללא תנועה.
עיוות-החלל הוא צורת תנועה שמוגבלת בשלושה קטעים: 1 - למרות
שספינה יכולה לקפוץ מכל נקודה, יש רק מספר מוגבל של נקודות
יציאה - נקודה שאליה מגיעה הספינה הקופצת. הגבלת נקודות היציאה
מקילה על חיזוי המיקום שאליו תגיע הספינה. 2 - ספינות תקיפה
קטנות - קורבטות וקרביות - לא יכולות להשתמש בעיוות-חלל -
גודלן לא מאפשר הכנסה של מחולל עיוות. כדי לקפוץ ממערכת
למערכת, צריכות ספינות התקיפה הקטנות לעגון על נושאת-קרביות או
על ספינת דגל לפני שזו קופצת. 3 - אי אפשר להשתמש בעיוות כדי
לקפוץ לאותה מערכת שבה נמצאת הספינה, כך שאי אפשר לקצר דרכים
בקלות. כמו כן, בסקטורים מסויימים קיימים חורי תולעת - חורים
במרקם הזמן-חלל שיכולים להעביר ספינה באופן מיידי גם כן -
ההבדל הוא שכל ספינה יכולה לעבור בחור תולעת ואין שום דרך
להגביל את התנועה בחור תולעת. מושג נוסף בתחום התנועה בגלקטיקה
הוא על-חלל - תנועה מסקטור לסקטור. כאשר ספינת דגל נכנסת
לעל-חלל היא בעצם עוזבת את הסקטור - נסיגה אסטרטגית שמשמעה
הפסד.

על מנת לדמות ככל האפשר תגובות אנושיות, תוכנתו אל תוך גלקטיקה
מאפייני חשיבה אנושית רבים ככל האפשר. התוצאה היא שספינות
יכולות, בהיעדר הוראות שנוגדות זאת, להגיב מיוזמתן למצבים
מסויימים. גלקטיקה תוכנן עם מאפנני-קול כך שצוותי הספינות
"מבינים" פקודות קוליות ומסוגלים גם להגיב בצורה 'אנושית'
כלומר בשפת דיבור פשוטה ולא קבועה במקום בשפה היבשה המקובלת
במשחקי מחשב. מאפייני החשיבה מתבטאים גם בקציני ספינת הדגל -
הקצינים יכולים לתת עצות ולהעיר הערות בהתאם למצב. רמת
האינטליגנציה והחשיבה העצמאית של ספינות וקצינים משתנה בהתאם
למספר השיפורים שהשחקן הכניס בצי שלו.

על מנת לאסוף משאבים, משתמש השחקן בספינות וכרייה ועיבוד.
ספינות הכרייה מפרקות אסטרואידים מסוגים שונים למרכיביהם
ואוספות את חומר הגלם אל איזורי האחסנה שבתוכן. ספינות העיבוד
הופכות את חומר הגלם לחומרים שהם אפשר להרכיב ספינות וכלי נשק.
יצויין שכל ספינת דגל ומרבית סוגי נושאות-הקרביות נחשבות
ספינות עיבוד, אף כי ישנם סוגי ספינות שכל תפקידן הוא לעבד את
המשאבים.
ישנם חמישה סוגים של אסטרואידים:

ברזלואידים - אסטרואידים פשוטים שעשירים בעיקר במתכות
בסיסיות כעופרת וברזל. אסטרואידים אלה שכיחים למדי אבל כמות
המשאבים שניתן להפיק מהם היא הנמוכה ביותר.

קווארצואידים - אסטרואידים שעשירים בחומרים קצת יותר נדירים
כקווארץ ואוניקס. אסטרואידים שכיחים שכמות המשאבים המופקת מהם
גבוהה מעט יותר מן הברזלואידים.

קסנואידים - אסטרואידים שאוצרים בתוכם כמות גדולה של גזים
אצילים כדוגמת קסנון, ניאון ואראגון - גזים אצילים חשובים מאוד
לכל סוגי נשקי הקרניים ולכן אסטרואידים אלה מספקי כמות טובה
למדי של משאבים. נמצאים בכמות בינונית בכל סקטור.

אורניואידים - אסטרואידים ראדיואקטיביים. אסטרואידים אלה
נדירים למדי. עשירים בחומרים רדיואקטיביים כמו אורניום
ופלוטוניום שמספקים משאבים רבים מאוד. נמצאים בכמות קטנה בכל
סקטור.

קריסטלואידים - הנדירים ביותר מבין האסטרואידים. אסטרואידים
אלה עשויים מקריסטל נדיר ולא-יציב. עוצמת האנרגיה שהם אוצרים
בתוכם גדולה כל-כך עד כי קריסטלואיד קטן אחד מספק יותר משאבים
משני קסנואידים גדולים. בסקטורים מסויימים, הקריסטלואידים לא
קיימים כלל. הקריסטלואידים מאוד לא-יציבים ולכן מהווים סיכון
גדול. ירייה אחת שפוגעת בהם בטעות יכולה להשמיד אותם - ובערך
כל דבר בקוטר של עשרים קילומטרים. בניגוד לסוגי האסטרואידים
האחרים, ספינות הכרייה לא מפרקות את האסטרואידים האלה אלא
משתמשות בקרן גרירה קצרת טווח כדי לגרור את הקריסטלואידים אל
ספינות העיבוד שם, בטכנולוגיה בטוחה, נשאבת האנרגיה מתוך
הקריסטלואיד.

לאחר שלב איסוף המשאבים, מגיע של הבנייה של הצי. ישנם שישה
סוגים כלליים של ספינות:

קרבית (Fighter) - מקבילת החלל של מטוס הקרב האטמוספרי.
אורכן של הקרביות נע בין שישה מטרים לעשרים מטרים ובדרך כלל יש
בהן צוות של אדם אחד או שניים. קרביות הן מהירות וקלות תנועה
וגודלן מקשה על הפגיעה בהן אבל הקרביות הן חלשות במושגים של
כוח אש ועמידותן הקטנה מורידה את יכולת השרידה שלהן. לקרביות
אין מגינים.

קורבטה (Corvette) - פשרה בין ספינת-ענק וקרבית. אורכן של
הקורבטות נע בדרך כלל בין עשרים וחמישה מטרים לארבעים מטרים.
מספר אנשי הצוות נע בין שניים לארבעה, בהתאם לצורך. גודלה של
הקורבטה מאפשר להעמיס עליה יותר נשק ושריון מאשר על קרבית.
מהירותה של הקורבטה נופלת אמנם מזו של הקרבית אך עדיין עדיפה
בהרבה על זו ספינות הענק. רק לקורבטות נדירות יש מגינים.

פריגטה (Frigate) - הפריגטה היא הקטנה מבין ספינות הענק.
אורכן הממוצע מתחיל בחמישים וחמישה מטרים ויכול להגיע עד
שמונים וחמישה מטרים. הפריגטות יכולות לשאת מגוון נשק גדול
בהרבה מספינות התקיפה הקטנות, והן עמידות בהרבה. כמובן, נשק
ושריון אלה באים על חשבון מהירות ויכולת תמרון - רוב הפריגטות
לוקות בחסר ביכולת התנועה שלהן.

משחתת (Destroyer) - כשמה כן היא. תפקידן של המשחתות, שגודלן
משתנה מתשעים מטרים ועד מאה ועשרים מטרים, הוא להשמיד - וכל
המרבה הרי זה משובח. מאחר וגודלן מאפשר להן לשאת נשק רב ושריון
כבד, המשחתות הן איום גדול. למרבה הצער, מהירותן ויכולת התמרון
שלהן עלובות למדי. לרוב המשחתות ישנם צריחי תותחים קטנים
שנועדו לטפל בקרביות הקטנות והמהירות אבל לצריחים האלה יש בדרך
כלל 'שטחים מתים' שדרכן יכולה טייסת קרביות להסתנן ליעף
צליפה-בריחה מהיר לפני שהמשחתת יכולה להסתובב ולירות.

סיירת (Cruiser) - פילי המלחמה, הביריונים הגדולים והשמנים.
ספינות ענקיות שגודלן מתחיל ממאה ועשרים מטרים (סיירות קלות -
Light Cruisers) דרך מאה חמישים (סיירות-קרב - Battle
Cruisers) עד מאה תשעים (סיירות כבדות - Heavy Cruisers) ויכול
להגיע גם מעבר למאתיים (סיירות-על - Super Cruisers). ספינות
גדולות, משוריינות היטב, בעלות כוח אש אדיר. כבדות ואיטיות.
בניגוד לספינות התקיפה הקטנות ולפריגטות, צורת ההתקפה של
הסיירות בדרך כלל חסרת כל חן וכל תחכום - תפקידה של הסיירת הוא
תפקידו של בריון אלים - להכות באויב בכל הכוח.

נושאת-קרביות (Carrier) - גודלן הממוצע של נושאות-הקרביות
הוא בין מאה ועשרה מטרים למאה ושלושים - בערך הגודל של סיירת
קלה. נושאות-הקרביות מתפקדות כספינת פיקוד - הן יכולות לבנות
ולתקן ספינות עד גודל פריגטה. נושאות-הקרביות מתחלקות לשתי
קבוצות: נושאת סטנדרטית (Standard Carrier) - יכולה לבנות בקצב
גדול למדי. מוגנת בדרך כלל על ידי צריחי תותחים בלבד. נושאות
אלה פגיעות למדי ואינן יכולות להתמודד לבדן עם ספינות אויב.
נושאת-הלחימה (Battle Carrier) היא פשרה בין יכולת בניה ויכולת
לחימה. מהירות יותר, חמושות יותר ומשוריינות יותר מן הנושאות
הסטנדרטיות, יכולות נושאות הלחימה להיכנס אל תוך מרכז הקרב
בביטחון יחסי. יכולת זו באה על חשבון יכולת הבנייה -
נושאות-הלחימה בונות לאט יותר, מוגבלות מבחינת יכולת הבנייה
בבת אחת ויכולתן לתקן ספינות פגועות איטית יותר. בנוסף, ישנו
קושי לעגון על נושאת-לחימה בזמן שזו מתמרנת בשיא המהירות בתוך
הקרב - דבר שעולה לעיתים קרובות באובדנן של קרביות וקורבטות
פגועות שניסו לעגון לתיקונים. יש לציין שנושאות-לחימה אינן
נחשבות ספינות עיבוד משאבים וגם מספקות מספר פחות של נקודות
תמיכה. ראוי גם לציין שלא כל הציים יכולים לבנות נושאות משני
הסוגים - פורעי הרוח המסתמכים על תנועה מהירה לא משתמשים
בנושאות הסטנדרטיות האיטיות יותר בעוד שהצי האימפריאליסטי נטש
את הדגמים המוגבלים של נושאות-הלחימה ומעדיף להגן על הנושאות
הסטנדרטיות שלו בעזרת כוחות גדולים של קרביות וקורבטות.

ספינת הדגל יכולה לבנות את כל סוגי הספינות. בהתאם לכמות
המשאבים, בונה השחקן בעזרת ספינת הדגל את הצי שלו. הצי מוגבל
על ידי נקודות תמיכה - בהתאם להתקדמותו של השחקן ולטכנולוגיות
שלו, יכול השחקן לתמוך בכמות מסויימת של ספינות. נקודות התמיכה
מתחלקות בדרך כלל לפי גודל - קרבית דורשת מעט נקודות תמיכה,
פריגטה דורשת יותר, וסיירת דורשת הכי הרבה - כך שעל השחקן
להחליט אם הוא מעדיף הרבה קרביות או מעט ספינות ענקיות או קצת
מהכל. ספינת הדגל יכולה לבנות עד ארבע נושאות-קרביות שיכולות
להחיש את קצב הבנייה וגם תורמות עוד נקודות תמיכה.

ספינת הדגל היא הנכס החשוב ביותר שיש לכל שחקן. גודלן של
ספינות הדגל משתנה משלוש-מאות מטרים לקטנות יותר ועד ארבע-מאות
חמישים מטרים לספינות הדגל המפלצתיות ממש. ספינת הדגל היא בסיס
הפעולה, כוח הבנייה העיקרי, מרכז הפיקוד וכמובן הספינה החזקה
ביותר במובנים של שריון ומגן. לכל צי יש את הסוג הסטנדרטי של
ספינת הדגל שלו שמשקפת את צורת החשיבה שלו:

אימפריאליסטים: ספינת "מלאך עליון" של האימפריאליסטים היא
הגדולה מבין ארבע סוגי ספינות הדגל הסטנדרטיות. אורכה של המלאך
העליון הוא שלוש-מאות ושישים מטרים וקוטרה בנקודה הרחבה ביותר
הוא שישים ושלושה מטרים. ספינת הדגל המשוריינת ביותר מבין ארבע
ספינות הדגל אבל גם איטית יותר משלוש האחרות. כוח האש שלה
בינוני.

מורדים: "מלאך אפל" היא תשובת המורדים למלאך העליון
האימפריאליסטית. אורכה הוא שלוש-מאות ועשרים מטרים וקוטרה
בנקודה הרחבה ביותר הוא חמישים ותשעה מטרים. יתרונה הוא בכך
שהיא ממוצעת - לא הכי מהירה, לא הכי איטית, לא הכי משוריינת,
לא הכי פגיעה. רק כוח האש של המלאך האפל חלש יחסית לכל ספינות
הדגל האחרות. היא מפצה על כך ביכולת להוסיף טכנולוגיות נשק
רבות יותר מאשר כל ספינות הדגל האחרות ככל שמתקדמים במשחק.

בני צל: "לילה" היא הספינה החזקה ביותר מבחינת כוח אש -
עוצמתה עולה על כל ספינת דגל אחרת. ממוצעת בשריונה וחלשה
במהירותה. אורכה של לילה הוא שלוש-מאות וארבעים מטרים וקוטרה
בנקודה הרחבה ביותר הוא חמישים ושישה מטרים. נושאת טכנולוגיות
חמיקה ולוחמה-אלקטרונית רבות בהתאם לצורת החשיבה של בני-הצל

פורעי רוח: "להיות מהירים כמו הרוח" הוא העקרון המנחה של
הפורעים. בהתאם, "רוח ים" היא הקטנה מבין ספינות הדגל. אורכה
הוא רק שלוש-מאות וחמישה מטרים וקוטרה בנקודה הרחבה ביותר הוא
בסך הכל ארבעים וחמישה מטרים. רוח ים היא המהירה ביותר מבין
ארבע ספינות הדגל וכוח האש שלה גדול למדי. חלק נרחב ממערכותיה
של רוח ים הוא פוזיטרוני - מה שמגביל את הנזק שנגרם מפגיעות של
אנרגיה אלקטרומגנטית למיניהן.

הדגם הסטנדרטי הוא כמובן רק ההתחלה. ככל שהשחקן מתקדם בניקוד
שלו ומשיג טכנולוגיות חדשות, יכול השחקן להכניס שינויים
ושיפורים בספינת הדגל. השיפורים יכולים לנוע לכל מיני כיוונים.
שחקנים רבים משקיעים ביכולת הלחימה של ספינתם (כלומר נשק, מגן
ושריון). מקובל להשקיע ביכולת התמיכה של הספינה (כך שהיא מספקת
יותר נקודות תמיכה). כמו כן אפשר להשקיע במהירות, בטכנולוגיות
שונות ובעוד כמה תחומים פחותים כמו מהירות בנייה ועוד. לאט לאט
משתנה צורתה של ספינת הדגל בהתאם לשינויים שהוכנסו בה. ההבדלים
בשיפורים יכולים לעיתים להיות קיצוניים למדי. לדוגמא, אם יעמדו
אחת ליד השניה, תיראה Serpent של מיגי כאחותה הקטנה והרזה של
גלמדנינג המבוצרת של צדק.
ניסיון להשוות בין כלב-שאול של דלוויש 'האגרסיבי' ובין ספינת
מלאך עליון סטנדרטית יכשל לגמרי - כלב שאול שונתה כל כך הרבה
שהיא כבר איננה נראית כמו מלאך עליון.

הסכמים דיפלומטיים מקומיים אפשריים בסקטורים מסויימים של
גלקטיקה. החוקים הסטנדרטיים מאפשרים ברית בין כל סוגי הציים עד
להשמדת כל יריבי הברית -  אויבו של אויבי הוא ידידי. ניצחון
משותף אפשרי רק במקרה של ציים מאותו סוג. חוקי הדיפלומטיה
יכולים להשתנות לפי החלטת משגיח הסקטור החל ממצב שבו ניצחון
משותף בין כל הצבאות אפשרי דרך מצב שבו אפשר לקיים בריתות רק
בין ציים מאותו הסוג, עוינות דיפלומטית - מצב שבו המורדים לא
יכולים להתאגד עם האימפריאליסטים והפורעים לא יכולים להתאגד עם
בני-הצל ועד קפאון דיפלומטי שבו אין שום מגע דיפלומטי. בנוסף
לבריתות, מאפשרת הדיפלומטיה החלפה של טכנולוגיות, משאבים
ובמקרים מסויימים אפילו ספינות. מחזה שכיח הוא לראות צי שמעביר
את השליטה על כמה מספינותיו הגדולות ביותר לצי אחר בתמורה
לטכנולוגיות רבות. אחד מתפקידיו של המשגיח הוא לאמת בריתות
ומגעים דיפלומטיים - כלומר ברגע שברית נכרתת המשגיח הוא זה
שמגדיר את המצב בפני מוח המשחק עצמו.
סוגי הבריתות הם:

ברית של יעד - התאגדות של ציים על מנת להשיג יעד מסויים
(השמדה של צי מסויים למשל). ברגע שהיעד מושג, הברית נשברת
אוטומאטית.

ברית של ניצחון - התאגדות במטרה להשמיד את כל הציים העוינים.
בכפוף לחוקים התקפים באותו הסקטור, הברית תישבר אחרי הניצחון
אם אין אפשרות של ניצחון משותף. במקרה כזה, השורד האחרון מחברי
הברית ירוויח את כל הניקוד על ניצחונותיה של הברית.

ברית אי-התקפה - הסכם לפיו ציים לא תוקפים אחד את השני עד
להשגת יעד מסויים או עד להשמדת כל הציים העוינים. הציים לא
מחוייבים לעזור אחד לשני.

ברית שליט-עליון - ברית לפיה לשחקן שנקבע כשליט העליון יש את
הפיקוד הישיר על כל הציים שבתוך הברית. ברית כזו מאפשרת תמיד
ניצחון משותף אבל השליט העליון מרוויח שמונים אחוזים מן הניקוד
שמתקבל ממנה. כמו כן, כל משתתף בברית יכול ברגע מסויים לבטל
פקודה שניתנה לספינותיו על ידי השליט העליון - דבר שמביא בדרך
כלל לשבירה של הברית.

הסכם הגנה-הדדית - בדומה להסכם אי-התקפה, ברית הגנה-הדדית
איננה ברית שבה הצדדים לוחמים במשותף נגד אחרים. ברית
הגנה-הדדית היא הסכם אי-התקפה שאליו נוסף עקרון ההגנה ההדדית -
אם אחד מהציים בברית זקוק לעזרה, הוא יכול לבקש את עזרת הצדדים
האחרים בברית.

ברית של כניעה - בברית זו מוותר שחקן על סמכותו כמפקד ומעביר
את הצי שלו לרשותו של שחקן אחר שבתמורה מתחייב להגן על ספינת
הדגל של השחקן הנכנע. ברית נדירה ביותר שנעשית רק במקרים
הנדירים שבהם שחקן אינו יכול לברוח ואינו רוצה לאבד את ספינת
הדגל שלו. בברית כזו מרוויח המכניע את כל הניקוד שהרוויח הנכנע
מתחילת הקרב.

הניקוד במשחק מסתמך על כמה נקודות:

נזק - לכל ספינה מוגדרות נקודות הפגיעה (להלן: נק"פ) שלה.
הנק"פ מתחלקות בדרך כלל לארבעה חלקים. שריון, מבנה, מערכות
ומנוע. כמעט בכל מקרה שבהן הנק"פ של אחד מארבעת החלקים מושמדות
לגמרי, הספינה מושמדת.

מערכות הספינה מתחלקות ל: צוות, נשק, מגן, מערכות ניווט
וחיישנים. בספינות פיקוד (ספינות דגל ונושאות-קרביות) מתווספים
למערכות גם בנייה, תמיכה ותיקון. מבין המערכות האלה רק צוות
נחשב כמערכת חיונית לגמרי - אם ספינה נשארת ללא אנשי צוות היא
נחשבת לזנוחה כלומר קיימת עדיין אבל בלתי מתפקדת. פגיעה
במערכות הספינה האחרות רק מגבילות את יכולתה של הספינה. הספינה
עשויה להישאר ללא נשק, לא מגיני-אנרגיה, ללא יכולת ניווט, וללא
יכולת חישה מלבד טווח הראייה של אנשי הצוות. בספינות פיקוד
השמדה של מערכות התמיכה מקטינה את נקודות התמיכה של הצי והשמדה
של מערכות התיקון משתקת את יכולת התיקון לספינות אחרות. יש
לציין שכל ספינות הפיקוד מסוגלות לתקן את עצמן. פגיעה חלקית
במערכות הספינה כמו גם במנוע, תיצור גריעה ביעילות הספינה
הפגועה אך היא עדיין תוכל לתפקד. על כל נק"פ שהשמיד השחקן,
מצטבר הניקוד עבורו.

פגיעה - כל נזק שנגרם לשחקן גורע מן הניקוד שמצטבר עבורו.
כבר קרו מקרים בעבר כששחקנים טירונים או חסרי יכולת נלחמו נגד
שחקנים שעלו עליהם בהרבה וסיימו את הקרב עם מינוס בניקוד.

ספינת הדגל - בניגוד לשאר הספינות, פגיעה בספינת דגל מספקת
או גורעת ניקוד בצורה חמורה בהרבה. כל נק"פ שמושמדת לספינת דגל
מרוויחה או גורעת פי ארבע מן הניקוד לעומת נק"פ של ספינה
אחרת.

חילוץ של ספינות עוינות - חילוץ של ספינה עוינת הוא משימה לא
קלה שטומנת בחובה סיכונים - אבל גם הזדמנויות. ספינות חילוץ
יכולת להיצמד אל ספינות פגועות או זנוחות ולהחדיר לתוכן ממשק
נתונים שמשמש להשמדת אנשי הצוות הנותרים. אחר-כך יכולות
הספינות לגרור את הספינה אל ספינת פיקוד כדי שזו תעשה בה את
אחת מן הפעילויות הבאות: פירוק - הספינה העוינת מפורקת לגורמים
במטרה ללמוד ממנה טכנולוגיות. חלקי הספינה ממוחזרים והופכים
למשאבים. החרמה - אנשי צוות מועברים אל הספינה במטרה להחזיר
אותה לשימוש והתיקונים הנחוצים מבוצעים בה. יש לציין שבמקרה
שבו צי מחרים ספינה מסוג צי אחר, הספינה המוחרמת מתפקדת פחות
טוב מאשר במקור בשל אי התאמות בין סוגי הציים. ספינה מוחרמת
יכולה גם לשמש קלף במהלך סחר דיפלומטי כיוון שכל צי ישמח לחסוך
את המשאבים הנחוצים לבנייה של ספינה נוספת כזו. על התעוזה,
החשיבה האסטרטגית והתכנון הנכון, מעניק חילוץ של ספינה עוינת
פגועה ניקוד לפי מחצית מערך הנק"פ שלה כאשר היא תקינה לגמרי.
חילוץ של ספינה זנוחה, בגלל שאינו כולל את הסיכון שבהתקרבות
לספינה שעדיין פעילה חלקית, מעניק רק רבע מן הנק"פ השלה כאשר
היא תקינה.

כריית משאבים - נחשבת לפחות הכרחית אבל הנטייה לאגור משאבים
לשעת דחק מוערכת ולכן כרייה מעניקה מעט ניקוד.

ניצחון מוחלט - כל השחקנים האחרים הושמדו. חצי מערך הנק"פ של
ספינות הדגל האחרות מחושב ומוענק כניקוד.

ניצחון כללי - כל השחקנים האחרים הושמדו או ברחו. חצי מערך
הנק"פ של ספינות הדגל שהושמדו ורבע מהנק"פ של ספינות הדגל
שנמלטו מחושבים ומוענקים כניקוד.

ניצחון משותף - כמה ציים מאוגדים בברית משמידים או מבריחים
את כל אויביהם. הניקוד מוענק בדומה לניצחון כללי או ניצחון
מוחלט אבל מתחלק שווה בשווה בין הציים. כל הניקוד שהושג בזמן
קיום הברית (נזק, פגיעה, חילוץ, כרייה וספינת דגל) מחושב
ומחולק גם הוא שווה בשווה.

ניצחון משותף מוגבל - מושג בברית של שליט-עליון או ברית של
כניעה. בברית של שליט-עליון שמונים אחוז מערך הניצחון מוענקים
לשליט-העליון ובנוסף, כל הניקוד שהשיג השליט במהלך הברית (נזק,
חילוץ, כרייה וספינת דגל) מוענקים ישירות לו וכל פגיעה שספג
מתחלקת בין כל משתתפי הברית. בברית של כניעה מוענקות כל
הנקודות למכניע וכל המינוסים נופלים על ראשו של הנכנע.

הפסד בהשמדה - כל הניקוד החיובי שהושג מן הקרב נמחק וחצי
מערך הנק"פ של ספינת הדגל מצטרף אל המינוס.

הפסד בנסיגה - במקרה שנסוג לעל-חלל, מרוויח השחקן חצי מן
הניקוד החיובי שהשיג בקרב אבל מפסיד רבע מערך הנק"פ של ספינת
הדגל שלו ורבע מערך הנק"פ של כל ספינה שהשאיר מאחוריו בקרב.

כניעה - במקרה של כניעה, השחקן הנכנע לוקח על עצמו את כל
הניקוד השלילי שמצטבר למכניע ומפסיד רבע מערך הנק"פ של ספינת
הדגל שלו על כך שהגיע למצב שבו היה תקוע בלי יכולת נסיגה ובלי
יכולת לנצח. כניעה גם מסמנת עיגול אדום קטן ליד שמו של השחקן
ברשימת השחקנים כך שכל השחקנים שיפגשו איתו בעתיד ידעו שהוא
היה גרוע מספיק בשביל להגיע למצב שבו לא יכול היה לנצח או
לברוח ונאלץ להיכנע.

שימוש בנקודות דירוג: הניקוד המתקבל בקרב מקדם את השחקן
בדירוג בין משתתפי גלקטיקה בכל העולם ובין משתתפי גלקטיקה בארץ
שלו. בכל לילה בחצות לפי שעון גריניץ' מתעדכן הדירוג העולמי
ובכל ארבע שעות מתעדכן הדירוג הארצי. מלבד זאת מאפשרות הנקודות
התקדמות בכמה תחומים:

מחקר: ספינות דגל ונושאות קרביות יכולות להשקיע זמן ומשאבים
במחקר ופיתוח של כלי נשק, מנועים, שריון, מערכות או אביזרים
אחרים. אחרי כל קרב יכול השחקן להחליט כמה מהניקוד שלו הוא
ישקיע בתחומי המחקר השונים - כך שבקרב הבא יפתחו אופקי מחקר
חדשים עבורו. מלבד הזמן הנדרש והמשאבים, ישנו סיכוי של חמישה
אחוזים שכל העסק יתקל במבוי סתום ותחום המחקר יתברר כניסיון
ללכוד את הרוח.

טכנולוגיה: בניגוד למחקר, טכנולוגיה היא עסק יקר. במקום
לבזבז זמן ומשאבים על מחקר שעשוי (במקרים מסויימים) להוליך
למבוי סתום, משקיע השחקן הרבה נקודות בפיתוח של טכנולוגיה.
במקרה זה השחקן יתחיל את הקרב הבא כשהטכנולוגיה כבר בידיו -
אבל כפי שצוין, טכנולוגיה היא עסק יקר שדורש השקעה של הרבה
נקודות.

נקודות תמיכה: השחקן משקיע את הנקודות שלו בהגדלה של יכולת
התמיכה שלו - יד הגורל נוטה לעמוד לצד כוחות גדולים. שיפורים
יוכנסו בספינת הדגל ובדגמי נושאות הקרביות כדי לאפשר בנייה של
צי גדול יותר.

אינטליגנציה כללית: להשקעה זו יש שלושה יתרונות: ספינות
יגיבו מהר יותר לפקודות ויהיה להן סיכוי טוב יותר לבצע את
הפקודות כמו שצריך. הן גם יסתדרו טוב יותר כשיאלצו להגיב
למצבים לא צפויים. מחקר יהיה מהיר יותר. השקעת נקודות
בינונית.

אינטליגנציה של קציני ספינת הדגל: השקעה בעייתית. מצד אחד,
קציני ספינת דגל חכמים יגיבו מהר יותר וביעילות רבה יותר,
ינתחו את המצב טוב יותר ועשויים גם לתת עצות מועילות. מצד שני,
פגיעה בקציני ספינת הדגל תוריד לטמיון את כל ההשקעה. השקעה
בינונית של נקודות.

שיפורים לספינת הדגל: ההשקעה הנפוצה ביותר - השחקן יכול
להשקיע נקודות בשיפוץ מערכותיה של ספינת הדגל. יש לציין שלאחר
כמה שיפוצים, נוטה ספינת הדגל לשקף את הטקטיקה של בעליה.
לדוגמא, "כלב שאול", 'המבצר המעופף' של דלוויש 'האגרסיבי',
בנויה כספינת מלחמה לכל דבר. יש לה שריון חזק וכלי נשק
עוצמתיים, היא מספקת הרבה נקודות תמיכה ויכולת לבנייה מהירה.
לעומת זאת היא איטית יותר, האינטליגנציה של קציניה נמוכה וכדי
לעמוד במחיר הנקודות הגבוה נאלץ דלוויש להסתפק באינטליגנציה
כללית ומחקר יחסית חלשים. לעומתו, "גנרל מקארתור" של נאפ
'המתוכנן היטב' ידועה בעצם העובדה שהיא בינונית בהכל. נשאלת
השאלה מה טוב בספינה שהיא בינונית בהכל? ובכן, עובדה שאנשים
מצטערים בדרך כלל לגלות אותה היא שלגנרל מקארתור אין חולשות
בכלל. היא לא חזקה בשום תחום אבל גם לא חלשה בשום תחום וככזאת,
קשה להפתיע אותה ולמצוא משהו שלא תהיה לה תשובה לו. Serpent של
קולונל גת ידועה בכך שהיא חלשה בתחום כוח האש, יחסית לספינת
דגל כה מתקדמת. אבל Serpent היא מהירה ביותר ומסוגלת להגיב לכל
דבר, כולל הכל, במהירות אימתנית. Serpent ידועה לשמצה בעובדה
שהיא מספינות הדגל היחידות שמסוגלות לבצע תמרונים מסובכים כמו
תמרון כף קלע (שנעשה באמצעות סיבוב מהיר מסביב לבאר הכבידה של
כוכב כדי לאסוף מהירות). בנוסף, טריקים טכנולוגיים מרשימים כמו
ה-'דבקנים' וקרן השיתוק מפצים אותה על היעדר כוח אש ישיר. 'רוח
סולארית' של צרעה 'השורד' מתוכננת כך שהיא יכולה להתחמק מכל
מצב והיא עמידה להפליא. רבים גילו שכוח האש הקטן של 'רוח
סולארית' הוא חזק בהרבה מכיוון שהיא יכולה לשרוד זמן רב יותר
ולירות פעמים רבות כל כך שכוח האש שלה משתווה ואפילו עולה על
זה של ספינות דגל אחרות.

תכנון עצמי: בהשקעה עצומה של נקודות יכול השחקן לתכנן בעצמו
סוג ספינה. צעד זה יכול להיות "האס בשרוול" של שחקן שזורק לפתע
ספינות שהאויב אינו יודע דבר וחצי דבר על יכולתן וחימושן אל
תוך הקרב. כך גם יכול השחקן לבנות ספינות שמותאמות בדיוק לצורת
הלחימה שלה.

השימוש בנקודות כדי לשפר נעשה בסוף קרב או, במידת האפשר, לפני
תחילת קרב. נקודות שלא נעשה בהן שימוש לפני הקרב מצטברות עד
לפעם הבאה שבה יוכל השחקן להתפנות ולהשקיע אותן. יש לציין
שבמקרה של אובדן נקודות (קרב שהסתיים במינוס), חלק מסויים
מהשיפורים נשאר. שיפורים בתחומי הטכנולוגיה והמחקר עדיין
קיימים. שיפורים לספינת דגל ולאינטליגנציה של קציניה אינם
משתנים אלא אם הושמדה הספינה או נהרגו חלק מקציניה. שיפורים
לאינטליגנציה כללית ולנקודות תמיכה אובדים בהתאם לאובדן
הנקודות. יש לציין גם שבתחום המחקר גדל הסיכוי להיתקל במבוי
סתום לחמישים אחוזים כדי לציין את אובדן הנקודות.

רקע היסטורי
לקוח מתוך: "מדריך השחקן לגלקטיקה":
לאחר המצאת מנוע העל-חלל הראשון, החלה האנושות להתפשט אל מעבר
למערכת השמש שלה. בתוך מאה שנים התפשטה האנושות על חלק גדול
מגלקסיית שביל-החלב. לאחר כמה מאות שנים נוספות של התפשטות
ועימותים בין-כוכביים, התאחדה האנושות לרפובליקה בין-כוכבית
ענקית שמשכן נשיאותה המסורתי היה בכדור הארץ. קבוצה אחת של
אנשים מרחיקי-ראות התנגדה בלהט לכינון הרפובליקה בטענה שהיא
תביא לקפיאה על השמרים ועצירת ההתקדמות. קבוצה זה גנבה מספר
קטן של פריגטות מהירות ונעלמה לה אל איזור שמעבר לתחום
הרפובליקה תוך שהיא נשבעת לעולם לא לעצור ולעולם לא לנוח בדיוק
כמו הרוח. במשך שלוש מאות שנה ישבה לה הרפובליקה לבטח. למרבה
הצער, השלום הכולל הביא להאטה בהתפתחות האנושית עד כדי עצירתה
המוחלטת. המין האנושי אכן קפא על שמריו. בערך שלוש מאות שנה
לאחר כינון הרפובליקה הופיע צי גדול וחמוש היטב על גבול
הרפובליקה. ספינות הקרב המהירות של אותם פורעים, שטענו להיותם
צאצאים לאותה קבוצה פורשת, היכו במהירות ונמלטו לפני שצי
הרפובליקה המיושן והאיטי הצליח להגיע. אחרי שכמה מושבות הושמדו
כליל וכל נכסיהן נשדדו בידי פורעי הרוח, החלה תכונה רבה
ברפובליקה. פרוייקטים חדשים של מחקר צצו לפתע כמו פטריות אחרי
הגשם. הרפובליקה בנתה צי חדש, גדול ומותאם יותר ללחימה
בפורעים. בכמה עימותים הצליח הצי להדוף את הפורעים - אך אלה
נשבעו לנקום. במשך עשרים שנה נוספות שקטה הרפובליקה ואז חזרו
הפורעים. הצי הגדול והחזק שאיתו הגיעו הפורעים נאבק היטב בצי
הרפובליקה בכמה קרבות אדירי מימדים. בסופו של דבר הצליחו
הפורעים להדוף את הרפובליקה מכמה מושבות בגבול. במקביל לתנופת
בנייה אדירה, החלה גם תסיסה בין האוכלוסייה. פוליטיקאי מזהיר
ושאפתני בשם דמורט הוקיע במפורש ובגלוי את הרפובליקה וטען שלו
רדף הצי אחרי הפורעים הנמלטים עשרים שנה קודם לכן והשמיד אותם
לגמרי לא הייתה הרפובליקה נכנסת למצב קשה. דמורט ניצל את
התסיסה ותחושת חוסר האונים כדי לצבור לעצמו תומכים. בסופו של
דבר, אחרי שלוש שנים של מאבק מתמשך וחסר הכרעה נגד הפורעים,
הצליח דמורט להביס את נשיא הרפובליקה בהצבעת אי-אמון ואחר-כך
נבחר ברוב גדול לעמוד בראש הרפובליקה. דמורט ניצל היטב את
תחושות חוסר האונים והזעם נגד הפורעים. הוא לא חשש להראות כמה
צדקו הפורשים המקוריים כשאמרו שהרפובליקה תהיה טעות וטען בחום
כי לו תשונה שיטת הממשל תוכל האנושות להתמודד עם "האיום הגובר"
בצורה יעילה יותר. הוא צבר תומכים רבים מתוך הממסד הצבאי
ולבסוף הצליח להעביר הצעת-חוק שתעביר אליו סמכויות חירום על
מנת לטפל במשבר. בסדרת צעדים ששחקו את הכלכלה הרפובליקנית, דאג
דמורט לבנות צי אדיר מימדים. הצי נאסף והדף את הפורעים אחורה.
הצי המשיך ורדף אחרי הפורעים אל מעבר לגבולות הרפובליקה בנסיון
למצוא את כוכב הבית של הפורעים. במשך שנה וחצי חיפש הצי את
כוכב הבית של הפורעים בלא תוצאות. ואז הגיע הדיווח מגשושה
לא-מאויישת. הגשושה הבחינה בספינה בעלת מאסה אדירה. הצי דהר
לאיזור ונפגש לראשונה עם 'רוח ים'. נאמנים למשנתם שלא לעצור
כמו הרוח, בנו הפורעים ספינה אדירת מימדים שתשמש להם כבסיס
במקום ליישב כוכב כלשהו. צי הפורעים התאגד נגד הצי הגדול יותר
של הרפובליקה והקרב ארך ימים שלמים. לבסוף נהדף צי הרפובליקה
לאחור - בגלל 'רוח ים'. למרות שהתחיל את הקרב בנחיתות מספרית
נהנה צי הפורעים מיכולת ליצר ספינות ענק בזמן שחמש
נושאות-הקרביות של הצי הרפובליקני לא יכלו לייצר שום דבר גדול
יותר מפריגטה. עד אותו רגע היה מקובל לייצר את ספינות הענק
במספנות נייחות במסלול מעל הכוכבים הרפובליקניים. למרות הפסדו,
למד הצי הרפובליקני את הלקח. בחמש השנים שלאחר ההפסד, בזמן
שהפורעים הסתלקו כדי לבנות מחדש את כוחם וללקק את פצעיהם,
תוכננו ונבנו שש ספינות דגל ענקיות. הראשונה מבין השש, מלאך
עליון שמה, נכנסה לשירות כמה חודשים לפני שהרפובליקה התפרקה
סופית. לאחר שש שנים שבהן אחז בסמכויות החירום, חילק דמורט את
הצי לקבוצות קטנות ושלח אותו אל כל מערכת רפובליקנית. כשכל
הקבוצות היו במקומן, כינס דמורט את בית הנבחרים, הכריז על
הפיכת הרפבוליקה לאימפריום והכריז על עצמו כעל הקיסר דמורט
הראשון. מיד לאחר מכן הייתה הוראתו הקיסרית הראשונה לעצור את
כל חברי בית הנבחרים ולהוציאם להורג על מנת לדכא כל רעיון של
התנגדות. הגנרלים של הצי תמכו בדמורט מכיוון שקצו בכל העיכובים
הביורוקרטיים והויכוחים הפוליטיים שעיכבו את תוכניות המלחמה
שלהם. עם נפילת הרפובליקה, תשעים ושבעה אחוזים מן הצי והכוחות
המזויינים תמכו בקיסר החדש. שלושת האחוזים הנותרים ניסו אמנם
להתמרד אך הם דוכאו והושמדו במהירות. מרידות קטנות התלקחו כמו
להבות גפרור וכובו באותה הקלות. כוכבים מסויימים ממש הביעו את
התנגדותם להשתייכות לאימפריה החדשה. כל ההתנגדויות פסקו אחרי
שבמסע ההשקה שלה ביקרה ספינת הדגל 'שרף' במערכת אופיוכי דלתא
ושילחה ארבע סיירות כבדות שהתיכו את הכוכב הכחול-ירוק לאודים
עשנים. לזמן מה נראה שההתנגדות נחלשת אבל אז, מתוך הפיגומים
הענקיים שבתוכם הלכה והסתיימה בנייתה של ספינת הדגל 'כרוב' פרץ
המרד הגדול. מספר מורדים רפובליקנים בעלי כישורים הצליחו להגיע
אל בקרת הפיגומים ואל תוך גופה הלא-מושלם של 'כרוב'. הם שיחררו
את הספינה מן הפיגומים והאיצו לעל-חלל ונעלמו. חיפושים אחרי
'כרוב' העלו חרס אבל הדיווחים על חבורות שלמות של אנשים
'חשודים באי-אמינות פוליטית' שנעלמו מביתם באופן לא מוסבר הלכו
והתרבו. דמורט, בנאום לכלל האימפריה הוקיע את המורדים
כ-'פושעים' ו-'מרושעים' ואף תבע את המשפט "האנשים האפלים
האלה...". למרבה הפלא, לא רק שהמורדים לא נפגעו מהגדרתם
כאפלים, הם אימצו אותה בחום. מורד שנתפס פעם טען במשפט הראווה
שנערך לו שאם הקיסר דמורט טוען שהם אפלים הרי שהאופל הוא דווקא
טוב. רק עשר שנים אחרי גניבתה של 'כרוב' התבררה מלוא המשמעות
של הגניבה. במקום להשתמש בספינה הלא-גמורה, הפכו המורדים את
'כרוב' לתחנת-בנייה נייחת והשתמשו במה שהצליחו להבין ממנה כדי
לבנות שלוש ספינות הדגל מדגם 'מלאך אפל'. המרד הגדול פרץ.
האימפריה הפנתה את כוחה כנגד המורדים אבל אז הוכתה בשנית כשצי
גדול של פורעים זינק אל גבולות האימפריה בניסיון לנצל את
המהומה. מותקפת משני העברים החלה האימפריה להיחלש. ואז
'הופיעו' במסלול נמוך מעל כדור הארץ שש סיירות-על מדגם שונה
באופן מוחלט מכל הדגמים האנושיים. כדור הארץ נתפס לא מוכן
להתקפה בסדר גודל כזה. החייזרים המכונים בני-הצל החריבו את ערש
האנושות ותוך כדי כך שלחו שדר שכלל רק שתי מילים: "אנחנו
מתחילים". הופעתם של בני-הצל טרפה לגמרי את הקלפים. כל מערך
הלחימה הפך להיות מצב של תפוס-כפי-יכולתך ואיש לא טרח לעזור
לאיש.

הצדדים
אימפריאליסטים: תחת הנהגתו של הקיסר דמורט טרחו
האימפריאליסטים והרחיבו את הצי שלהם תוך שיפור יכולתם
הטכנולוגית. הדוקטורינה האימפריאליסטית דוגלת במספרים גדולים
ובעמידות גבוהה. בהתאם לדוקטורינה הזו יש לצי האימפריאליסטי את
הפוטנציאל הגבוה ביותר להגיע לטכנולוגיות הקשורות ישירות או
בעקיפין לנקודות תמיכה ולשריון.

מורדים: בניגוד לצי האימפריאליסטי, סבלו המורדים מחוסר
במשאבים וכוח אדם. הדוקטורינה של המורדים דוגלת בעליונות
טכנולוגית. בגלל הדוקטורינה הזו, פוטנציאל נקודות התמיכה של
המורדים הוא הנמוך ביותר מבין ארבעת הציים אבל יכולתם
הטכנולוגית גבוהה יותר מכל שאר הגזעים.

פורעי רוח: לעולם לא לעצור, להישאר בתנועה תמיד, כמו הרוח -
זו תמצית דרך החיים של הפורעים. לאחר שנטשו את הרפבובליקה
החליטו הפורעים שלא לחפש כוכב לחיות עליו. הם ישבו מספר
אסטרואידים קטן כדי להשיג משאבים ואז בנו להם את "ספינת העולם"
שלהם. בגודל של חצי מהירח של כדור הארץ, ספינת העולם הפכה
להיות הבית של הפורעים. מיקומה מעולם לא נתגלה כיוון שהיא
לעולם לא עוצרת לזמן ארוך מספיק כדי שמישהו יוכל לאתר אותה.
בעזרתם של החייזרים הטאפיסיים המסתוריים, החלו הפורעים לבנות
להם צי של "מושבות קטנות" - מה שמאוחר יותר הפך להיות ספינות
דגל. על מנת להשיג את הדברים שאותם לא יכלו ליצור על סיפון
ספינת העולם התרגלו הפורעים לסחור בטכנולוגיות עם גזעים
פרימיטיביים שעדיין לא פיתחו את טיסת החלל - גזעים שהסכימו
נהנו ממתנות טכנולוגיות שהקפיצו אותם מאות שנים קדימה. גזעים
שלא הסכימו נשדדו מרכושם. כך התרגלו הפורעים לחיים של שוד
וביזה. מקובל לחשוב שהפורעים חזרו לרפובליקה על מנת להוכיח את
דבריהם או סתם לשדוד אבל זה לגמרי לא מדויק. לפי מאגרי המידע
של הפורעים, הייתה זו הסיירת הקלה "ארינין" של צי הרפובליקה
שפגשה שתי פריגטות של הפורעים לא רחוק מגבולות הרפובליקה.
הארינין דרשה משתי הפריגטות להזדהות וכשאלה הזדהו הכריזה עליהם
כעל כוחות עוינים ודרשה שיתלוו אליה לבסיס הצי הקרוב ביותר.
הפורעים סירבו וארינין פתחה באש. אחת הפריגטות הושמדה כמעט
מיד. השניה הצליחה להימלט וחזרה אל ספינת הדגל "רוח סתיו" כדי
לדווח. נזעמים על ההתקפה, החליטו הפורעים לנקום והסוף ידוע.
הדוקטורינה של הפורעים, בדיוק כמו כל האספקטים של החיים שלהם
מבוססת על תנועה. "אם אינך יכול לפגוע בזה, אינך יכול להרוג את
זה" אומר ספר ההדרכה שלהם. בעוד שספינות הפורעים חלשות יחסית
לשלושת הגזעים האחרים, הן גם מהירות יותר ומתמרנות טוב יותר.

בני-הצל: קשה להבין מאיפה באו בני-הצל. במגעים המעטים שהיו
לאנושות איתם, טענו החייזרים שהם לא מהגלקסיה שלנו או אפילו
מהיקום שלנו. לטענתם הם מ-@זמן@ אחר והם מגיעים מ-@למעלה@
אבל בשל הבדלי שפה אין ביטחון שזו אכן כוונתם. מעט ידוע על
בני-הצל. החייזרים הטאפיסיים שהעניקו כמה מתנות טכנולוגיות
גדולות לאנושות בימי הרפובליקה טוענים שמעולם לא שמעו עליהם.
בני-הצל הופיעו יום אחד משום מקום. למרות שהם משתמשים בהנעת
על-חלל, יש סיבה להאמין שזו רק אחת מדרכי התנועה שלהם בחלל
ושיש להם דרך מסויימת @לקפוץ@ בין המימדים ולקצר דרכים ואולי
אפילו להחליף @זמן@. מטרתם המוצהרת של בני-הצל היא להשמיד את
האנושות אם כי איש לא הצליח לגלות מדוע. הדוקטורינה שלהם
מבוססת על מדען מפורסם בעברם שנקרא @נננננננג@. @נננננננג@
זה הלך יום אחד ביער וראה ברק מבקע עץ לשניים. הוא חשב על כך,
השווה את מכת הברק לכריתת העצים על ידי גרזינים ומסורים והחליט
על דוקטורינת הברק - אם לכרות את העץ, עדיף לעשות זאת במכה
עוצמתית אחת מבסדרה של מכות קטנות. בשל החשיבה הזו מקבל צי
בני-הצל את פוטנציאל כוח האש ההרסני ביותר. כמו כן, בני הצל
מומחים בטכנולוגיות של מיסוך, הסוואה ולוחמה אלקטרונית - מסיבה
זו כינו אותם אנשי המודיעין האנושיים בשם בני-צל. חולשתם
הגדולה של בני-הצל היא שהציים שלהם איטיים ויש להם קושי להתאים
ספינות לטכנולוגיות אנושיות.