דבי התעקשה ללכת לקניון בפרברי בודפשט, רק שם יש מציאות
במחירים מגוחכים, אמרה. אני התעקשתי שלא ללכת איתה. אשוטט
ברחובות, אשב בקפה, אצלם טיפוסים לאוסף התמונות שלי. קבענו
להיפגש בארבע בדירה שליד ה"ואצ'י". אם היא לא חוזרת מכל טיול
עם מזוודה מלאה וארנק ריק, מחלקת מתנות לילדים באישון לילה,
מפארת את המטבח בכלים משונים שרכשה לשימוש חד פעמי, הטיול
נכשל. פעמיים בשנה אנחנו נוסעים יחד, בדרך כלל לאירופה, אני
נוסע לבדי מדי פעם לכנסים רפואיים  ודבי משלימה קניות עם חברה
בגיחות קטנות ללונדון או רומא. הטיסה שלנו יוצאת באחת עשרה
בלילה אם לא יהיה עיכוב ונספיק לאכול במסעדה העממית שגיליתי
אתמול ליד הדירה ובתפריט התלוי בפיתחה מצאתי תבשיל גולש מבשר
דוב. כל ערב אכלתי בשר חיית-  בר שונה, חזיר, צבי, ברווז,
והציפיה לאכול מבשר הדוב הרטיטה אותי. כמעט כמו הדריכות לבוקר
החופשי. דבי שמה לב למתיחות שלי ולפני שנפרדנו ופנינו כל אחד
לדרכו חקרה אותי כהרגלה לתוכניותי. מלמלתי כמה מילים על הרובע
העתיק שעדיין לא היינו בו והיא בחפזונה ובלהיטותה לקניות
הסתפקה הפעם בתחקיר הקצר הזה. חיכוך לחיים קצר ואני חופשי
לדרכי.
לא מיהרתי, השעה עדיין מוקדמת וקרירות בוקר נעימה של חוץ לארץ
ליטפה אותי. הלכתי לאורך הואצ'י אוצ'ה עד לשוק המקורה ומשם
לחצי המדרחוב החדש. חצי משום שהוא פתוח רק למכוניות תושבי
הרחוב. ריח מאפה טרי משך אותי להיכנס לחנות העוגות מול הכנסיה.
לקחתי בדוכן המכירה עוגת פירות יער וכוס אספרסו כפול וישבתי
בפאתי החנות ליד אחד משני השולחנות הזעירים. לשולחן השני ישבו
שלשה, בת מתבגרת והוריה, הונגרים, מטיילים כמוני. האבא אסף לו
לצלחת מבחר עוגות וגם טעם מצלחות האם והבת. לאישה הצעירה שאחזה
ספל קפה ועוגת קצפת לא היתה ברירה אלא לשבת לשולחני. בתחילה
בהונגרית ואחר כך בתנועת ראש ביקשה את רשותי וכמובן שקיבלה
אותה בחיוך. אני גבר נאה למדי ואומרים לי שכשאני מחייך אני
אפילו נאה מאד. הפקתי את אחד החיוכים הנדירים שלי ושמתי לב
למבט החוזר שלה, חטוף, מעריך, מתמודד עם מבטי. חיכיתי עד שהיא
תלגום ותטעם ואז היצגתי את עצמי, שוב עם חיוך קל , שלום אני
פייר, באנגלית מהוססת מעט, עם המבטא  המודגש קלות שרכשתי לי
בשנות לימודי בצרפת. כנראה שציפתה לפתיחת שיחה מכיוון שלא
נראתה מופתעת. החיוך שלה היה נחמד,זוויות הפה  משוכות כלפי
מעלה, קמטוטים עדינים בצידי העיניים וגומות כמעט בלתי נראות
בלחיים. אבלין, הושיטה ידה ללחיצה . דיברתי, מילים צפויות
במצבים כאלה, ושאלתי, שאלות קלות שאינן מרתיעות. כן, היא
סטודנטית, להיסטוריה, תואר שני בימי הביניים. לא, היא גדלה
בסנט אנדרי. כן, ביקרתי שם, מקום נפלא.  כן, בדירה שכורה. לא,
היום חג לאומי, לא ידעת?  כבר חודש, מאז תחילת הלימודים.
העוגות נפלאות, אולי הטובות בבודפשט, אבל רק היום הרשיתי
לעצמי, בגלל החג. גם הקפה טוב, כמו בפריז. אולי אשכור דירה
בסביבה. כן, יועץ למיחשוב, לבנקים. אתמול חתמתי על החוזה
ובשבוע הבא אחזור. סיגריה? המשפחה סיימה לטרוף את ערימת העוגות
ויצאה. כיבינו את הסיגריות וגם יצאנו. תתלוי אלי? סתם טיול של
בוקר ואולי אמצא מתנה. לאשתך? לך. הצלחתי להפתיע אותה ושוב מבט
חטוף לעברי עם חיוך מאד קטן בזווית אחת של הפה. הלכנו. בשלב
כלשהו היא שילבה את ידה בזרועי, כמו נתמכת. שמתי את ידי השניה
על ידה לשמור אותה במקומה ולאשר את המגע שבינינו. אני גרה כאן,
ממול. המעלית המיושנת חרקה עד לקומה שלישית. יצאנו למרפסת
המקיפה את הקומה ופונה לחצר הפנימית. בפתח הדירה עמד עציץ.
באביב הוא פורח, אמרה. שני חדרים מטבח ושירותים ביניהם ברצף
אורכי. וילונות לבנים מכסים את החלונות הגדולים הפונים למרפסת.
עוצמת החיבוק הפילה אותנו למיטה ולזיון מהיר וסוחף שרק דקות
ארוכות אחריו פשטנו את הבגדים. ועוד לא אחת עשרה בבוקר. בשנה
שעברה בפירנצה הייתי צריך לעזוב מיד וסילביה לא הבינה.  במינכן
זה נגמר רק במציצה, היא לא היתה מוכנה ליותר בפעם הראשונה.
היומן מוסתר היטב וכשאחזור לארץ וארשום בו את בודפשט כנראה
שאוסיף ליד אבלין שלושה כוכבים. בשלוש כבר גמרתי לנקות הכל
וטרקתי את הדלת. המעלית חרקה כל הדרך הארוכה עד לקומת הקרקע.
התפעלתי מהקניות של דבי, חסר היה שלא. סיפרתי לה על
הקונדיטוריה הנפלאה ועל הבניינים המוזנחים וסגרנו את המזוודות.
גולש הדוב היה קשה וסיבי. ניסיתי לקבל החזר מע"מ בשדה התעופה
אבל המוכס התעקש לראות את הקניות שהיו כבר במזוודה בדרכן
למטוס. מילא, אשלח את הטפסים מהארץ. האיש במעיל הגשם הארוך
שעמד ליד דוכן
בקורת הדרכונים ניגש אלי ובקול שקט ביקש ממני להתלוות אליו.
דבי ואני הלכנו איתו לחדר סמוך בו היו עוד אנשים במעילי גשם
ארוכים. לאחר שווידאו את זהותי ניגש אחד מהם ושאל אותי אם
המצלמה שהחזיק בידו היא שלי. דבי מיד אמרה כן ושאלה איפה הם
מצאו אותה? בקונדיטוריה שם פגש בעלך את אבלין ולאחר מכן רצח
אותה בחניקה, בדירתה.