גברת מרים ועד הבית ישבה בכורסה במלוא כובד גופה, ותקעה בי מבט
זועם. עיניה הקטנות התכווצו עוד, גבותיה המרוטות אבל צבועות
הצטמצמו אל מרכז מיצחה הצר ובקצוות פיה נאסף בחצי השעה האחרונה
קצף לבנבן וסמיך. בהתחלה עוד ניסיתי לשדלה בכוס מיץ ועוגיות
שנשארו מהביקור האחרון של אמא שלי, "כבר עבר חודש?" עלתה
המחשבה הלא נוחה במוחי, אבל זה היה קטן עליה. כשהיא נכנסת
לשכנים האחרים, כך שמעתי, פורשים על השולחן לא פחות מעשרה
מאזטים שונים. גם אצלם המבט החמוץ שלה לא מטעה אף אחד- אותי לא
תיקנו באוכל, בודאי לא בדברים עלובים כאלה. הבעיה איתה שהיא
תמיד מצליחה להפתיע בכניסותיה וקשה להיות מוכן כל יום, כל
החודש. איך נפלנו בפח ומינינו אותה ליו"ר ועד הבית לפני חמש
שנים? אמת, הבית אף פעם לא היה מאורגן כל כך, מטופח ומסודר
ונקי כפי שהוא בשנים האחרונות. בעלי המקצוע השונים למדו מהר
שאצל גברת מרים לא מחפפים. שעה היא שעה, החומרים תמיד יהיו
מהאיכות הכי טובה ובמחיר שאינו מאפשר ייצור אפילו על ידי עבדים
המסתפקים רק בצלחת אורז יומית. רק מה, הטרור שהיא משליטה
עלינו גרם כבר לשלוש משפחות לעבור דירה, ולאחרים, כמוני למשל,
להשתדל מאד לא לנסוע איתה באותה מעלית ובכלל, לא להיתקל בה.

כבר חצי שעה שהיא יושבת אצלי בסלון, על הכורסה הכי נוחה,
תיקון, זו שהייתה הכי נוחה עד לפני חצי שעה, והיא לא מראה שום
כוונה של הליכה. יום ששי אחר הצוהריים. נמנמתי וכך הצליחה
להפתיע אותי, ואני יושב במכנסיים הקצרים ובגופיה והיא מדברת.
הכל אצלי מפריע לה: האופנוע המטפטף כתמי שמן, המזגן שקיבלתי
בירושה מהורי ומרעיש בלילות, הכלבה שנובחת פעם בשבוע ועכשיו
מסתתרת בחדר השינה, שליחי הפיצה שלפעמים טועים ומצלצלים בדירות
השכנים, עצם קיומי. אני יודע שהיא שונאת אותי כרווק היחיד בבית
הדירות . היא שונאת את החברות הבאות לבקר אותי. טוב, חברות זו
לא בדיוק המילה, אפשר לקרוא להן גם אחרת, אבל למה לשנוא? אין
לי ילדים רעשניים שהאופניים שלהם שורטים את המעלית, אני לא רב
עם אישתי כמו כמה מהשכנים האחרים, אני לא מייצר הרבה זבל. אני
אדם שקט ובכל אופן היא שונאת אותי.

עילת הביקור הפעם היא הדלת שלי. דלת הכניסה לדירה. החלפתי
אותה, ככה התחשק לי, מה, גם לכם אני חייב הסברים? טוב אז היא
קצת שונה מהדלתות האחרות בבניין, הגוון יותר בהיר, לבן כזה וגם
יש עליה פיתוחים ולא קניתי אותה דרך הגברת מרים וגם לא הודעתי
לה על ההחלפה. "תאר לעצמך שכל דייר יעשה כאן מה שמתחשק לו, מה
זה, מוזיאון לאמנות מודרנית, חלום פסיכדלי? הרסת את שמו הטוב
של הבית, אנשים מתביישים לארח, יש שכנים שהתלוננו ומישהו כבר
התייעץ עם עורך דין". והיא מנסה כבר חצי שעה לשבור אותי, מין
מלחמה פסיכולוגית ואני לא נשבר והיא לא זזה. והיא שופכת הכל,
האופנוע והחברות והכלב והשם הטוב של הבית והמצב הולך ומסתבך.
"ודווקא אמא שלך אישה נחמדה, חבל שהיא לא גרה פה", כמובן
שהגברת מרים יודעת הכל, שומעת הכל, זוכרת הכל. לא אתפלא אם
במהלך השיפוצים הגדולים שנעשו בבניין לפני שנתיים היא התקינה
האזנה בכל הדירות. מצלמת הוידאו בכניסת הבניין הותקנה בתואנת
ביטחון מפני מחבלים וגנבים ומאפשרת לה לראות במוניטור כל יוצא
ובא. אל תחשבו שלפני כן העז גנב להיכנס לבניין שלנו. הבניין
שלנו הוא היחיד בשכונה בו לא בוצעה פריצה בשנים האחרונות. היה
פעם סיפור שמקבצי נדבות מסמנים על תיבות הדואר מי נדיב וממי
אין סיכוי לקבל כוס מים. אני משוכנע שגם לגנבים יש סימון
לבניין אליו מאד לא מומלץ לפרוץ. שמה של היו"רית שלנו הולך
לפניה מאז עשתה שפטים בגנב הראשון והאחרון בתקופת כהונתה שהעז
לנסות ולפרוץ למחסן האופניים של הבניין.

לא, לא אחליף את הדלת, אני ממשיך ומשכנע את עצמי. אין לי שום
סיבה לזה, אני אוהב את הדלת החדשה שלי, אין לה שום סמכות חוקית
להכריח אותי, אף אחד מהדיירים לא איכפת לו, זה לא מפריע, זה
יפה, היא עלתה הון, כבר זרקתי את הדלת הישנה, יום שלם בזבזתי
על ההתקנה, הלך יום ששי, היא בטח תבוא גם מחר ומחרתיים, זה
יעלה הון, איפה אמצא דלת תואמת, למה אני צריך למצוא שהיא תמצא,
עוד יום עבודה ולמה אני חייב, איך אני נותן לה ככה להשפיע עלי,
אני אתייעץ עם עורך דין, אולי איזו פשרה, היא בטח לא תסכים
שאצבע את הדלת, אני צריך לבדוק אם אין לי פגישות ביום ראשון,
כן בטוח שהם יסכימו לקחת את הדלת בחזרה, אולי צריך יהיה להוסיף
קצת, וההובלה על חשבוני, טוב בסדר, שיהיה. "איפה קנית אותה?"
שואלת הגברת. אור בקצה המנהרה? אולי היא מרחמת עלי ותהיה מוכנה
לעזור לי בכל הליך ההחלפה. רחמים? היא? "החלטתי", אומרת הגברת
מרים יושבת ראש ועד הבית, "הצלחת לשכנע אותי שהדלת יפה לבנין
ומתאימה לו. בשבוע הבא נחליף את כל הדלתות ושוב יחזור הבית
למראהו המהוגן."