מוטל, לא שולט על מחשבותי,
מנסה לדמיין את עצמי חולם, בורח.
גופי דואב,
נפשי קצה את הלילה, עוד לפני שהוא התחיל.
מנסה להתחבא מהקולות, מהאורות.
קורא ללילה לבוא ולקחת אותי.

תמונות מתחלפות בקופסה, מנסות לדחוף אותי למסע,
אך בניגוד לשיקול דעתי, אני מסרב לצאת.
אני שומע אותך לידי ואת פה, לא יודעת את זה.
והרי לא אוכל ללכת, לשקוע, לברוח.
נשימותייך...
ואת רודפת את שנתי, מחשבותיי
ולא נותר בי כוח, אני לא בורח יותר.

והלילה בשלו,
עסוק בעפעפייך, בתנועותייך,
הוא קורא לך לטייל בלעדי,
לצאת למסע באורות וצבעים
שמחר לא תזכרי,
ורק תישאי אתך שלווה קטנה של נמנומים.

את איתי, אבל כל כך רחוק ואני מתגעגע.
מרגיש קילומטרים מצחוקך, מילימטרים מעורך.
הלילה פיצל ביננו, ולי אין את הכוח לבוא.
מה טובה האהבה ממרחק של חלומות?

אני מרגיש אותך נעה, מתפתלת בחלומך.
אולי את נוגעת בירח, משחקת בכוכב.
נושמת את עצמי לדעת במסע שלא נגמר.

בקרוב תשכימי עם הגיע אור לחלון.
בוטחת ביומך, בוטחת בלכתך.
נחמתי היחידה מלילה המרוחק שעברנו,
שאת היום התחלנו מאוחדים.

קחי איתך מחשבה אחת ביום זה, כבכל יממה.
גם ממרחק עולמות בדויים וגם ממרחק של חלומות עלומים.
אני מחכה, נטול מחשבות ליקיצתך, שתשובי.
אהבתי אינה יודעת גבולות, אפילו ממרחק ...חלומות.

דצמבר 2001