[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דלית ספיר
/
החושך שבקצה המנהרה

חלק גדול מהחיים זה המוות. קלישאי משהו. אבל המוות הוא קלישאה
אחרי הכל. ובתוך כל ההמולה שהיא החיים המוות הוא קלישאה שקטה.
ציטוט של תאומך כשהוא מורבידי אבל הגותי. כדאי שתדעי, אמר פעם
משורר, כדאי שתדעי, המוות אינו מחוסר עבודה. היופי במוות, אמר
לך פעם תאומך הוירטואלי, הוא שהוא מאוד לא ממצה אבל מגלים את
זה רק אחרי שמתים. כי כרגיל אנשים שמתים לא מספיקים לחיות.
בגיל 98 אדם יילחם על חייו כדי לחיות עוד. וגם כאלה שמחליטים
שהגיע זמנם רק מחליטים את זה כי הם הבינו שלעולם לא יספיקו.
תאומך ברגעים מורבידיים מהווה מדגם בהחלט מייצג של האנשים
שמרגישים שהם לא ממצים את חייהם עד הסוף. מה היית מעדיפה, היית
מהרהרת לעצמך בעיקר כשהיית על מדים, איך למות ? הרי אין ודאות
שדרכים לא כואבות הן אכן לא כואבות. אפילו למות בשינה לא נשמע
חוויה כשחושבים על זה. אז מה כבר משנה אם תמותי כשהמציאות
והחלומות מתערבבים בים של כאב אינסופי ואת לא מסוגלת למקם את
עצמך בשביל להתמודד עם זה, או פשוט לחטוף את הפרונט של הרכב
ולא להשאיר גופה אטרקטיבית.

"הסיגריות מזיקות לבריאותך" לימדו אותך לדקלם באולפן. בשנות
החמישים היו אומרים שהערבים מזיקים לבריאותך כנראה. כך לפחות
טוען  תאומך בימים מוצלחים יותר שלו כשהוא קונספירטיבי. את
מעלה ענני עשן ובוהה בנהגי מוניות חרוצים המרוויחים את לחמם
ביציאה מנמל התעופה בן-גוריון. ואת מבינה שאת שוב בארץ. העברית
קצת קשה לך בהתחלה והמבטא האמריקני הכבד חוזר לדומיננטיות אחרי
שנים של שיעורי דיקציה מוצלחים. אבל את מצליחה לתקשר עם נהג
מונית שנראה מהוגן והוא מוביל אותך לבית מלון תל אביבי אקראי.
ניסיונות הידברות שלו איתך נתקלים במשקפי שמש שלא מופנים
לעברו. הוא מוותר. בכניסה לאיילון את מזהה מבנה מוכר. "בני
יהודה עדיין בליגה ?" את שואלת אותו. "כן. כל שנה ניצלים
מירידה מחדש". הוא מופתע מההתעניינות. "גרתי פעם בשכונת
התקווה. שכר הדירה שם זול ורציתי להרגיש שאני גרה בישראל, לא
באיזה חיקוי של ניו-יורק" אמרת לו. "אז דווקא שכונת התקווה ?".
"הצעות יותר טובות ?". הוא ממשיך לנסוע. בלובי של המלון  את
בוהה במראת ענק. פנים לבנות המוסתרות כמעט כולן ע"י שיער שחור
לא מסודר ומשקפי שמש גדולים בוהים בחזרה. חליפת העסקים הלא
מחייבת שהרגשת חובה ללבוש בהתאם למחלקה בה טסת מחמיאה לך.
הגזרה שלך עדיין מרשימה, את חושבת לעצמך, גם בגיל 28. אם היית
מתה עכשיו, היית משאירה גופה אטרקטיבית.

"סליחה" פונה אלייך זקן. "את באת לקחת אותי?". בית הקברות
השומם של עשר בבוקר נטול הלוויות בחלק בו את נמצאת. רק שורות
על שורות של קברים גדולים ולבנים, רצפת בטון ומחסור בדשא.
כשסבתא שלך מתה קברתם אותה בבית קברות מוצף דשא ופרחים. מסוג
המקומות שאנשים מתים להיקבר בהם. כאן את בעיר הבטון הלבנה,
לבדך בחלל הגדול וחסר החיים הקרוי בית קברות. "סליחה?" את עונה
לזקן. "אתה מחכה כאן למישהו מיוחד?". "לך" הוא אומר. החצאית
השחורה שמגיעה עד הברכיים, חולצה שחורה צמודה, נעלי עקב
שחורות, חולצת כפתורים שחורה עדינה ומעליה וסט שחור שתמיד
אהבת. הכפפות הארוכות השחורות גם הן, משקפי שמש שחורים כמובן,
שיער שחור חלק וגולש והעור הלבן שלך שלא ראה הרבה שמש בימי
פילדלפיה החשוכים. לעזאזל, חשבת. את נראית כמו מלאך המוות.
"אני כאן בשביל לבקר חברה" את אומרת. "אני יודע. את נראית כמו
אחת החברות שלה". הוא עונה. "את באת לבקר את רוחמה שלי".
"רוחמה?" שבריר של חיוך מנסה לשוטט לו לכיוון לחי שמאל אבל את
בולמת אותו בזמן. "כן. רוחמה". "למי שאני מכירה קראו בשם אחר".
"אני יודע. היא לא הסתדרה עם השם רוחמה. קראתי לה ככה כי חשבתי
שיהיו לאל רחמים על החיים שלה שהוא חסך מהחיים שלי ושל אמא
שלה. אבל את רואה". את בודקת בפתק שנתן לך חיימוביץ. מספר
החלקה מתאים. ועל החלקה רשום 'רוחמה גליק'. "אתה ידעת שאני
מגיעה?". "כן. את זאת שבאה מחו"ל. אמרה לי את זה ה... אישה
הזאת שהיא גרה איתה. היא אמרה לי שבאה מישהי מחו"ל שלא הגיעה
בזמן להלוויה. הייתה הלוויה גדולה. חבל שלא הגעת אליה". "זה
בסדר. אני לא אוהבת לראות הרבה אנשים באותו מקום. אכפת לך אם
אני אהיה קצת לבד איתה?". "אם לומר את האמת, אז כן. אני ממש
צריך לחזור הביתה כבר והמקום הזה... איך לומר את זה...". "זה
לא ייקח הרבה זמן".

את מתכופפת ליד ערימת העפר שהיא כל מה שנשאר בשבילך ממורת הדרך
שלך. "מגדה" את מהמהמת. "ככה נגמר הכל?". "היא לא סבלה. זה מה
שהרופאים אמרו". "אני יכולה להיות לבד איתה?" את מנסה לא
להתעצבן. "כמובן. אני פשוט אעמוד כאן לידך בינתיים אם תצטרכי
משהו". "מגדה" את חושבת ומקווה שאת לא חושבת בקול "מה אני עושה
עכשיו מגדה? תמיד חשבתי שאחרי שהמוח שלי יירגע אני אחזור לכאן
והכל יהיה כמו שהוא היה. אני לא יכולה להבריא מגדה. אני
צריכה...". הצל של הזקן נפל עלייך. קו המחשבות שלך נקטע. הרגשת
שאת לא מקבלת כאן את ההרגשה שציפית לקבל, את המנוחה הנכונה
שתעלים את העננים שמשוטטים אצלך במוח. "אתה רוצה לזוז הביתה,
אבא של רוחמה?" את שואלת. "קוראים לי אהרון" הוא אומר. "נעים
מאוד. לי קוראים דלית. אני הייתי ידידה של הבת שלך". "את לא
היית כמו ה... אישה הזאת שהיא גרה איתה?". "לא. סתם עבדנו ביחד
במשרד שלה". "אה. עבדת איתה במשרד. היא תמיד סיפרה לנו שבמשרד
עורכי דין שלה יש לקוחות מפורסמים והם מטפלים להם בעניינים שאף
אחד לא צריך לדעת מהם" הוא שם אצבע בריפלקס על הפה שלו ועשה
ששש. "את גם עורכת דין?". "לא. אני התעסקתי במנעולים. זאת
המומחיות שלי. היו לה הרבה לקוחות שהיו צריכים מנעולים מיוחדים
ולא רצו שיידעו איך פותחים אותם. אתה יודע... שששש" ושמת גם
אצבע על הפה. מבט אחרון על ערימת האדמה. רוחמה גליק. חייכת
לעצמך. מגדה. היה צריך לכתוב על הקבר. נסעה מהר, מתה צעירה,
השאירה ערימה של אדמה עם פתק.

"את יודעת" הגישה לך דודה של מגדה תה "היא מתה בלי כאבים. ככה
אמרו הרופאים". "טוב לדעת" אמרת. "לפחות חסכו ממנה סבל מיותר".
"כן" היא אמרה. "כזאת בחורה עדינה. היא הייתה שובבה גדולה אבל
מאוד עדינה". בסלון מסתובבים אנשים ומדברים ביניהם. את מזהה
פנים מוכרות. "נתנו לך להיכנס לכאן?" את שואלת. "שלום דלית.
החוורת קצת אני רואה" עונה לך שירלי, מי שהייתה במשך מספר שנים
בת זוגה של מגדה. "כן. השמש שם חולה. תודה שהתקשרת". "זה
בשבילה. אף פעם לא סבלתי אותך או את כל המקום ההוא שהיא עבדה
בו. אבל זאת לא המסיבה שלי אז אני לא בוחרת את מי להזמין".
"איך המשפחה שלה לקחה את זה?". "הם מאשימים את אלוהים. הבנתי
שזאת מסורת אצלם במשפחה להאשים את אלוהים. הנהג השני מת
והמשטרה אפילו לא יכולה לדעת אשמת מי זה היה. אז הם מאשימים את
אלוהים". "בעיה להאשים את אלוהים. אי אפשר להתנקם בו כל כך".
שתיקה קלה ואז אני ממשיכה "איך הם מתייחסים אלייך?". "כמו
אוויר. לא ציפיתי ליותר. היית בבית קברות?". "כן. אנטי
קלימקס". "ההלוויה הייתה מרגשת אם זה מה שחיפשת. הרבה דמעות.
אמא שלה התמוטטה. היא שוכבת למעלה עכשיו". "דווקא את אמא שלה
היה מעניין אותי לפגוש". "פולניה משעממת ושתלטנית. תנסה לשדך
לך את הבן שלה כשלא תשימי לב". חשבת על הרעיון, אם כבר את כאן,
בכל זאת להכיר את האמא. ההתרשמות הקצרה שהייתה לך מהצד הגברי
בתהליך יצירת מגדה גרמה לך להחליט שתרומתו הייתה מינורית.
"סליחה על השאלה המוזרה אבל מה קרה למבטא שלך? עשו לך שם קורס
לאיבוד מבטא עברי ?" שאלה שירלי. "הוא תמיד היה ככה. אני
אמריקאית במקור. לקח לי הרבה זמן להיפטר מהמבטא האמריקני
ועכשיו אני לא משקיעה מאמץ מחשבתי בלדבר בדיקציה המתאימה".
"מצחיק" היא אמרה "יותר מתאים לך ככה. משדר חולשה". "אני חושבת
שאני אפגוש את אמא שלה בכל זאת".

חדרים של פולניים יותר חשוכים מהרגיל, זרק פעם תאומך
הוירטואלי. החדר הזה היה האימג' שעלה לך בראש כשהוא העיר את
ההערה הזאת. חדר חשוך על אף שני אורות דולקים. במרכזו מיטה
זוגית וצמודים לקירות רהיטים אחרים, רובם מיותרים, שהחשיכו
אותו עוד יותר בצפיפות שהם יצרו. "שלום גברת גליק" אמרת לאישה
ששכבה במיטה. "שלום. אנחנו מכירות?". "לא. אני חברה של...
רוחמה". "עוד אחת ? כל הזמן באות אלי חברות של... רוחמה. אני
חיה בהרגשה שלבת שלי נוסף רווח לפני השם ולא ידעתי. וזה בלי
לציין שבחור אחד עוד לא ניגש ואמר לי שהוא חבר של... רוחמה".
"אני מאוד מצטערת. אולי זה בגלל שהנשים רוצות להיפגש עם האמא
והגברים עם האבא?" אילתרת את דרכך. "אולי. האישה האיומה הזאת
עדיין אורבת לי בסלון? שירה, שירי, איך שלא קראו לה ההורים שלה
אם בכלל הם דאגו לקרוא לה בשם. בהמה". "אה. היא. כן. ראיתי
אותה משוטטת ליד חדר המדרגות". "את יודעת, תמיד רציתי בת. יש
לי גם בנים. אבל תמיד רציתי בת. מה לא עשיתי בשבילה. וכמה שהיא
שברה את הלב שלי הכל הייתי מוכנה בשבילה כי תמיד רציתי בת.
ולקחו לי אותה. אין לי אפילו סיבה לקום מהמיטה עכשיו. בשביל
מה? בשביל לחייך לאורחים ולומר להם תודה שהם באו לנחם אותי
שאלוהים לקח לי את הבת?". את נלחצת קצת. החדר החשוך, האישה
הזועמת, חוסר היכולת שלך לענות לה או אפילו לדעת מה לעשות. ולא
נראה לך שקלישאות המוות - 'היא מאושרת עכשיו/ היא מתה בלי
כאבים/היא מחכה לך בסוף הדרך/תהיי חזקה בשבילה' - מחזיקות. היד
שלך זזה לכיוון הסיגריות שהתחבאו בכיס הווסט. "יש לך סיגריות
שם?" שאלה האישה. "כן" אמרת. "תביאי. שנים לא עישנתי. מאז
ההריון שלה לא עישנתי". התיישבת ליד המיטה. הצתת לך ולה
סיגריות. "תגידי" שאלת "בשביל מה באמת להמשיך לחיות? בסך הכל
דברים רק נהיים גרועים יותר. לא עדיף למות ככה? בגיל נורמלי
ובלי דאגות?". היא חייכה ונשפה אוויר החוצה. "בשביל סיבה אחת.
ורק בשבילה אני אקום מהמיטה הזאת ואלך לדאוג שהילד השלישי שלי
יתחתן והילד הראשון שלי יסתדר עם המשכנתא שלו ולילד השני אני
אתן כסף לחיתולים ולעגלה של התינוק והם יחיו ויעשו עוד ילדים.
רק בשביל סיבה אחת. ואת יודעת אותה". "בשביל מה?" שאלתי.
"בשביל לדפוק את אלוהים בחזרה. אני הולכת למות לאט, להשאיר
אחרי הרבה דברים פתוחים, הרבה צאצאים, הרבה שאריות שיזהמו לו
את העולם ויסבכו את היצירה הגדולה הזאת שלו. זאת הנקמה היחידה
שלי בזה שלמעלה שמשחק לנו בחיים כל הזמן. אני הולכת לחיות רע,
למות לאט ולהשאיר גופה זקנה ומכוערת".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הוא שאל אותי אם
אני מצטערת על
משהו שעשיתי, אם
יש בי חרטה.
אמרתי לא. שלח
אותי לגיהנום.
מי אמר שאין בו
רחמים, באלוהים
שלנו?


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/10/03 15:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דלית ספיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה