למה היית איתו? הוא היה מתחשב ודיבר עברית. הוא גם נראה טוב
אבל אם לעשות פאראפרזה על פתגם גרמני שילמד אותך תאומך -
להראות טוב זו לא תכונה טובה, זה הכרח. את גבי הכירה לך חברה
של אמא שלך שהייתה גם חברה של ההורים שלו. היא שידכה אותו
בתירוץ שהוא לא מכיר את פילדלפיה עירך ולפחות תרככי לו את
המכה. בחור יפה, חשבת לעצמך כשראית אותו. אבל השיחה הראשונה
הייתה סתמית והתאכזבת. בפעם השניה הוא ניסה לשלוח ידיים. עשית
לו פרצוף חצי כועס. הוא נראה פגוע וזה קסם לך. חוץ מזה, יותר
מדי זמן ישנת לבד.

זה לא שישנתם ביחד בסופו של דבר. יצאתם כמה זמן. נתת לזה
להתפתח. כשזה התאים לך הסכמת לעלות לדירה שלו. בחצות התלבשת
והלכת. הוא ניסה לשכנע אותך להישאר אבל זה לא עזר. הגעת לבית
שלך, עשית מקלחת ארוכה. יצאת ממנה והתבוננת בראי. את לא קורנת,
חשבת לעצמך. זה לא שהוא לא היה טוב, עם כמה שאפשרת לו להיות
טוב. התעקשת להיות למעלה אפילו שהיית די פאסיבית חוץ מזה ולא
נתת לו ליזום יותר מדי. הוא התקשר בבוקר שאחרי. לא ענית.
בצהרים הוא התקשר שוב. קבעת איתו שיאסוף אותך ותלכו לראות סרט.
אחר כך חזרתם לדירה שלו וזה היה נוהל זהה לערב אתמול. הוא היה
מוקסם ממך יותר מדי בשביל לשים לב שאת לא באמת שם.

שבועיים מאוד מונוטוניים עברו. הוא היה אוסף אותך אחרי העבודה.
הייתם עושים משהו שגרתי. לפעמים היית מנהלת איתו שיחה כי הוא
היה אדם דעתן ומשכיל. אחר כך הייתם הולכים לדירה שלו ובחצות
היית חוזרת הביתה ובודקת בראי אם משהו זוהר במקרה. הדבר היחיד
שראית זוהר זה את אשתו של אחיך הגדול באיזה דאבל-דייט פאתטי.
הם סיפרו לך שסוף סוף ההפריות הצליחו ויש לה תאומים, בן ובת.
זה שימח אותך. מלבד אמא, כל קרובי הדם שלך היו זכרים. ופתאום
נכנסת לפנטזיה קסומה שבה את הולכת לשופינג יד ביד עם ילדה בת
ארבע ומסבירה לה איך להתאפר. נסיכה קטנה שאולי תבשר את בוא
הנסיך שלך ותמלא את המחסור הלא ברור הזה בחום משפחתי. השתכרת
קצת אבל לא נתת שישימו לב לזה. גבי הסיע אותך אל הדירה שלו.
ופתאום הבנת שממנו לא ייצא לך כלום. אז הצעת שיבוא אל הדירה
שלך לשם שינוי.

הוא לא התנגד לאזיקים, להפתעתך. הוא שמח לראות שאת סוף-סוף
מגלה בו עניין ומעוניינת לשפר את חיי המין שלכם. הוא הבין את
הפרנציפ והתמקם מהר מאוד בתפקיד הרלוונטי. בחצות זרקת אותו
מהדירה שלך כשהוא בקושי מסוגל ללכת מרוב אושר (ובגלל עוד
סיבה). ואת קיווית שהוא ייבהל ולא יחזור. בבוקר מצאת זר של
ורדים על השולחן וחצי המפעל ידע שיש לך חבר. איפוק מאוד גדול
ושלוש סיגריות בלמו את האינסטינקט להעיף את הפרחים ישר לזבל.
באותו לילה חנכת עליו שוט חדש. והוא קיבל את זה באהבה. ניסויים
באמצעים פיזיים אחרים וכלום. והיה לך החשש, מהחששות האלה
שמתגנבים להם במעלה עמוד השדרה אל תוך גזע המוח, שהוא לא נהנה
מהאקט. שהוא רק רוצה להיות איתך ואם זה מה שעושה לך את זה אז
הוא ישחק את המשחק כי מה שעושה לו את זה זה להיות איתך.

"אתה אפס", אמרת לו. הוא חייך. לא חיוך של 'תשפילי אותי, כן,
כן, אני אוהב שאת משפילה אותי, עוד עוד'. חיוך של 'כל מה
שתגידי לי אני אקבל באהבה'. "אתה זבל ואני לא אוהבת אותך ואתה
סתם מעביר לי את הזמן עד שיבוא מישהו יותר טוב". והוא המשיך
לחייך. "תלך כבר ואל תחזור. תלך ותעזוב אותי כי עדיף לי להיות
לבד מאשר איתך". והוא לא הלך. "אתה בושה למין הגברי", צעקת
עליו. "אין לך ביצים או חוט שדרה". וגבי מעמיד פני נעלב אבל
נהנה מכל רגע. השבועות חולפים. ואת, שונאת את עצמך יותר מאשר
שונאת אותו, נשארת איתו. וסיבה אין לך. לפחות לא סיבה טובה.

השפלת אותו ליד אנשים אחרים. לקחת אותו לסרטים אירופאיים והוא
היה חייב להישאר ער ולספר בסוף כמה הוא נהנה מהם. במסעדות היית
מזמינה לו אוכל שהוא לא אוהב. היית משקרת לו שאת נשארת לישון
רק בשביל לקשור אותו באזיקים אחרי שהוא נרדם ואז להעיר אותו
בפראות ואחרי שהיית מבצעת את זממך היית הולכת ומשאירה אותו שוב
עם מיטה ריקה. פעם הוא איחר לאסוף אותך כי היה פקק ולא דיברת
איתו כל הערב, שהיה ארוחה מטעם העבודה שלו ורק עשית לו
פרצופים. בסוף הערב הזה הוא החזיר אותך הביתה ואמר לך במכונית
"דלית, אני אוהב אותך ולא חשוב כמה תבחני אותי וכמה תשחקי
משחקים אני יודע שאת גם אוהבת אותי, כי אחרת היית הולכת". "מי
משחק משחקים?" שאלת אותו באדישות בעוד את מפזרת עשן אל תוך חלל
המכונית הסגור. והוא צחק. "לא הייתי מחליף אותך בעד שום דבר
בעולם". "מי אמר שתהיה לך האפשרות להחליט?" והוא המשיך לצחוק.
המכונית נעצרה ליד הדירה שלך והוא יצא לפתוח לך את הדלת. הוא
ניסה לנשק אותך. את התחמקת. ולשניה אחת היה לו זיק של הבנה
בעיניים. אבל הזיק הזה כבה והוא שאל "שנעלה?" ועליתם.

"אני שייך לך", הוא אמר לך כשהייתם שלושה חודשים ביחד והראה לך
קעקוע מסוים שהוא עשה לעצמו. "ואני חושב שהגיע הזמן שנגור
ביחד". "מה לגור? מאיפה הבאת את זה?". הוא לא צחק. הסתכלת לו
בעיניים וראית אדם רציני שאהב אותך באמת ובתמים ורצה להיות
איתך ביחד. מי יודע, אולי אפילו לכל החיים. ולא ידעת איך
להיפטר ממנו או אם את רוצה להיפטר ממנו, כי הוא שייך לך. שייך
לך ויהיה שם בשבילך ויעשה הכל למענך גם במחיר אישי שלו. "אני
אחשוב על זה", אמרת ומיד התחרטת שאמרת, כי הודית שאת רוצה
לחשוב על זה. הוא חיבק אותך ואת הרשית לו לחבק אותך. והוא ביקש
ממך את הבקשה היחידה שאולי פחדת ממנה יותר מהכל. "תבואי לישון
אצלי הפעם. אני מוכן לעשות הכל, רק תבואי לישון אצלי. אני רוצה
לקום בבוקר ולדעת שאת שם". את הרגשת מחנק בגרון. כי מה תגידי
לו? שאת פוחדת ממנו? ששלושה חודשים אתם ביחד ואת אפילו לא
בוטחת בו? שאת לא רוצה להשאיר את עצמך לשניה אחת חסרת אונים
לידו כי אפילו שאת יודעת שהוא לא יעשה כלום, עמוק בפנים הוא
גבר שחזק ממך ורוצה אותך ואולי הוא ינסה משהו שאת לא תרצי, אבל
את לא תוכלי להתנגד והוא לא יבין שאת לא רוצה, לא חשוב מה
תעשי. ואת חשבת על עצמך בוהה בקיר שמול המיטה שלו במשך לילה
שלם, מחכה לרגע שהוא יחליט לשלוח ידיים לעברך ולקרוע בגדים
שיהיו או לא יהיו עלייך ולא יהיה לך מה לעשות ואת תהיי כלואה,
בדירה שלו, איתו, לנצח. "לא הלילה, יקירי", אמרת לו. "אני
צריכה לחשוב". ניסית לא להתנדנד יותר מדי כשהלכת לחדר האמבטיה.
שטפת את הפנים שלך. הבטת בראי. הרעיון לעבור לגור איתו נאבק עם
העובדה שידעת עמוק בפנים שהוא לא 'האחד והיחיד'. ולא היה
ביניהם אלא זוהר.

אולי אין אחד ויחיד, חשבת לעצמך יום אחר כך בהפסקת העישון שלך.
אולי אין נסיך על סוס לבן ואת מעמידה את כולם במבחן חסר הגיון
וסודי שהוא חידה טיפשית שאף אחד לא מנסה אפילו לענות עליה.
אולי אין זוהר כשמאוהבים ומביטים בראי. אולי מה שעשית בצבא
ובאוניברסיטה - כשחיפשת לעצמך אנשים שישרתו תפקיד מסוים או חסך
מסוים - אולי זה כל מה שיש. והזוגות המאוהבים שהולכים ברחובות,
אולי הם משקרים אחד לשני ולעצמם. או אולי לך, לך האדם הרשע שכל
הנאתו היא הכאבה לאחרים ונקמות חסרות פרופורציה - אולי לך לא
מגיע. את לא הנסיכה שמחכה לאביר, את המכשפה במקרה הטוב, או
איזו סטטיסטית חסרת שם והאגדות נכתבו לכוכבים אחרים.

הסיגריה נגמרה. יצאת מהמסדרון שאליו מוגלים המעשנים. את עישנת
בו רק בשביל שהעובדים המעשנים ירגישו שאת משתתפת בסבלם ולא
מנצלת את מעמדך כבת של הבוס. הדלת למשרד של אחיך הייתה פתוחה.
מחשבה נדירה עברה בראש שלך. אולי הדלת הזאת, שתמיד סגורה
ועכשיו היא פתוחה, היא סימן לזה שאת צריכה, לראשונה בחייך,
לנסות לתקשר עם אחיך הבכור. לא להתייחס אליו רק כאל קרוב משפחה
שאמנם אוהב אותך, אבל אין לו קשר אמיתי איתך והשיחות שלכם הן
קורקטיות בעיקרן. צעדת פנימה למשרד והמשרד היה ריק. "איפה
אחי?" שאלת את המזכירה שלו. "הוא לא הגיע היום. אני לא אמורה
לומר לאף אחד, אבל את אחותו, אז אני מניחה שזה בסדר. הוא בבית
חולים עם אשתו. משהו לגבי ההריון שלה".

המזגנים של בתי חולים לא מכסים על ריח התרופות למרות שהם
מתאמצים. מצאת אותו יושב בחדר המתנה של מחלקת יולדות, בוהה
בקיר. הוא הופתע למצוא אותך. "מה את עושה פה?" "אני אחותך".
"אחד העוברים לא מתפתח טוב והוא מסבך את השני. יש לנו בחירה
לקחת סיכון על שני הילדים, או שייוולד רק אחד בטוח". "מה יעשו
עם העובר השני?" "לא שאלתי אותם עדיין. הפלה, אני מניח".
"טוב", ניסית להישמע מחושבת. "לא נראה לי שיש הרבה ברירה". "את
הולכת להמשיך להיות הנסיכה היחידה במשפחה עוד כמה זמן, אני
חושב", הוא אמר. ואת התיישבת לידו ובכית. ואחיך לא הבין למה את
בוכה וניסה לומר לך שבכל מקרה ייוולד להם ילד וכבר תשע שנים הם
חולמים על ילד אז הם לא הולכים להיות חמדנים ולנסות את הבלתי
אפשרי. ואת רק חשבת על יד קטנה שמחזיקה ביד שלך כשאתן בודקות
עפרונות איפור. ולא היה לך איך לשכנע אותו ולא מצאת את
המילים.

לא ענית לטלפונים של גבי, למרות שהסלולרי הראה שהוא ניסה ליצור
קשר. אחיך לקח אותך אליו שתישני אצלו. הוא לא ניסה לתחקר למה
את בוכה. פשוט נתן לך את המרחב להתפרק. הבית הגדול שההורים שלך
השאירו לו אחרי הגירושין עדיין הרגיש כמו שבית צריך להרגיש
ולערב אחד הייתם רק את והבית שהתרוצצת בו כילדה קטנה. בכית ערב
שלם. בכית על זה שהחיים שלך הפסיקו ואת כבר מוכנה לוותר עליהם
והדבר היחיד שנראה לך כמו קרן אור מיידית, מישהי שתאהב אותך
בצורה נקיה וטהורה, כזאת שתוכל לתת לך דחיפה מחודשת, דועכת
ברגעים אלה. בכית על זה שהחיים שלך הם חושך אחד ארוך ואת לא
מצליחה להיאבק בחושך הזה אלא רק להתמקם בו מדי פעם בצורה יותר
נוחה לתקופות קצרות ולהשיג סיפוקים קצרים מהשליליות שזורמת
בתוכך. בכית על זה שאין לך אהבה וכל מי שמגיע לא אוהב אותך
באמת, לא שם לב, אלא רק מתאהב בקונספט. וזה מה שאת בשבילם -
מין תכשיט, אביזר, צעצוע - לא בת-זוג, לא מישהי שאוהבים
ומבינים.

בבוקר זרקת את גבי. כשהוא הבין שאת רצינית, הוא לקח את זה קשה.
אחרי שבועיים של התראה, הוא עזב את עבודתו בפילדלפיה וחזר
לארץ. שם ארגנת לו פגישה "מקרית" עם דבי והשאר כתוב ברבנות.