זמנים משתנים, השעונים מתקתקים,
העולם מחזורי כאין כמוהו.
שעות עוברות, ימים חולפים משקיעות לזריחות.
והבדידות, עמוק שם - בין השניות לדקות עומדת בעינה,
כעץ בודד... מחכה למכת הגרזן המרה.
אולי יש לה יישות משלה?
שישה ימים... מחזוריות קבוע, מחכה לאותה נערה,
שבכלל נבלעה בין הדקה לשעה.
הם ממשיכים,
הם לא עוצרים,
ואני נשאר מאחור.
מביט מרחוק,
ממקומי הקבוע... כה תקוע!
מה?! עודנו בשגרה?
עוד חלום הזוי... לא ידעתי שניתן לחלום בעמידה...
הרי היית פה לפני דקה!
היש מפלט, היש מוצא?
סיפרו לי שעל כנפי הדמיון ישנה דרך מקבילה.
בלי הגבלות! בלי חוקים! על 130 אפילו לא עוצרים!
אולי גם היא שמעה על אותה דרך מופלאה?
אז היכן את? אותה נערה....
עוד לא נגמרה השעה?
עוד לא עלתה הזריחה?
הם קבוצה, אני יחיד.
הם צועקים, אני לוחש.
יש להם משהו במשותף... אליו אני לא אחשף!.
ככתם שחור על רקע לבן,
מנסה מעין אדם להיחבא.
רק אם יכולתי להיעלם באותם רגעים...
רק אם יכולתי לעצור את אותם שעונים...
רק... רק אם היית פה... |
