"אני רואה אותה, יושבת במשרד, בקריה, העיניים עייפות מרוב שעות
של עירנות מאולצת. אתה מבין, הגוף שלה אף פעם לא התרגל באמת
למשמרות, למרות שהיא כבר שנה ומשהו בשירות. היא יושבת על הכיסא
כבר שעות והיא בוערת. בחוץ יורד גשם, גשם זלעפות של ת"א באמצע
ינואר. גשם וקר והיא בוערת מבפנים. היא לא יכולה לשבת שם יותר,
לשבת ורק לחפש משהו. לחפש מישהו להתגעגע אליו.


הם אף פעם לא דיברו אליה, כל החיילים שם קרוב לבית. היא רוצה
לבעור בשביל מישהו, ואם היא מחכה והיא בוערת אז שהוא יהיה שווה
את זה. מישהו שגם יתגעגע, מישהו שהמחשבה עליה תחמם אותו בקור
הזה בגשם הזה, שם בחוץ בשמירה, רחוק מהבית.
היא אהבה את הרעיון של לרצות, של לדמיין, הרעיון שהוא מפשיט
אותה בדמיון שלוש מאות פעמים בשניה ורואה בעיני רוחו בדיוק מה
"יעולל" לה כשסוף סוף יצא הבייתה אליה (כאילו שיהיה לו כח...).
יודעת שהיא תסכים, למה שיגיד היא תסכים.


ולא איכפת לה שהוא יוצא פעם במליון שנה - כי הוא יחזור אליה.
ולא איכפת לה שעד שהוא חוזר הוא רוצה רק לישון - הוא ישן והיא
תדמיין אותו חולם עליה. הוא ישן והיא תסתכל על גופו, מנסה לנחש
איך הוא קיבל את הצלקת ההיא בבטן (בפעילות מבצעית? אין סיכוי!
בטח סתם שיחק עם חברים בבסיס ונפצע - כזה ילד!). וכשהם ביחד
תמיד תתנגן ברקע מוסיקה ישנה - כי שניהם רצו בעצם להיוולד
בסיקסטיז - כדי לגדול עם המוסיקה של הסבנטיז...
וכשיקום סוף סוף..."

"קיבינמט איתך אבנר! כל שמירה אותו הדבר!"
"היא שם, היא שם בשבילי ואני חייב למצוא אותה..."
"כמה פעמים אמרתי לך שבחורות כאלו לא קיימות! בנות רוצות אותך
בבית כל לילה. עכשיו עזוב אותך משטויות ובוא נראה מה קורה שם
בשיחים - המ"פ אמר לשים לב, ונדמה לי שהרגע זיהיתי תזוזה".

חיילת תל אביבית התעוררה בבוקר, שטפה פנים, יצאה החוצה והביאה
את העיתון שזרק השליח בפתח ביתה. היא הכינה כוס תה וקראה את
הכותרת הראשית:
"שני חיילים נהרגו הלילה מאש תופת שנפתחה עליהם ממארב בצפון
הרצועה.
עד לרגע סגירת הגיליון לא הותרו לפרסום שמות החללים."
היא ידעה שזה הוא, ידעה שהלילה מת החייל שהיא חיכתה לו בכל
אותם לילות ארוכים במשרד. היא גם ידעה שעכשיו הוא מחכה לה.
החיילת לגמה עוד מעט מכוס התה שלה, מתענגת מכל שניה. אחר, קמה
נחושה, עלתה על מדי הא' שלה ועשתה את דרכה אל הלשכה.
20 דקות מאוחר יותר, כבר החל הדם זולג מגופה בעוד הנשק ששלפה
מתוך הכספת נשמט מידה. הנה, עוד מעט היא מגיעה, חשבה. הוא לא
יצטרך לחכות לה עוד הרבה.