זכרונות ילדות בשכונה,
עפיפון מחתיכות נייר צבעונייות מעופף לשמי
ילדותי
מעל גבעה
שם, כצוציק משחק עם השכנה הצוציקית מאחורי ביתה.
שם, בביה"ס, אוזר עוז ומורד ב"מלך הכיתה הגברתן", נלחם בשליחיו
עושי דברו.
שם, בתקופת התיכון, כשנתפסתי עם סיגריה בתוך גינה חשוכה (עם
עוד אחד ועם שתי נערות נחמדות), וזרקו אותי מה"צופים" כשלא
הסכמתי לבוא ל"משפט" בשכבה.
שם, באימוני גדנ"ע במחנה הצבאי "צריפין", כשרקדנו בחדר הבנים
"ריקוד אינדיאני" מתמשך לתוך הלילה, עם המטאטא.
ושם בפעילות גדנ"ע בגבעות הכורכר, כשהברזנו יחד עם המדריך
באמצע הפעילות וירדנו להתרחץ עירומים בחוף היפיפה, סוער גלי
טורקיז שנשברים על הסלעים, קופצים ושוחקים וצוהלים וצועקים
בגלים הקרירים מלוחים קוצפים שמכים עלינו; ואחד מהתלמידים, שלא
ידע לשחות, כמעט וטבע עד שחילצנו אותו בשערות ראשו חיוור
מפרפר, מבלי לדעת שמורי הגדנ"ע צפו עלינו מרחוק במשקפת...
שם, כשיצאנו בשירות הלאומי לקטוף הדרים בקיבוץ בעמק החולה,
וכשנשארתי לשמור על המחנה, גנבתי שיר מהתיק של נערה מהכיתה,
שחברה כתבה לה, שכה הפעים אותי.. . ובעת שקראתי אותו בשירותים,
שמעתי אותם חוזרים מתקרבים לביתנים... ומרוב פחד, קרעתיו
לפיסות נייר קטנות והשלכתי לאסלה, מוריד את המים.
ושם בטיול השנתי, בחניון הלילה בחורש, כשעשינו מדורה ושתינו
יין, ולפתע העצים החלו לנוע להסתובב סביבי, והירח המחוייך
הצטרף אליהם. ואני נשענתי על עץ ושאלתי את חבריי "למה העצים
רוקדים במעגלים סביבי?". נשאתי ראשי לשמים לראות אם גם הכוכבים
מסתובבים במעגלים.
שם, בשדות שמעבר לנחל מתבודד שעות אינספור עם עצמי, מחפש את
עצמי לבלי די,
ושם בטפטופי סתיו עלים נשרו מהעצים במרחבי השדות הנטושים
מאדם; מסתתרים מתגלגלים נסחפים יחדיו.
שם, במלחמת יום הכיפורים לחם אחי בחולות סיני הזהובים ליד
התעלה, שהפכו מפויחים מאש; חטף את עוצמת הטיל בתוך הטנק,
ובמאמץ על אנושי, שלא קל לתפוס ולהבין כיצד, הצליח לטפס לצריח
ומשם כנראה התגלגל ונפל לחול המדבר.
שם מצאו אותו רק כעבור מספר שבועות כשהשטח חזר לידנו. בחייו לא
דיבר גבוהה. גם ברגעיו האחרונים הוציא נשמתו מבלי לדבר דבר.
אולי רק בתוכו פנימה...
שם, מבקיע כמה פעמים את הכדור לתוך השער בגמר אליפות ביה"ס,
לתדהמת כולם.
הולך נסער בייסורי נפשי לאורך הנחל הנפתל עד לים. מתבונן מהחוף
למרחבי אופק מבעיר במכחולי אש מופזים, נכבים אט אט בשלווה
שוקעת לתוך נהמת גלי הים.
שם, מתכוננים לבחינות הבגרות... חוזר הביתה לקראת אור הבוקר.
ובחופש, זרוקים בנואיבה או דהב על הדיונות החוליות לוהטות מתחת
השמש, צוללים מתחת למים לנופים אגדתיים מרהיבים. והבדואי מביא
בבוקר קפה חם מהביל עם הל, כשאנו מכורבלים מלילה שגוף דחק גוף
משק השינה.
ושם, עתודאי באוניברסיטה כמו עב"ם שנחת לעולם אחר, מנסה להבין
את מפתחות ההוויה בעזרת תורות הפיזיקה שלמדתי, ושעורי
הפילוסופיה שהייתי נכנס ושומע חופשי.
ושם, קורס מכי"ם בגולני שקרעו אותנו באימונים ללא רחם יום
ולילה.
ושם בצבא, בבור הסודי עם היד על דופק המדינה...
והספר "העצמי כלוחם" של שלמה קאלו שהאיר לי שביל אור מאינסוף
לאינסוף... שינה לחלוטין את חיי.
וההחלטה לשאת אשה.
ושם, כשפגשתי את זוגתי לחיים בפעם הראשונה, בטיול למנזר לטרון,
שזוג (ידיד שלי וידידה שלה) הזמינו אותנו להצטרף אליהם, כל אחד
בנפרד...
ושם, פוסע עם רעייתי בהרי ירושליים בתוך מרבדי פרחים וטל.
ופה, בקיננו החמים יושבים יחד בכורסה שלובי ידיים.
יושב וכותב שיריי.
פיסות, פיסות חיי, מתווספות פיסותיי מרגע לרגע
אינספור
בצבעים עזים ודהויים, מכל הגוונים והמינים
והצורות,
פיסות ישנות, חדשות, קרועות, לא גמורות
וטלאים שנפרמו הלולאות,
ושרשראות ללא סוף שלא נטלאו בחיי
בכלל...
פיסה לולאה טלאי
נארגים בנימי נפשי
אריג חיי,
טלאים טלאים בספירלות
גדלות
וגדלות,
קונכיות
קונכיות ,
מתרוממות ברכסי גליי
ושוקעות לקרקעית,
עולות ונופלות
עולות ונופלות
בימתי , ימתי
השלוה... שלפתע מתפרצת
סוערת בעוצמה כה מפתיע...
ושוקטת,
ושוב סערה.
לא נראות לי
גדותיה
רק נתיב מואר
צר
מבעיר מבעד האפלה
מרצד על פני גליי
משבריי
בסערת-נחשוליי...
מזהיב
אריג מפרשיי
כדגל-אהבה
עורגת
נארגת נפשי
באריג היקום
האינסופי ,
עם ידו
אורגת כל .
.
|
