הסתער !!!!!
זאת הפקודה שחיכינו לה כל כך הרבה זמן. בערך שעה וחצי שאנחנו
יושבים בשקט בשקט ליד מחנה הפליטים. אמרו לנו שאם אנחנו רוצים
להשתין או משהו כזה אז צריכים לעשות את זה בבקבוקים מיוחדים.
אבל מהלחץ, ומהידיעה שכל רגע תגיע הפקודה, אף אחד לא ממש חשב
על זה.
כבר הרבה זמן שאני מחכה לפעולה הראשונה שלי. לא סתם התגייסתי
לצנחנים. "זה כבוד" מנסים להחדיר לנו.. ומצליחים. לא סתם עשיתי
טירונות של כמעט שנה שבמהלכה כל מפקד יכול להשפיל אותך, להוריד
אותך לשכיבות סמיכה. מצב 2. כל הדברים האלה. לא סתם הלכנו
לישון במדבר, בבור שחפרנו לבד, בשק שינה, בגשם, כשהמים מגיעים
טיפה מתחת לאף.
עשיתי את כל זה לא סתם. חיכיתי לזה. לפעולה הראשונה שלי. למילה
הפשוטה - להסתער - .
מאז שהתגייסתי המצב בארץ חרא. כל הפלשתינאים מתמרדים. הם השיגו
רובים. הרבה רובים.
וכך, שכבתי צמוד ליוסי. זה הבן אדם האחרון שציפיתי שיהיה החבר
הכי טוב שלי שמה, בשטח.
אבל אני פשוט בעיניים עצומות סומך עליו עם החיים שלי. כמה
פעמים הייתי אצלו לארוחת שבת. והוא אצלי. בחגים, חופשים.
המשפחה שלו אחלה וגם המשפחה שלי אוהבת אותו. כמו אחים כאלה.
לא סתם שכבתי לידו בלילה ההוא. שכבנו שם כל הכיתה. המפקד אמר
לנו שברגע שהוא יקבל את המידע המודיעיני בקשר לניסיון תקיפה של
הארגון כנגד הישוב היהודי ליד מחנה הפליטים, אנחנו נסתער
ונגמור עם זה. שלחו "ירוקים" כמונו בגלל שזה צריך להיות קל.
אז שכבנו שם. אחרי 45 דקות בשטח, התחיל לרדת גשם. גשם חזק. לי
אישית זה ממש הציק. חשבתי שאלוהים מנסה להפריע לנו. אבל
התרכזתי במשימה. אז המשכנו לשכב שם. בגשם. רטובים עד הסנטימטר
האחרון. כל המדים. כל הנשק. הכול. ואז אחרי איזה 20 דקות בגשם,
לחשתי ליוסי, מה איך אתה מסתדר? אני מפחד קצת, הוא ענה לי.
צחקתי. ממה אתה מפחד?! הרי אני כאן. אני לא אתן לשום דבר רע
לקרות לך. הוא חייך. חייכתי בחזרה. תמיד ידעתי איך להרגיע
אותו. אז במועדון, כשיצאנו לרקוד, ומישהו התחיל עם החברה שלו.
איך הוא התעצבן... היה מוכן להרוג את הבחור. אני דיברתי איתו.
אמרתי לו שאני אדבר עם הבחור. יצאתי איתו החוצה. הסברתי לו שמה
שהוא עשה ממש לא בסדר. ואז הבאתי לו את המכות של החיים שלו.
שילמד מה זה להתעסק עם בחורות תפוסות. ואז סיפרתי ליוסי.
וצחקנו ביחד.
תמיד ידעתי להרגיע אותו. גם הפעם, אני דאגתי במקומו. רעדתי
קצת. הרגשתי עם כל הגוף שלי שזה יהיה משהו שאני לא אשכח לעולם.
ואז אחרי כן, שקעתי במחשבות. על החיים, על הבית, על אמא שמחכה
לי בבית. ועל אבא, שהוא היה ממש גאה בי אם הוא היה חי עדיין.
הוא תמיד רצה שאני אלך לקרבי. מגיל קטן היה אומר לי את זה. ואז
הוא פשוט נפטר לי. בכיתה י"א. חצי שנה לא התחברתי לאף אחד.
בעצם יותר. הרחקתי את כל החברים שלי. רק יוסי הצליח להתקרב
אליי, וזאת סיבה נוספת לכך שאני מעריך אותו.
בכל מקרה, חשבתי על כל הדברים האלה. ופתאום, בלי שום התראה
מוקדמת....
הסתער !!!!!
קמתי. ביחד עם כל הכיתה. התחלנו לרוץ ולעשות את מה שתרגלנו כל
כך הרבה באימונים. כל אחד בורג במכונה מאוד משומנת. כל אחד ידע
את התפקיד המדויק שלו. ועשה את מה שהוא אמור היה לעשות ללא
דופי. במהרה ראינו חבורה של מחבלים הולכים לכוון המושב. עם
רובים. ישר ידעתי שמה שאנחנו עושים יציל חיים. רק מחשבה אחת
חלפה בראשי לרגע. מישהו אמר לי פעם, שבשביל להציל חיים, צריך
לוותר על חיים. מי אמר לי את זה ?! אבל לא היה זמן לחשוב על
זה. המשכנו לרוץ. ואז כשכבר הייתי בטוח שאנחנו מחסלים את
המחבלים בלי שהם יראו אותנו בכלל, נפתחה עלינו אש.  מאחד הבתים
הסמוכים. רעש חד פילח את האוויר. בוווום ואז שריקה. ואז מישהו
נפל. הסתובבתי לאחור. ואז הסתובבתי בחזרה לקדימה. לא רציתי
להאמין. המשכתי להסתער. לא כי זה מה שרציתי לעשות. פשוט אלה
הפקודות. לא לעצור באמצע הסתערות. לא משנה מה. אז לא עצרתי.
האדרנלין פמפם בגופי. בטח היו כמה ליטרים טובים. התחלתי לרוץ
לכוון שממנו נשמעה הירייה. לכוון הבתים. פתאום עצרתי. קלטתי
שזה כנראה צלף. שהכינו לנו מלכודת. כמה הצטערתי שאין פה סיירת
מטכ"ל אלא חבורת חברה חדשים. נעצרתי, ונשכבתי. כיוונתי את
הרובה שלי לכוון הגג שממנו הייתה הירייה. יריתי. ושוב. ושוב.
ואז שקט. ראיתי אדם נופל מהגג. ואז קלטתי. הרגע הרגתי בן אדם.
הייתי בשוק. פשוט שכבתי שם ולא חשבתי על כלום. ואז אחרי נצח
(אבל אני חשוב שבעצם עברה פחות מדקה) נזכרתי שאנחנו מסתערים.
קמתי ורצתי לכוון הכיתה שלי. כשהגעתי אליהם, ראיתי שהם חיסלו
את קבוצת המחבלים ואת שלושת הצלפים הנוספים. הבנתי שזהו,
ההסתערות הסתיימה. התחלתי לרוץ. למקום בו הייתי כששמעתי את
הירייה. ירדתי על הברכיים. יוסי. יוסי שלי, ניסיתי לדבר אליו.
תפסתי את ראשו בשני ידיי וניסיתי לדבר אליו. אבל הוא לא שמע
כלום. כולו דימם. דמעה התחילה לרדת לי מעין שמאל. לא זוכר מתי
בפעם האחרונה בכיתי. העיניים שלו היו פקוחות עדיין, אבל הוא
הסתכל מעבר לעולם הזה. התכופפתי אליו. "יוסי, דבר אליי, תגיד
משהו, בבקשה !" ואז הוא סובב את ראשו אליי. הסתכל עליי. ואמר
"תגיד להורים שלי, שאני אוהב אותם. תגיד לחברה שלי שאני אוהב
אותה. ותמיד תדע, שאני אוהב אותך." התחלתי לבכות עוד יותר.
חיבקתי אותו. "גם אני אוהב אותך יוסי. אני חולה עליך. אתה תחיה
ותספר לילדים שלך על היום הזה, ושנינו נצחק נכון? מארב פשוט.
אני אוהב אותך יוסי !!"
אבל אז הוא שמט את ראשו. הנחתי אותו על הקרקע. ואז הבנתי,
שאותי, הוא כבר לא שמע.