"נו, את שמחה?!" שאל אבא שהוא נכנס לחדר.
"למה שאני אהיה שמחה?" שאלתי.
"תראי מה עשית!" הוא אמר והרים את הראש הכרות של ג'סיקה.
בחילה תקפה אותי.
"זה לא אני!" צרחתי.
"באמת?! אז מה זה הדם על הידיים שלך?" הוא שאל.
הבטתי על הידיים שלי, הם היו מכוסות כולן בדם! ניסיתי לנקות
אותם בעזרת החולצה שלי אבל הדם פשוט לא ירד, בשום אופן לא!
צרחתי.
אבא צחק.
ואז התעוררתי.
לחלום הזה בטוח יש פירוש.  
אני לא האמנתי שהאנשים שאני חשבתי שאני מכירה הכי טוב היו בכלל
משהו אחר, אני לא הכרתי אף אחד באמת, אני חייתי בעולם משלי, כי
כולם לא היו מי שחשבתי שהם היו.
כל הסיפור המזעזע הזה התחיל יום אחד.
אחי הגדול, ג'ון, היה הומוסקסואל מוצהר.
והוא התחיל לצאת עם בחור אחד, ג'ואי.
אבל הוא פחד מהתגובה של ההורים, אז הוא לא סיפר להם, כמעט כל
יום הוא היה בא אלי ומספר לי מה קורה לו, כי אני היחידה שהוא
היה בטוח שלא תגלה כלום, הייתי כמעט כמו יומן סודי רק שאותי אף
אחד לא היה יכול לבוא ולקרוא.
בהתחלה, שהוא היה בא אלי עם בעיות הייתי אומרת לו: "מה אני,
ילדה בת 14.5 יכולה לעשות כדי לעזור לך?!"
והוא היה צועק עליי שאני לא אוהבת אותו!
אז למדתי לשתוק ולהקשיב.
יום אחד אני ישבתי על הספה בחדרי קוראת ספר והוא בא אלי כרגיל
ואמר לי:
"דון, אני חייב שתעזרי לי הפעם!"
הרמתי את ראשי מהספר.
"מה הפעם?" שאלתי, כל כמה ימים הוא היה בא אלי, מאז שהוא גילה
לי שהוא הומו.
"אני מאוהב"
הוא חייך חיוך רחב.
פקחתי את עיניי.
"במי הפעם?" הייתי רגילה שהוא היה בא ואומר לי את זה הוא היה
מאוהב במיליון גברים עד אותו יום.
"בג'ואי" הוא הרחיב את חייכו.
"איזה ג'ואי? טרנר?" שאלתי.
ג'ון הנהן.
"אבל הוא סטרייט!" אמרתי המומה.
ג'ואי היה הילד הכי מקובל אצלנו בבית ספר, הוא שכב עם חצי בנות
כדור הארץ, לא היה ספק שהוא סטרייט!
"זה מה שכולם חושבים אבל היום הוא עשה לי עיניים בשיעור
ספורט!"
העיניים שלו היו כ"כ מאושרות שלא היה לי נעים להרוס לו.
"אתה בטוח שהוא לא סתם חייך?" שאלתי בעדינות.
"אני בטוח, הוא קרץ אליי, הוא גם הזמין אותי אליו היום בערב"
עכשיו הייתי המומה לגמרי!
"ג'ון אני רוצה שתזהר, אי אפשר לדעת מה ג'ואי מתכנן"
"אל תדאגי אחותי האהובה, אני רק רוצה שתעזרי לבחור בגדים, אין
לי מושג מה ללבוש.." הוא היה כ"כ מאושר, הוא לא ידע מה מצפה
לו.
עזרתי לו לבחור בגדים, הוא היה כ"כ יפה!
הוא שם בושם ומי קולון, הוא כ"כ השקיע בעצמו.
הוא סיפר לי שכבר כמה זמן הוא שם עין על זה שג'ואי מסתכל עליו,
האמנתי לו, למרות שזה לא נשמע לי הגיוני.
למרות כל החשדנות שלי ואי האמון בהזיותיו של ג'ון, לו ולג'ואי
התחילה להירקם מערכת יחסים, כמובן שאף אחד חוץ ממני לא ידע,
בבית ספר ג'ואי היה מתנהג לג'ון כמו חברו הטוב ביותר מאשר בן
זוגו, מפני שג'ואי ביקש מג'ון לא לספר, וג'ון עשה את מה שאהובו
ביקש ממנו.
וכמובן שאף אחד לא היה יכול לחשוב שג'ואי טרנר הוא הומו.
כל יום ג'ון היה בא ובוכה לי על הכתף, על זה שהוא לא יכול
להתאפק לנשק את ג'ואי, אבל בגלל שזאת המערכת יחסים הראשונה של
ג'ואי עם גבר הוא לא רוצה לקחת את העניינים מהר מדי.
תמכתי בו, הוא היה זקוק לי.
יום אחד הבחנתי בג'ון חוזר מיציאה עם ג'ואי בדיוק לפני
שנרדמתי, ראיתי אותו, הוא היה כ"כ מאושר, מרחף, כמעט בעננים !
ידעתי שהיום הוא התנשק איתו.
אהבתי לראות אותו מאושר, זה מגיע לו, חשבתי ונרדמתי.
לילה אחד הרגשתי שמישהו מטלטל אותי וקורא בשמי.
"דון! קומי, בבקשה תקומי."
בעזרת המון המון כוח רצון פקחתי עין אחת, זה היה ג'ון.
"מה אתה רוצה?" שאלתי צרודה משינה.
"אני חייב לספר לך משהו.." הוא אמר והתיישב לי על המיטה.
"מה?" שאלתי והתרוממתי למצב של ישיבה, הייתי הרבה יותר
מעוררת.
ידעתי שזה ידיעה חמה מהתנור על ג'ואי.
"שכבתי היום בפעם הראשונה עם ג'ואי!" אמר ג'ון (כמעט צרח יותר
נכון).
"אתה מה?!" שאלתי, הייתי המומה.
אחי?! עם ג'ואי טרנר?! זה היה כבר מוגזם!
"מה ששמעת!" הוא אמר וחייך.
החלטתי להיות תומכת.
"איך היה?" שאלתי, המומה מהשאלה שיצאה לי מהפה, אבל אחי היה
להוט לענות לי!
"היה מהמם, אני חושב שמתתי והגעתי לגן עדן!"
"עד כדי-כך טוב?" שאלתי בחוסר אמון, כמה זה כבר יכול להיות
טוב?
ועוד גבר עם גבר.
"ואפילו יותר" אמר ג'ון, ואני הצטערתי ששמעתי את מה ששמעתי,
איך אני יוכל מחר לעמוד מול חברתי הטובה ג'סיקה (שהייתה דלוקה
על ג'ואי דרך אגב) ולא לספר לה את זה?!
אני אתאפק, חשבתי, רק בשביל אחי אני אתאפק.
לא חשבתי שמי שיפיץ את זה לעולם יהיה דווקא-אחי.
יום אחד בבית ספר בין אחי וג'ואי התפתח ריב.
זה היה יום גשום למדי, אמרו שהגשם לא ייגמר במשך כמה ימים אז
אני וג'סיקה עמדנו ליד הלוקרים שלנו ודיברנו במקום לצאת החוצה
הלכנו לכיוון הקפיטריה וראיתי המון אנשים מתגודדים, לפתע שמעתי
צעקה
"באמת שאני חבר שלך! אני לא אמרתי כלום!" זה היה הקול של
ג'ון.
אני וג'סיקה התחלנו להידחף קדימה, לפתע שמעתי עוד צרחה.
"אז למה אתה מפיץ עלי שמועות?!" הסתכלתי על ג'סיקה.
זה היה הקול של ג'ואי טרנר, התחלנו להאיץ את הקצב ושסוף סוף
הגעתי להתחלה כמעט התעלפתי!
ג'ואי עמד שם עם מלא אנשים מאחוריו מחממים אותו וג'ון עמד שם,
לבד, לבן כולו.
ידעתי שהוא רצה להיקבר חיי באותו הרגע.
"מה קרה?" שאלה ג'סיקה ילדה אחת שעמדה שם.
"איזה מטורף אחד אמר לחצי בית ספר שג'ואי טרנר הומו" אמרה
הילדה בגיחוך.
"מה?!" אמרה ג'סיקה והסתכלה עלי.
"מה יש לאחיך?! ג'ואי הוא הבן אדם האחרון עלי אדמות שיהיה
הומו!"
לא עניתי לה, היא לא ידעה כלום!
"למה אתה לא עונה?!" צרח ג'ואי על ג'ון.
"ג'ואי אני נשבע, לא אמרתי כלום לאף אחד, מי כמוני יודע שאתה
לא הומו" אמר ג'ון ולהפתעתי קריר לחלוטין, אני חשבתי שהוא
דווקא יהיה על סף דמעות.
"למה אתה מתכוון?" אמר ג'ואי.
"להגיד לפני כולם?" שאל ג'ון.
"כן.." אמר ג'ואי וחייך חיוך שטני.
"כשניסיתי להתחיל איתך בתחילת השנה וסירבת, ולמרות הכל היית
חבר טוב שלי" אמר ג'ון והסתכל לג'ואי בעיניים.
זה כנראה הספיק לג'ואי כי הוא חייך, הסתובב והלך.
כולם התחילו להתפזר אחריו ורק ג'ון עמד שם המום, ניגשתי אליו
וחיבקתי אותו, הוא החזיר לי חיבוק ובכה.
יצאנו ביחד לרחבה היה גשם מבול! הסתתרנו מתחת לגג של אולם
הספורט.
"מה קרה?" שאלתי.
"אין לי מושג! הייתי חייב לספר למישהו חוץ ממך, אז סיפרתי
ללירוי, מאיפה אני הייתי אמור לדעת שהוא יספר לכל העולם!" הוא
התחיל לבכות שוב.
"לא נורא, לא קרה כלום" עטפתי אותו בידיי.
"הכל קרה! ג'ואי שונא אותי, מה אני אעשה בלעדיו?!"  
"אל תדאג, אם ג'ואי באמת אוהב אותך הוא יסלח לך, הוא פשוט לא
רוצה להרוס את המוניטין שלו, תבין אותו.." דווקא לי היה בא
להרוג את ג'ואי אבל הייתי צריכה להיות חזקה בשביל ג'ון.
"אני כ"כ אוהב אותו" ג'ון התחיל לבכות יותר חזק.
זה היה ממש כואב לראות אותו ככה, היינו ככה עד סוף ההפסקה
וליוויתי אותו לשיעור שלו.
"אתה בטוח שאתה בסדר?" שאלתי אותו שהגענו לכיתה שלו שהייתה מול
שלי.
"כן" הוא אמר מושך באף כמו ילד קטן, לפעמים אני מרגישה כאילו
אני היא הגדולה והוא הקטן, אולי מנטאלית.
חיבקתי אותו חיבוק אחרון והלכתי לשיעור שלי.
במשך כל היום ג'ון היה מצוברח, באותו יום הוא סיים לפני ושאני
הגעתי הביתה הוא ישב על הספה בוהה בטלפון.
"מה קרה?" שאלתי אותו.
"היום לפני השיעור האחרון ג'ואי בא אלי בשירותים ואמר לי
שאנחנו צריכים לדבר ושהוא יתקשר אלי, את חושבת שהוא יתקשר?"
הוא שאל, חסר אונים לגמרי.
"כן, אתם צריכים לדבר על המון דברים" חייכתי, הוא הביט בי
מוזר.
"מה?!" שאלתי.
"לפעמים את יכולה להיות ממש חכמה את יודעת?!" הוא אמר.
"כן.." שיחקתי אותה צנועה "מה זאת אומרת לפעמים?!" שאלתי והוא
צחק והתחבקנו.
"את היחידה שיכולה להצחיק אותי" הוא אמר.
לפתע צלצל הטלפון, שנינו קפצנו.
ג'ון הרים את הטלפון.
"הלו?!"
הוא הנהן לסמן לי שזה ג'ואי, הבנתי את הרמז קמתי והלכתי למטבח
שחזרתי הוא כבר ניתק.
"נו, אז מה היה?" שאלתי חוששת קצת כי המבט שלו לא היה ממש
שמח.
"הוא עדיין כועס, הוא יבוא לכאן היום"
"יופי, ככה תפתרו דברים. תודיע לי מה היה?"
"ברור" הוא אמר.
"חיבוק למזל?" אמר ופרש את ידיו.
"אל תהיה בטוח שאני מביאה מזל" אמרתי וחיבקתי אותו.
"בהצלחה" אמרתי ועליתי לחדר, שיחקתי במחשב קצת, קצת טלוויזיה
וקצת טלפון בסוף בסביבות 5 צלצל הפעמון בדלת הבטתי מחלון, זה
היה ג'ואי.
החזקתי אצבעות לג'ון.
הם עלו לחדר של ג'ון, הכל היה בסדר, שקט.
הייתי מרוצה אבל לפתע אחרי חצי שעה התחלו הצעקות.
שמעתי רק כמה משפטים לדוגמא : "אתה משוגע?!", "אני ממש לא אוהב
אותך!", " תפסיק לחיות באשליות!" וכו'.
ממש לא דברים טובים, לפתע שמעתי טריקת דלת, הצצתי החוצה ג'ואי
ירד במדרגות.
נכנסתי לחדר של ג'ון, הוא היה שכוב במיטה בוכה את הנשמה שלו
החוצה.
התיישבתי.
"אתה בסדר?" שאלתי.
הוא הרים את הראש, כל הפנים שלו היו מלאות דמעות והעיניים שלו
היו נפוחות נורא.
פתאום נשמע טקטוק עדין ואחריו נכנסה אמא לחדר.
"הכל בסדר? שמעתי צעקות" ג'ון שוב הוריד את הראש.
"ג'ון וג'ואי רבו על איזה בחורה, לא משהו חשוב" המצאתי לאמא
סיפור.
"את בטוחה?" היא באה והרימה לג'ון את הראש.
היא מחתה דמעה קטנה מלחיו.
"היא ממש חשובה לך?" היא שאלה ברכות וג'ון פרץ בבכי מחודש.
"תשגיחי עליו דון, אני לא רוצה שיקרו פה שטויות, אני ואבא
הולכים לארוחה עסקית ואנחנו נחזור מאוחר" היא אמרה, נתנה לי
נשיקה על המצח ויצאה מהחדר.
"ספר לי, מה קרה?"
"הצעתי לג'ואי לצאת מהארון רשמית והוא צעק עלי, הוא אפילו אמר
שהוא לא אוהב אותי!" הוא אמר עדיין בוכה.
"הוא לא התכוון לזה, אני בטוחה בזה"
ג'ון הניע את ראשו.
"הוא התכוון, הוא גם אמר שכל זה היה רק התנסות שלו ושזה לא
חשוב לו בכלל, ניסיתי להזכיר לו איזה כיף עשינו אבל הוא רק
התרגז יותר, הוא אמר שעכשיו יש לו חברה ושהוא לא רוצה שאני
אבוא וההרוס לו את כל מה שהוא בנה"
כל מה שג'ון אמר גרם לי לרצות לבכות, הרגשתי את הכאב שלו כאילו
זה קרה לי.
חיבקתי אותו.
"אני רוצה להיות לבד עכשיו, טוב?!" הוא אמר.
"בטח" עניתי נתתי לו נשיקה ויצאתי.
הלכתי לחדר שלי ישבתי על אדן החלון והבטתי החוצה, חשבתי על כמה
זה לא פייר, הכל היה בסדר ולפתע בלי שום אזהרה, בום!! אין לך
כלום.
נשכבתי על המיטה והתחלתי לכתוב ביומן שלי, כל מה שקרה לג'ון
גרם לי לסערת רגשות והייתי חייבת לפרוק את כל זה החוצה! וזאת
הדרך שלי, יומן.
כתבתי וכתבתי, שפכתי הכל!
בערך בשעה 9 שמעה דפיקה בדלת של החדר שלי היו המון ברקים
ורעמים בחוץ ואני די נבהלתי שדפקו בדלת.
"כן?" אמרתי.
"דון אני יכול להיכנס?" שאל ג'ון.
"בטח" אמרתי והתיישבתי במיטה שלי.
הוא בא והתיישב גם.
"אני צריך את העזרה שלך" הוא אמר.
"במה?" שאלתי.
"תשמעי מה שיש לי להגיד ורק אז תגיבי, טוב?"
"טוב"
"עליתי לעליית הגג, את יודעת, להתבודד..."
"אתה לא יכול להתבודד בחדר שלך?" שאלתי.
"אמרת שאת לא תעצרי אותי!" הוא אמר מיואש.
"טוב, נו תמשיך.. מה קרה?" אמרתי וסתמתי את הפה הגדול שלי, רק
שלא יתעצבן לי.
"טוב, בקיצור ראיתי ספר אחד מונח על אחת השקיות שם אז לקחתי
אותו והתחלתי לקרוא, בדף הראשון כתוב ספר כישופים."
הוא עשה הפסקה דרמטית ובלע את הרוק שלו ברעש.
מעניין לאן הוא חותר, חשבתי.
"המשכתי לקרוא, בתוכן העניינים היא כתוב: "עמוד 106 - איך
להחזיר אהבה נכזבת" ובמצב שלי זה הדבר היחיד שהיה אכפת לי
ממנו, עברתי לעמוד 106 והתחלתי לקרוא, דון, יש לנו כבר את כל
המצרכים, הכל מסודר, אני כבר עשיתי את החלק הראשון, אני רק
צריך מישהו שיבוא ויעשה את החלק השני, זהו!"
"לא, לא, לא!!! אני לא עושה שום כישוף!" אמרתי וקמתי מהמיטה
לכיוון החלון, ג'ון קם אחרי.
"נו בבקשה דון, אני צריך את העזרה שלך עכשיו יותר מתמיד!" הוא
נגע לי בכתף.
"בבקשה.." הוא לחש, הסתכלתי לשמיים נפל כוכב.
ג'ון בטח ביקש משאלה כי...
"טוב, אני אעזור לך" אמרתי, לפתע ברק גדול הבהיר את השמים.
"יופי!" הוא קפץ משמחה.
"בואי לחדר שלי, הכל כבר מאורגן" הוא אמרו ומשך אותי לחדר
שלו.
הכל היה חשוך פרט לכמה נרות שהיו דולקים יוצרים אווירה מפחידה
למדי.
היו גם שתי כריות על הרצפה.
"שבי" הוא אמר לי והצביע על אחת הכריות.
התיישבתי, ג'ון התיישב מולי היה לו מבט ממש מצמרר בעיניים מבט
של ציפייה ממושכת והסערה בחוץ לא עזרה.
הדלת נטרקה.
נבהלתי.
"דון, לא ידעתי שאת כזאת פחדנית, אם הייתי יודע לא הייתי מבקש
ממך" הוא אמר בגיחוך.
"זה לא מאוחר להתחרט אתה יודע" אמרתי ועיקמתי את הפרצוף.
"לא התכוונתי להעליב" הוא אמר.
"זה בסדר" אמרתי.
"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי.
"לפני זה, דון, את יכולה להוריד את זה?" הוא אמר והצביע על
השרשרת שלי.
את השרשרת הזאת נתנה לי סבתא כמה ימים לפני שהיא נפטרה אף פעם
לא הורדתי אותה, סבתא אמרה שהיא מביאה מזל ומגינה נגד רשע.
"אני חייבת?!" שאלתי, ממש לא רציתי להוריד אותה.
"אם את רוצה לעזור לי, כן, את חייבת" אמר ג'ון.
פתחתי את הסוגר והורדתי אותה שמתי אותה בכיס של הג'ינס שלי.
"נו, מה עכשיו?" שאלתי חסרת מנוחה רציתי לסיים עם זה כמה שיותר
מהר.
ג'ון הרים ספר אדום כהה מהרצפה והושיט לי אותו.
"את צריכה לקרוא את 3 השורות המסומנות, אני כבר עשיתי את החלק
שלי, עכשיו הכל תלוי בך" הוא אמר, לקחתי את הספר מהידיים שלו.
"איזה עמוד?" שאלתי והידיים שלי רעדו.
"107 ודון, אין לך ממה להיות עצבנית" הוא אמר וחייך חיוך
זדוני, מה קרה לו?!
"מה יקרה שנסיים את הכישוף? למה הכישוף הזה בכלל?" שאלתי
וכנראה שהשאלה הזאת הפריעה לג'ון.
"שנסיים תדעי.." הוא אמר בקול שלא היה הקול שלו, הקול הזה היה
עמוק יותר והיה לו הד, הד כזה מצמרר!
הנחתי את הספר.
"מה את עושה?" הוא שאל.
קמתי ורצתי לכיוון הדלת.
לפתע הדלת ננעלה, בלי שאף אחד יגע בה, פשוט ככה מעצמה!
והיה רעש מחריש אוזניים של רעמים, הסתכלתי אחורה ג'ון עמד.
"מה קרה דון? אני לא יעשה לך כלום, את יודעת את זה, נכון?" הוא
אמר בקול שלו, בקול הרגיל שלו, אלוהים! מה קרה לו?!
הוא עשה לי תנועה שאני אתקרב, ככה עם היד.
בלי רצון התקרבתי, יותר נכון נגררתי.
עכשיו עמדתי מולו, העיניים שלו הבריקו בניצוץ צהוב.
"שבי!" הוא ציווה, התיישבתי.
עכשיו הייתי ממש ממש מפוחדת.
"עכשיו את תקראי את שלושת השורות בעמוד 107 כמו ילדה טובה!"
הספר התרומם מעצמו והונח על ברכיי.
חשבתי שאני מתחילה להשתגע.
הספר נפתח בעמוד 107 והשורות שכתובות בו זהרו.
הסתכלתי על ג'ון המבט המפחיד נעלם מעיניו אבל החיוך לא.
"נו, תקראי" הוא אמר.
הסתכלתי הצידה, ממש לא רציתי לקרוא, מי יודע מה יקרה שאני אעשה
את זה.
"נו.. דון בבקשה, הכל תלוי בך עכשיו"
אני חושבת שבאמת איבדתי את שפיותי באותו רגע כי התחלתי לקרוא.
"ינא הדע ככל נודאהש דמועש ילומ.." עצרתי והסתכלתי על ג'ון הוא
היה עם הראש למעלה מחייך.
"תמשיכי" אמר הקול המפחיד שוב..
"רכמ תא ותמשנ נטשל"
עכשיו הסתכלתי על ג'ון כולו היה לבן אבל החיוך לא מש מפניו.
לפתע פניו התעוותו ופנים אחרים יצאו מהם, פנים מבחילים עם
קרניים.
"כל הכבוד!" אמר הפרצוף ונעלם, גופו של ג'ון נשמט על הרצפה.
"ג'ון!" צרחתי.
ניערתי אותו, הוא לא זז.
"ג'ון!" התחלתי לבכות לפתע הוא השמיע קול.
"אחח"
אחח?!
"ג'ון, אתה בסדר?" שאלתי.
לפתע ג'ון קם ודחף אותי לרצפה.
"הכל בסדר אחותי, עכשיו אם תסלחי לי, יש לי משהו לעשות"
הייתי מבוהלת! מה קרה לו לעזאזל?! הלב שלי פעם במהירות
מטורפת!
הוא יצא מהחדר.
ניגשתי לספר וקראתי את עמוד 106 העמוד שמסביר על הכישוף.  
מה שהיה כתוב גרם לי להפסיק לנשום, לא יכולתי להאמין.
"הכישוף הזה מיועד לאדם שמאמין שהאדם שהוא איבד הוא נשמתו
התאומה, אם הוא מאמין בכך עליו ללכת לחדר חשוך, בלי מראות או
כל דבר בעל השתקפות, להדליק 10 נרות בשביל תאורה ולומר את
המילים הללו:
"אני אוהב את (להגיד את שמו ושם משפחתו של האדם עליו מדובר)
ומוכן לעשות הכל בשביל להחזיר אותו אלי - הוא נשמתי התאומה" אז
הכישוף כבר חצי מושלם, הרוח שבה מדובר כבר באה, מוכנה
ומזומנה.
עכשיו עליו ללכת ולהביא את האדם שהכי חשוב לו ולגרום לו להגיד
את שלושת השורות שבעמוד הבא, עכשיו הכישוף מושלם."
ובקטן קטן בעמוד למטה היה כתוב:
"אם האדם שעשה את הכישוף הוא באמת נשמתו התאומה של האדם שבו
מדובר הם יתאהבו ויחזרו להיות ביחד לנצח נצחים.
אבל אם נשמתה של הרוח הוטרדה לשווא והאדם שעשה את הכישוף הוא
לא באמת נשמתו התאומה של אותו, אדם רוח רעה תשתלט עליו והוא
ילך לרצוח את האדם שעליו מדובר ויביא את ראשו למקום משכנו ורק
אז הוא ידע מנוח, מנוח לנצח נצחים"    
לא יכולתי להאמין! אני בטוחה שכל מי שהיה במצב שלי לא היה יכול
להאמין, רוח שלטה באח שלי, הסתכלתי על השורות שקראתי לפני פחות
מרבע שעה באיזה שפה זה בכלל? ינא הדע ככל?!.. ינא.. לפתע הבנתי
שאם קוראים 'ינא' בהפוך זה 'אני' ניסיתי לקרוא הכל בהפוך.
אני, עדה, לכך שהאדם שעומד מולי מכר את נשמתו לשטן?!
זה מה שאני אמרתי?! נכנסתי לפאניקה!
אם הוא מכר את נשמתו לשטן אז מה יקרה, מה שולט בו?! הרוח
שעשינו איתה את הטקס? הוא נראה לי די כועס שהוא יצא, לא נראה
לי שהכישוף הצליח.
מה יקרה עכשיו?
ואז נזכרתי שבספר רשום שאם האדם שעשה את הכישוף הוא לא באמת
נשמתו התאומה של האדם שעליו מדובר הוא ילך לרצוח אותו, ויביא
את ראשו למקום משכנו?!
ג'ון יביא את הראש הכרות של ג'ואי לפה?!? קמתי מהרצפה.
אני חייבת לעשות משהו!
ירדתי למטה הרמתי את הטלפון, לא היה קו.
גם כן אבא ואמא בחרו יום לא להיות בבית.
התכוונתי לצאת מהבית כשהדלת נפתחה מעצמה וגל של גשם נכנס
לבית.
ג'ון עמד מעבר לדלת, רטוב כולו, מחזיק את ראשו של ג'ואי
מהשיער.
הראש היה חצי כרות וגופו הידלדל חצי באוויר.
ג'ון זרק את גופתו של ג'ואי לתוך הבית ונפל.
"ג'ון!!" צרחתי!
התקרבתי אליו ניסיתי להרים את ראשו אבל הכל היה מלא דם,
הסתכלתי על הידיים שלי, הן היו מלאות דם!
התעלפתי.  
שקמתי היה חושך אבל שהתרגלתי לחושך ראיתי חדר שאני לא מכירה.
הפעלתי לרגע את ההיגיון שלי, הבנתי שאני בבית חולים, אמא ישנה
לידי על כסא הסתכלתי סביבי הכל היה חשוך ומפחיד היה גשום
בחוץ.
לפתע שמעתי קולות.
היה נדמה לי ששמעתי, בכל מקרה.
"דון."
לא דמיינתי, מישהו באמת קרא לי.
"מי זה?" לחשתי.
לפתע ברק מסנוור עיניים הבהיר בחוץ, חשבתי שראיתי דמות עומדת
ליד החלון.
הסתכלתי טוב, היה משהו ליד החלון, הוא התקרב, לאט לאט הדמות
התחילה להתבהר לי, זאת הייתה רוח, והיא הייתה דומה לרוח שיצאה
מג'ון שסיימנו את הכישוף.
ישר חיפשתי את השרשרת שלי היא לא הייתה על צוואר ניסיתי
בכיסים אבל המכנס לא היה עלי לבשתי כותנת של בתי חולים.
ראיתי אותה על הדלפק לידי לקחתי אותה והחזקתי אותה חזק, הכי
חזק שיכולת .
אני צריך את הגוף שלך, דון" הוא לחש בקול מצמרר.
הוא עמד לידי.
"הגיע זמנך, עכשיו תורך"
הוא נגע בי ופתאום קיבלתי זרם.
הוא נראה מופתע.
"מה זה?" הוא אמר הייתי מבוהלת.
הוא הסתכל עלי במבט חודר.
"זונה" הוא אמר והכל נהיה חושך שוב.
בפעם השנייה שהתעוררתי היה אור.
"אמא?!" אמרתי עדיין ישנונית.
"דון! היא התעוררה!" אמא צרחה והמון אנשים באו מסביבי.
מבעדם יכולתי לראות את אבא עומד ומעשן סיגריה בחוץ, במסדרון.
הוא הסתכל עלי כאילו הוא שונא אותי, זה היה מוזר.
שהרופאים סיימו לבדוק אותי בא רופא אחד לאמא ואמר לה:
"הסימן שיש לה על החזה כמעט התרפא לגמרי, זה נס מה שקרה לה"
הוא אמר וחייך אלי.
אמא זהרה, אבל שהבטתי בה לפתע היא שינתה את המבט שלה לעצב.
"מה קרה?" שאלתי.
"דון, אני לא יודעת איך לספר לך את זה" היא אמרה והפסיקה.
ידעתי שהיא רוצה לספר לי על ג'ון.
"אמא זה בסדר, אני כבר יודעת" אמרתי, היא הביטה בי, לא מבינה
על מה אני מדברת.
"מה את יודעת?" היא שאלה וליטפה לי את המצח.
"שג'ון מת, הייתי שם" היא הייתה המומה, היא הביטה באבא והמשיכה
ללטף לי את המצח.
"ממי, זה לא הגיוני" אמרה אמא.
"למה? אני זוכרת בוודאות, הייתי שם!"
"אבל אותך מצאנו בכלל בחדר במיטה את היית חסרת הכרה מישהו
כנראה נתן לך מכה בראש וגם פצע אותך בחזה בדיוק מתחת ללב, אבל
הרופא אמר שאת היית ישנה בזמן שזה קרה"
עכשיו הייתי לגמרי מתוסבכת, אני זוכרת שג'ון נכנס עם הראש של
ג'ואי, רגע, ג'ואי, מה איתו?
"אמא, ג'ון רצח את ג'ואי טרנר, אני ראיתי" אמרתי.
עכשיו אמא הייתה מבוהלת.
"לא.." היא אמרה והנידה בראש שלה.
אבא הביט באמא ומיהר להיכנס לחדר.
"מה קרה?" הוא שאל.
"נראה לי שהיא משתגעת, היא לחשה חושבת שאני לא שומעת.
"למה מה היא אמרה?" שאל אבא.
"היא אומרת שהיא ראתה את ג'ון רוצח את ג'ואי טרנר" אמרה אמא
והתחילה לבכות.
"דון.." אמר אבא וישב לידי על המיטה.
"זה בטח היה חלום, כנראה אני ואמא דיברנו לידך על הדברים האלה
שהיית חסרת הכרה וחלמת על הכל ביחד, כי ממי, זה ממש לא הגיוני"
הוא אמר והוא היה ממש בטוח בעצמו.
"למה? למה זה לא הגיוני?" שאלתי נחושה בדעתי לגלות למה ההורים
שלי ככה.
"שאני ואמא חזרנו מהמסעדה ראינו את כל הבית מבולגן, ג'ון היה
על הספה, מת. הטלוויזיה הייתה דלוקה אמא רצה לחפש אותך ואני
חייגתי לאמבולנס, שהם הגיעו הם לקחו אותך לבית חולים המשטרה
עשתה לג'ון בדיקה לאחר מוות ואמרו שהוא מת ממכה חזקה על הראש,
משהו סדק את הגולגולת שלו. ובקשר אלייך, את היית חסרת הכרה
במיטה שלך, והיה לך פצע ענק ומדמם ממש מתחת ללב כאילו משהו
ניסה לחדור לך לשם, וגם היה לך פצע קטנטן בגולגולת.
וג'ואי, ג'ואי טרנר בכלל נרצח שהאוטו שלו נגנב ממש שיספו לו את
הגרון, את האוטו שלו מצאו אחר כך באגם שליד החורשה, עכשיו את
מבינה?! זה היה חייב להיות חלום" אמר אבא וקם.
הנהנתי, אבל בפנים ידעתי מה ראיתי, וגם מה קרה לפני זה.
מעניין מה סידר את הכל כדי שזה יראה כאילו כל מה שקרה לא קרה.
"אבל אני יודעת מה אני ראיתי.." לחשתי/אמרתי ואמא שמעה אותי.
"אני חושבת שמשהו קרה לה, היא לא חושבת בבהירות.." אמרה אמא
ואני אישרתי את חששותיה שאמרתי לה ביום למחרת:
"אמא, למה אבא מסתכל עלי כאילו הוא שונא אותי?"
"מה?! אבא לא שונא אותך" היא אמרה.
"אבל הוא מסתכל עלי כאילו הוא כן" אמרתי והבטתי מהחלון.
"דון, אני רוצה שתלכי לדבר עם פסיכולוגית.." אמרה אמא.
"מה?! למה?!" שאלתי.
"כי אני רוצה להיות בטוחה שהכל בסדר איתך, את מדאיגה אותי"
"אמא, אני לא משוגעת!" אמרתי והתחלתי לבכות.
"דון.." היא אמרה וליטפה לי את הפנים.
"אם את חושבת שאני משוגעת, מה יחשבו אחרים?" שאלתי.
היא קמה.
"אני לא חושבת שאת משוגעת אני רק רוצה שתדברי איתה, זה יעשה לך
רק טוב" היא אמרה.
"מתי?.." שאלתי חסרת אונים לגמרי, נמאס לי כבר לחיות!
"את יוצאת מפה מחר אז אני אקבע לך תור לעוד יומיים" היא אמרה.
"טוב, אני רוצה להיות עכשיו לבד אז בבקשה.." אמרתי וסימנתי לה
לצאת.
"דון, אל תכעסי עלי.." היא אמרה והתקרבה לתת לי נשיקה.
הרחקתי אותה, היא נעלבה ויצאה.
אבא נכנס.
"למה את מתייחסת אל אמא שלך ככה, היא לא אשמה במצב שלך!"
"למה?! מה המצב שלי?! אתם חושבים שאני משוגעת! גם כן הורים !"
"אל תתחצפי אלי!" אמר אבא והתקרב אלי.
"אף פעם אל תתחצפי אלי!" הוא לחש והביט לי בעיניים, העיניים
שלו נצצו באור צהוב מפחיד כמו.. לא יכול להיות!!! אולי באמת
אני מאבדת את הראש.
הוא יצא.
הייתי בשוק טוטאלי והסתובבתי איזה מליון פעמים במיטה עד
שנרדמתי.
באמצע הלילה קמתי ושמעתי קולות, פתחתי את העיניים, ושהתרגלתי
לחושך ראיתי שתי דמויות מול המיטה שלי.
"חייבים לגרום לה להצטרף אלינו" שמעתי קול שהיה ממש דומה לקול
של אבא, זה היה אבא.
"אבל איך?! יש משהו ששומר עליה, שד אחד מקהילה המתחרה ניסה
להיכנס אליה לפני כמה ימים  והיא הייתה מוגנת ע"י משהו, קמע או
משהו" אמר קול שלא ממש זיהיתי אבל היה לו מין הד מפחיד כזה.
"אז אני אגרום לה להוריד אותו, אנחנו צריכים להשיג אותה לפני
שהם יצליחו" אמר אבא.
במה הסתבכתי? שאלתי את עצמי, עם שדים, ורוחות, אבל אבא? גם
אבא? מה הקטע עם זה?!
"אבל אשתך תתנגד לזה לא?"
"אז ניפטר ממנה, אנחנו לא צריכים אותה יותר, התפקיד שלה נגמר!
היא לא משלנו, היא הביאה לי צאצאים, זהו, לא צריך אותה" אמר
אבא ושניהם צחקו צחוק מצמרר.
אחד מהם הביט בי, העיניים שלו זהרו כמו פנס צהוב, הוא התקרב
אלי, שיחקתי אותה ישנה.
הוא נגע בי עם ציפורן על הלחי, זה היה מצמרר ועבר בי רעד קל.
"היא מושלמת! היא תשכנע המון להצטרף אלינו" אמר הקול.
"בזה תהיה בטוח, היא באמת מושלמת" אמר אבא.
הוא נגע בי שוב, הפעם עם שתי הציפורניים על שתי העיניים.
נרדמתי.
חלמתי שאני נופלת ונופלת הייתי מפוחדת.
זה היה סיוט בלתי נסבל!
התעוררתי בבוקר, לא הייתי בטוחה אם אתמול בלילה היה חלום או
לא.
אמא הייתה לידי, כנראה זה כן היה רק חלום.
"בוקר טוב ילדה יפה שלי" אמרה אמא.
"איך את מרגישה?" היא שאלה.
"בסדר, תודה אמא" אמרתי.
"את רעבה?" שאלה אמא.
"קצת" אמרתי.
"אני אלך להביא לך אוכל, מה את רוצה?" היא קמה ויצאה.
"פיצה!" אמרתי.
"על הבוקר?" שאלה אמא ועשתה פרצוף של גועל.
"מותר לי, אני חולה" אמרתי וחייכתי.
"מה לשים על הפיצה?" היא צחקה ושאלה.
"זיתים ותוספת גבינה" אמרתי.
"אין בעיה" אמרה אמא ויצאה.
כל היום עבר די מהר בערב אמא באה אלי ואמרה:
"דוני, אני הולכת הביתה להתקלח ולהביא לך קצת בגדים את בקרוב
משתחררת, אני אחזור מחר בבוקר, אבא יישאר איתך פה עד מתי שאני
אחזור טוב?" היא שאלה.
"אין בעיה" אמרתי.
הייתי די עייפה והלכתי לישון מוקדם.
כל הלילה לא הצלחתי להירדם ממש הרגשתי שמסתכלים עלי.
בבוקר למחרת הכל היה די מוזר, אבא לא היה איתי כמו שאמא
הבטיחה, הוא היה כל הזמן בחוץ, מדבר בטלפון.
את כל היום בזבזתי בצפייה בטלוויזיה, חיכיתי לאמא עד מאוחר
והיא לא באה בסופו של דבר נרדמתי היה ממש מאוחר.
שקמתי בשעה 12 בצהרים היו המון אנשים מחוץ לחדר שלי, אחת מהם ,
שוטרת, נכנסה לחדר שלי.
"דון?" היא אמרה והתיישבה.
"יש לי בשורה לא ממש נעימה.." היא אמרה, היה לה קול רך כזה.
"אמא!..." אמרתי וקמתי מהמיטה.
"רגע, רגע, חמודה, מה? מה אמא?" היא שאלה והושיבה אותי.
"אמא שלי מתה, לא?" שאלתי.
"לא, היא לא מתה, חמודה, היא פשוט נעלמה, לפני יומיים היא אמרה
לאבא שלך שהיא הולכת הביתה ושהוא יישאר פה איתך ושהוא הלך היום
הביתה להביא אותה, היא לא הייתה שם, וכל הבית שלכם היה מבולגן
מאוד והיו גם כמה סימני דם.. לא חשוב, למה חשבת שזה קשור
באמא?"
לא עניתי, נשמתי נעתקה, מה הם עשו לאמא?!
ומה העניין עם השוטרת הזאת? שהיא אמרה: "והיו גם כמה סימני
דם.."
הקול שלה נהפך למוזר, כאילו מריצים אותו בטייפ.
"השדים עשו את זה!" אמרתי.
"מה?" שאלה השוטרת, ממש לא מבינה על מה אני מדברת.
לא עניתי, רק הנדתי את ראשי.
לא יכול להיות! לא אמא! לא עכשיו!!!
"השוטרת יצאה ואחרי כמה דקות נכנסה אישה אחרת, עם חליפה ורודה,
היא הייתה די מבוגרת.
"שלום דון, אני מירנדה, אני פסיכולוגית, הבנתי שיש משהו שאת
רוצה לדבר עליו.."
גם לה לא עניתי, לא יכולתי לחשוב בבהירות.
למה אמא שלי?!
"דון, זה לא בטוח שמשהו קרה לאמא, היא רק נעדרת.." היא אמרה.
"כן?!" שאלתי.
"אז למה השוטרת הנחמדה שהייתה כאן מקודם אמרה שהיו גם כמה
סימני דם?!" שאלתי.
היא הייתה המומה, היא הסתכלה החוצה וסימנה לשוטרת שהייתה כאן
להיכנס.
"היא אמרה לך את זה, אה?"
"מה?!" שאלה השוטרת שהיא נכנסה.
"את אמרת לה שהיו גם כמה סימני דם במקום" היא שאלה בכעס רב.
"לא!" אמרה השוטרת בשקר ברור, כי אני שמעתי אותה.
"אז איך היא יודעת?" שאלה אותה מירנדה בשקט כאילו שאני לא
שומעת.
"לא יודעת" היא ענתה.
"טוב, את יכולה לצאת" אמרה לה מירנדה.
"הבנתי גם שאת אמרת לשוטרת הזאת 'שהשדים עשו את זה', זה נכון?"
היא שאלה.
לא עניתי, לא הייתי מסוגלת, שנאתי את כולם, את כל העולם!!
מירנדה ניסתה לדבר איתי עוד כמה פעמים אבל לא שמעתי אותה, לא
הקשבתי, בסופו של דבר היא יצאה.
אבא נכנס במשך היום.
"ג'סיקה מחכה לך בחוץ, את רוצה שהיא תיכנס?"
"בטח!" אמרתי.
הוא יצא וג'סי נכנסה.
הם החליפו חיוכים, יכול להיות שדמיינתי, שום דבר לא היה
בטוח..
ג'סי התיישבה על המיטה לידי, הייתה לה שקית גדולה ביד.
"דון את בסדר?" היא שאלה.
"כן" אמרתי ועשיתי ניסיון עלוב לחייך, לא צריך לציין שזה לא
עבד עליה.
"את בטוחה שאת בסדר? את נושא השיחה לכל הבית ספר, אפילו כל
השכונה! כולם דואגים לך מאוד, הם הביאו לי כל מיני דברים להביא
לך תסתכלי בזה שאני אלך" היא אמרה ושמה את השקית ליד המיטה
שלי.
היא הסתכלה עלי וחייכה, לפתע היא בהתה בצוואר שלי.
"מה זה?" היא שאלה ונגעה בתליון של השרשרת שסבתא נתנה לי.
ברגע שהיא נגעה בו היא קפצה.
"וואוו! איזה זרם!" היא אמרה וחייכה.
לא הסתדר לי מה שקרה עכשיו, התליון אמור לעבוד רק על שדים, לפי
מה שהבנתי..
והרי ברור שג'סיקה היא לא שד, האומנם..? עכשיו שאני חושבת על
זה אי אפשר לבטוח באף אחד!!
"ג'סיקה, את יכולה ללכת? אני רוצה להיות קצת לבד עכשיו" אמרתי
מנסה להוציא אותה מהחדר.
"בטח.." היא קמה ונתנה לי נשיקה.
"יום נעים" היא אמרה ויצאה.
הסתכלתי דרך החלון של החדר, איך שהיא יצאה אבא קפץ אליה והתחיל
לדבר איתה, היא אמרה לו משהו שגרם לו לפתוח עיניים ולחייך הוא
העיף מבט אלי והחיוך ירד מהפנים שלו, הוא שם יד על הכתף של
ג'סיקה והם התחילו ללכת עד שכבר לא יכולתי לראות אותם.
באותו לילה משהו העיר אותי, פתחתי את העיניים מסביבי עמדו 6
שדים, לכולם זרחו העיניים בצהוב מפחיד כזה.
"דון" אמר אחד והתקרב, זה היה אבא, גם בתור שד, הוא נראה אותו
דבר.
התרוממתי במיטה, את השלב של הפחד כבר עברתי, עכשיו הגיע הזמן
לברר מה קורה פה..
"מה אתם רוצים ממני?" שאלתי.
"שום דבר מיוחד, אנחנו רוצים שתהיה אחת משלנו" ענה אבא.
"למה? למה דווקא אני?" שאלתי.
"כי את לא כל אחד אחר, יש לך כוח מסוים, טוב טהור מעורבב ברוע
טהור, את יכולה להיות איזה מהם שתבחרי.." ענה אחד השדים.
"מאות שנים חיפשנו אחת כמוך, אחת לכמה שנים נולד אדם כמוך, את
היית יכולה להיות המשיח הבא או כל מה שהיית רוצה להיות, אם
הטובים היו תופסים אותך קודם" אמר שד נוסף.
"כי... את מבינה, אפשר למחוק את אחת התכונות הללו, את יכולה
להיות ממש טובה או ממש רעה.." אמר שד אחר.
"אבל הודות ל'אבא' שלך את יכולה להיות שלנו ולחיות שנים
מרובות, או להיות בן אדם רגיל ולמות תוך כמה שנים ספורות.."
אמר השד שהיה הכי קרוב אלי.
"למה תוך כמה שנים ספורות? מה יקרה לי?"
"אם גם הטוב וגם הרע יחיו בך את לא תוכלי לסבול את זה וכמעט
תשתגעי, ובסופו של דבר תקרבי את מותך, זה יכול להיות תוך שנים
ספורות, זה יכול היות תוך כמה עשורים, אבל בעזרתנו, לך זה יקרה
תוך כמה שנים.
כבר עשינו דבר כזה לאדם מפורסם שאני בטוח שאת מכירה.." אמר אבא
וחייך.
"כן?! מי?" שאלתי.
"את מכירה במקרה את הנסיכה דיאנה?"
"כן בטח, אתם הרגתם אותה?"
"כן, הנהג שלה היה אחד משלנו וכמובן כל צלמי הפפראצ'י הם
משלנו..." אמר השד שלידי עם חיוך מנצח על פניו.
"אבל בטלוויזיה היא נראתה לגמרי טובה, כולה מלאכית..." אמרתי.
"לא הכל באמת כמו שהוא נראה בטלוויזיה..."
"תספר לי איך 'תפסתם' אותה, כמו שתפסתם אותי?"
אבא עשה לי פרצוף.
"תענה לי על זה ואני ברצינות יחשוב על לעבור אליכם"
"אני יענה לך, אבל אם את בכל זאת לא תעברי אלינו, הרופאים
ימצאו אותך מחר מתה"  
"טוב, אל תדאג, נו, עשיתם לה מה שאתם עושים לי?" הייתי חייבת
לדעת איך הם פועלים.
"דומה למה שאנחנו עשינו ועדיין עושים לך.
היא נולדה לאישה צעירה וחסרת כל, אבל לנו היו תוכניות רבות
בשבילה ואמא שלה לא הייתה יכולה לתת לנו כלום עם המעמד הנמוך
שלה אז ברגע שהיא נולדה החלפנו אותה אם תינוקת אחרת שנולדה
למשפחת אצולה נחותה, אמא שלה הייתה אחת משלנו ובזכותה נגרמו
לדיאנה כמה וכמה בעיות קשות כמו אנורקסיה וביטחון עצמי ירוד
למדי, שהיא נישאה לבסוף לנסיך הכנסנו בו גם שד במשרה חלקית,
וגרמנו לו לבגוד רבות עם אחת משלנו, גם אחת מבנות המלוכה,
נולדו לדיאנה שני בנים, שניהם רגילים לגמרי לאכזבתנו הרבה.
בגיל 19 וחצי הצענו לה לראשונה להיות אחת משלנו, היא לא הייתה
מוכנה אפילו להקשיב והייתה בטוחה שהכל זה הדמיון שלה, היא הלכה
המון לפסיכולוגים ופסיכיאטרים, גרמנו לה גם לבולימיה קשה
במיוחד, אבל היא המשיכה והייתה בטוחה שהכל דמיון והיא התחילה
יותר ויותר לעשות מעשים טובים בסופו של דבר נאלצנו לחסל אותה.
זה היה חסר טעם לחלוטין, המון שנים בזבזנו עליה, ועוד הפכנו
אותה לקדושה מעונה, כמו את ישו הדפוק, אבל לא נכנס לזה עכשיו"
"נו, מה את מחליטה?"
"רגע, שאלה אחרונה, במה אני עוזרת לכם?" שאלתי.
הבנתי שאני יכולה רק להרוויח מזה.
"ברגע שתוציאי את הטוב הזה מעלייך את יכולה להיות אחת המנהיגות
הגדולות ביותר שהיו לנו.. את יכולה לעזור לנו להפוך מיליוני
אנשים לשדים אם רק תסכימי" אמר אבא.
"ומה אני צריכה לעשות בשביל להיות שדה?" שאלתי.
"בדרך כלל יש תקופת המתנה של שנה, כי צריך לא להתפלל במשך שנה
שלמה, אבל אני מבין שאת לא התפללת כבר המון זמן, יותר משנה, אז
את פשוט צריכה להוריד את התליון שיש לך על הצוואר ואנחנו עושים
לך חתך קטנטן מתחת ללב, שם נמצא כל הטוב. וזהו, את מתחילה
'לעבוד'"
"ואם אני ארצה לצאת מזה, לא להיות שדה, למות, אז מה אני עושה?"
שאלתי.
"למה את צריכה לדעת את זה?" שאל אבא.
"סתם, לידע כללי " אמרתי.
"את פשוט נושאת תפילה, לצערנו זה הדבר היחיד שמציל אנשים, כי
ברגע התפילה את מודה בזה שאת מאמינה באלוהים ואת מבקשת ממנו
טובה, את שייכת לו ברגע שאת מתפללת.."
"טוב" אמרתי.
נגעתי בתליון, דווקא יכול להיות נחמד להיות שדה.
פתחתי את הסוגר של התליון, הרגשתי את הצמרמורת עוברת לי בעמוד
השדרה, האדרנלין זרם לי בגוף כמו מים.
הנחתי את השרשרת על השידה.
"עכשיו מה?" שאלתי את אבא.
"עכשיו את באה איתי" הוא אמר.

ביום למחרת נכנס הרופא לדבר איתי והדבר היחד שהוא מצא זה את
השרשרת על השידה ואת השקית שג'סיקה נתנה לי יום לפני.
נחשבתי לנעדרת כמה שנים אבל מכיוון שאמא לא נמצאה, אבא נעלם
וג'ון מת לא היה מי שאכפת.
מאז עברו 1228 שנים, אני בערך בת 1242 עכשיו, והוספתי מלא
מצטרפים חדשים.
זה דווקא כיף, הייתי אחות של זה שהמציא את התרופה לאיידס,
הייתי החברה של זה שבנה בתים בכל העולם למשפחות חסרות אמצעים,
הייתי כל דבר שאפשר לדמיין אותו, אפילו הייתי הכלב המדבר
הראשון שגרם לבעליו להתאבד (נחשו למה) והוציאו אותי להורג, זה
היה ממש מגניב!
עשיתי שיא שייזכר לנצח, הוספתי מליון וחצי מצטרפים! אין מה
לדבר, אני הטובה ביותר!
אבל לפעמים, בלילות, אני חושבת על מה שהיה יכול להיות, למרות
שדי נהנתי ממה שעשיתי באלף השנים האחרונות,
שהציעו לי להיות שדה היו כמה וכמה דברים שלא הוזכרו.
כמו למשל אין לי את היכולת לבכות, לחייך או להציג רגש כלשהו,
וזה ממש קשה!
והחתך 'קטנטן' שאבא אמר שיעשו לי, הוא לא כ"כ קטן, ולפעמים
עדיין יורד ממנו דם.
אני כותבת את הסיפור הזה כי אני רוצה להזהיר אחרים, לא שווה
לוותר על הנורמליות בשביל חיי נצח, בסופו של דבר רוצים שמשהו
ייגמר אחרי שהוא נהפך לנורמה.
אם במקרה השדים תופסים אתכם, תבחרו באפשרות השנייה, כי אז אתם
מקבלים אפשרות אחרת, להיות נורמלים,
נשמה נורמלית שמתה מתגלגלת לגוף אחד ומקבלת הזדמנות שנייה, אבל
לנשמה שבחרה ברוע על הטוב אין הזדמנות שנייה, גורלה הוא לשוטט
מעל העניים ולהביט באנשים שכן קיבלו הזדמנות.
השדים הם מסביבכם, הם יכולים להיות כל אדם, החבר הכי טוב, אחד
ההורים או אפילו המוכר מהמכולת.
עכשיו אני הולכת להתפלל, מכל הלב, אחרי 1227 שנים, תפילה
אחרונה, אחריה אני יתפוגג לשאריות השלד שהייתי אמורה להיות
עכשיו אם לא הייתי בוחרת ברוע, כנראה שאבא טעה אחרי הכל, כן
נשאר בי קצת מהטוב, מי יודע אולי יתנו לי להיות מלאך שם למעלה.