זו הייתה התעוררות גסה ביותר. רגע אחד הייתי עמוק בתוך חלום
רגוע ורגע אחר בהיתי בהפתעה אל תוך קנה רובה. "מה קורה פה?"
דרשתי לדעת בבלבול. אין דבר גרוע יותר מלהתעורר באמצע הלילה
במיטה שלך ולגלות קנה רובה מול העיניים. "שתוק," לחשש קול
כעוס, "אתה עצור". "מה?" הקול היה מוכר לי, "סמל בינגטאון, מה
אתה עושה?". "ממלא פקודות!" ענה הסמל בכעס עצור, "נצטוויתי
לעצור אותך באשמת בגידה". "בגידה?" פי נשמט בהפתעה. לרגע חשדתי
שאני עדיין חולם ושאתעורר בקרוב. אירגן צווחה בפחד והרסה לי את
האשליה. אם חלמתי, זה היה חלום קפקאי מהסוג שרק הנביאים
והמטורפים זוכים לו. "לא יעזור לך להתנגד, בוגד" קול שני
התערב. "לנה," אמרתי בקול המום, "גם את?". "אל תתנגד קולונל,"
סרן בריגס חזרה על דבריה, "תתעשת וקח נשימה של אוויר ואז בוא
נגמור את זה יפה". מוחי ניסה להתעשת, להבין מדוע אני מואשם
בבגידה. מדוע שאבגוד בכוח שעמדתי בראשותו? לא הצלחתי להבין.
עברו שבע שנים מאז שמוניתי למפקד של 'פומה' - השיניים של
האיחוד המערבי החדש - שבע שנים שבהן התקדם 'פומה' מעבר
למקבילים שלו באיגוד המדינות הערבי-אסייאתי ובאפריקה המאוחדת.
הערבים-אסייאתים העדיפו עכשיו את האפריקנים כמטרה לסכסוכים
איזוריים ולא את פומה ולהיפך. נחשבתי לאחד הקולונלים המוצלחים
ביותר שידע פומה מעולם. הרי מאז שיחידת עילית קטנה בראשות
קולונל אלמוני בשם ראיין התבלטה והוגדלה בתחילת העימות הכלל
עולמי השני, הפכה דרגת הקולונל שמפקד על פומה להיות דרגה של
כבוד - תפקידי היה כזה של גנרל גבוה ביותר. רק הכבוד לאותו
קולונל ראיין מנע את דרג הגנרלים להשתלט על פומה והשאיר את
דרגתו של המפקד העליון קולונל. לאחר בחינה מדוקדקת של
ההיסטוריה של העימות הכלל עולמי הראשון, שם גנרלים שהיו בעצם
מינויים פוליטיים חסרי תועלת כמעט והפילו את האיחוד המערבי
הישן אל תהום הנשייה, לא רבים התנגדו לכך שלוחם שהוכיח את עצמו
יפקד על הלוחמים של האיחוד החדש. בשבע השנים שלי כקולונל שמפקד
על פומה - לא, בעצם בכל עשרים ותשע שנות השירות שלי בפומה -
מעולם לא עשיתי דבר נגד פומה. 'השיניים' היה אהבת חיי הגדולה,
מלבד אירגן, אישתי ואהבת חיי. ועתה, אני נזרק ממיטתי באמצע
הלילה באשמת בגידה? אני?
קמתי ומלמלתי משהו על כך שצריך לברר מיד את הבדיחה הזו. סרן
בריגס ושני הסמלים שאיתה רק משכו בכתפיהם ואחזו בעצבנות
בנשקיהם. טוב. לפחות הם לא שכחו איזה שיניים היו לי בימים שבהם
תפקידי היה לאחוז ברובה ולהתלכלך בבוץ - אף קולונל לא נבחר
לולא היו לו הוכחות בשטח של יכולתו ותעוזתו. זקפתי את גבי בזמן
שלבשתי את מדי הקרב שלי - אם מישהו באמת רציני בקשר לעניין
הזה, הוא לא יזכה לראות אותי מושפל. סידרתי במהירות את שיערי
ואז ניגשתי אל שלושת הלוחמים. "האם זו בדיחה?" שאלתי שנית.
"לא, קולונל," סרן בריגס נדה בראשה. עיניה של הקצינה הצטמצמו
קצת כאילו היא בעצמה התקשתה להאמין במה שעשתה. ידעתי למה. לנה
בריגס נראתה מהרגע הראשון כמי שעשויה להגיע יום אחד אל דרגת
הקולונל המבוקשת כל כך. לעולם לא אשכח איך מנעתי מהחיילת
המבטיחה להפוך לגוש בשר מדמם בשוחות בפאתי בוקשרט. גם היא לא
שכחה, ראיתי, אבל היא מילאה את פקודותיה בלי להטיל בהן ספק -
דבר שנדרש תמיד מחייל טוב אבל קצת מוגזם כשמדובר בקצינה טובה.
"ידיך, קולונל" היא אמרה בקול שרעד קלות. בושה? עצב? תחושה של
נבגדות? לא הצלחתי להחליט. הושטתי את ידי קדימה ולא הצלחתי
למנוע את הצמרמורת שעברה בגבי כשאזיקי מתכת הושמו על פרקי ידי.
אזיקים. כמו פושע עלוב. בוגד. מה קורה פה?
"בגדת בפומה" הקול העביר בי צמרמורת מחודשת. "ריק," בהיתי בו
באימה, "אתה? למה?". סגן-הקולונל ריק מק'פאדן הביט אלי ברחמים.
"לא יכולת לחכות עוד שנה??" שאלתי, "הרי אתה יודע שלא בגדתי
בפומה. אתה המצאת את זה! למה?". הוא לא הביט בעיני כשחזר על
דבריו. "בוגד". "כיצד בגדתי?" שאלתי. "הכל יתברר מיד," הוא ענה
ואז פנה אל סרן בריגס ואמר, "שמרי עליו היטב. בית הדין יתכנס
בעוד דקות ספורות". "בית דין?" שאלתי באימה. הרי צריכים שבועות
של שימועים רק כדי לבחון את האפשרות להעמיד אדם לדין על משהו
כמו בגידה. ביחוד כשאין בעצם סיבה אמיתית להאשים את האיש
בבגידה. זה היה מגוחך. "במקרה של צורך דחוף," ציטט סגן-הקולונל
מק'פאדן את ספר החוקים של פומה "רשאי קצין בדרגה של מפקד פלוגה
ומעלה לדרוש את הקמתו של בית דין שדה לשם עשיית צדק מיידית".
"כן," אמרתי, "ואני זוכר את השורה הבאה גם כן: בית דין שדה זה
ינוהל בידי הקצין הגבוה ביותר שנמצא במקום. מי הקצין הגבוה
ביותר כאן?". "מאחר וסגנית-הקולונל קטרישה נמצאת בז'נבה
וסגן-הקולונל ארגוס מאושפז עם חיידק במעי, אני אהיה מחויב לנהל
את בית הדין" אמר סגן-הקולונל מק'פאדן בקור. באותו רגע ידעתי
שהכל היה לראווה. הוא ימצא איזה תירוץ עלוב כדי להראות שלכאורה
ביצעתי בגידה, יהרוג אותי בלי רחמים ואז ישתלט על פומה באמצעות
כוחם של כמה קצינים גבוהים וזהו - זו הייתה הפיכה דה-פקטו.
ניסיתי להבין למה. אחרי הכל, משלושת הסגנים שלי, הוא היה כנראה
האיש שיבחר לקולונל הבא. פאולין קטרישה לא רוצה להמשיך הלאה -
היא הביעה את רצונה להפוך חזרה לאזרחית. בזבוז של אישה יעילה
ביותר אבל... רצונו של אדם הוא כבודו, ביחוד כאשר מדובר באדם
שאינו מעוניין באחת משלוש הדרגות הצבאיות החשובות ביותר בעולם.
מייקל ארגוס הוא יעיל, מעשי וחכם אבל כולם, כולל הוא עצמו,
ידעו שהוא בדיוק האיש לתת לו משימה - הוא יבצע כל דבר באומנות
מדהימה - אבל הוא לא מוצלח בלתת משימות לאחרים. לא. מק'פאדן
יכול היה לחכות עוד שנה עד שתקופת השירות שלי תסתיים ואני
אפרוש לאיזה בית נחמד בהנטסוויל, אוקלהומה ואכתוב ספר זכרונות
כמו כל הקולונלים שקדמו לי. אז למה? מוחי- עיקר גאוותי ומעלתי
הגדולה ביותר- לא הצליח להגיע לשום מסקנה הגיונית בזמן
שמק'פאדן פנה להיכנס לאולם הכנסים הקטן של מפקדת פומה. לאחר
דקה או שתיים יצא סמל החוצה וסימן לסרן בריגס ולשני הסמלים. הם
דחפו אותי קדימה בלי התחשבות וסרן בריגס לחשה, "אל תעכב אותי,
בוגד".
"ראשית, אתה נאשם בהחלשת כוח פומה על ידי שחרור של שבעה עשר
קצינים קרביים משירות פעיל. שנית..." הבטתי בפנים חתומות בסגן
שהקריא את הדברים. מיד אחר כך נעצתי את מבטי ב-'אב בית הדין'
סגן-הקולונל מק'פאדן. שתקתי לכל אורך ההקראה הזו של תריסר
האשמות מגוחכות שהיו בעיקרן פעולות שמשמעותן עוותה לחלוטין.
אני אישרתי את בקשות הפרישה של שבעה עשר קצינים קרביים שהגישו
בקשות כנות ומנומקות היטב שנבעו מסיבות אמיתיות וטובות. זו
בגידה?
השארתי את מבטי נעוץ במק'פאדן, מכה בו בנשק שקט ומציק - רוב
בני האדם מתקשים להתמודד עם התחושה שאדם מסויים אינו מסיר מהם
את עיניו. לאחר מעט זמן הם מתחילים להרגיש לא נוח. מאוד לא
נוח. "...ולבסוף, אתה מואשם בבזבוז של זמן ומשאבים יקרים על
נסיונות פיתוח של נשק חסר תועלת כגון הרובה מדמה-הפגיעה שאינו
גורם שום נזק. אין ספק שקשרים עם האויב גרמו לך לעשות את
המהלכים שפירטה התביעה זה עתה על מנת להחליש את כוח 'פומה'.
התביעה סיימה" הסגן הנהן בכבוד אל מק'פאדן והתיישב חזרה
במקומו. "האם יש לנאשם מה לומר?" שאל מק'פאדן. ידעתי שאיני
יכול לומר שום דבר - איך אשכנע את האיש שהמציא את כל העלילה
הזו שאני לא אשם במה שהוא עצמו המציא כדי להיפטר ממני? "כן,"
הנהנתי אליו, "יש לי משפט אחד להגיד. בוא נגמור עם הפיאסקו
המגוחך הזו". "בהחלט," חיוך בצבץ על קצות שפתיו של מק'פאדן -
האם הוא הרגיש כל כך חזק בניצחונו? האם כל כך התגאה בדבר שכזה?
שפל! "נמצאת אשם בבגידה, קולונל. אתה משוחרר מפיקודך על יחידת
פומה. העונש על בגידה הוא אחד ואחיד לכל - הוצאה להורג על ידי
כיתת יורים. גזר הדין יבוצע מיד. סרן בריגס, סמלים, קחו את
האסיר והכינו אותו".
"אין לנו זמן להביא לך כומר לווידוי," אמרה סרן בריגס בלא
להתנצל, "אז אם יש לך ווידוי כלשהו, אני אשמע אותו". "תשמעי
אבל לא תקשיבי, לנה" עניתי, "לא. לא לנה. סרן בריגס. עשי את
עבודתך חיילת. נקווה שתוכלי לחיות עם מה שיקרה הלילה". היא
השתנקה וסכרה את פיה בידה כמו ניסתה למנוע מעצמה לומר משהו
נמהר. "תמיד חשבתי שאתה לא תפחד כאשר המוות יבוא אליך," אמרה
לי בלא להישיר מבט לעיני, "השתדל לפגוש את המוות כמו גבר". זה
פגע בי. מאז ומעולם ידעתי שהמוות עשוי לבוא בכל צעד ושעל -
מעולם לא האמנתי לססמת הגיוס 'הצטרף לצבא ותראה את העולם'. לא
פחדתי מהמוות כשגררתי אותה מתחת לשרשראותיו הדוהרות של אותו
טנק ערבי-אסייאתי, בפרברי בוקרשט. לא פחדתי כשהובלתי שלושה-עשר
אנשים לאורך מאה עשרים קילומטרים של שטח עוין אחרי שרחפת
החדירה נטשה אותנו מפחד של טילי קרקע אוויר. לא פחדתי כשעמדתי
לבדי מול ההמון המשולהב שניסה לבצע לינץ' במנהיג הטרור שפומה
תפסה ברומא - עצרתי אותם בכוח מילותי בלבד! הרי זו הייתה הסיבה
שרציתי ליצור נשק מדמה-פגיעה. איך היא מעיזה להציע שאפחד ממשהו
שהשנים והניסיון הפכו אותו למכר כה קרוב ואינטימי עד כי ידעתי
שיבוא כחיבוק שחור מנחם שאחריו יהיו צרות העולם הזה מאחורי.
נשפתי בבוז ואמרתי לה, "קחי אותי אל המטווח העלוב שמצפה לי,
סרן בריגס, וזיכרי זאת לתמיד - את דמו של חף מפשע לא תוכלי
לעולם למחוק מידייך". היא הביטה הצידה ולא ענתה בזמן ששני
הסמלים דחפו אותי לכיוון הדלת.
הם העמידו אותי במקום מטרות האימונים במטווח. סרן בריגס עמדה
עדיין לידי, לוקחת על עצמה את תפקיד התליינית. הצצתי אל כיתת
היורים שעמדה והכינה את רוביה. סרן בריגס שאלה, "מילים
אחרונות?". "סיגריה," עניתי. היא הנהנה ושלפה סיגריה ומצית.
"תודה" אמרתי, נהנה לפחות מחטא אחרון זה. הרופא אמר לי שזה
יכול לגרום לסרטן, להתקף לב ולעוד כל מיני מרעין בישין שאין לי
שום צורך לדאוג בגללם יותר. "כיסוי עיניים?" שאלה סרן בריגס.
"שימרי אותו לזמן שבו לא תוכלי להביט בעצמך במראה," עניתי
בבוז. הצצתי אל כיתת היורים והבחנתי שמישהו אירגן כיתה של
טירונים. "תדאגי שהאקדח שלך יהיה טעון" אמרתי לסרן בריגס,
"הייתי מעדיף שזה יהיה מהיר יותר ממה שחבורת הילדים שם תהיה
מסוגלת. תיזהרי גם שלא יפגעו בך". סרן בריגס שלפה את האקדח שלה
ודרכה אותו מול עיני, מהנהנת. "אולי יהיה זה המעט שאוכל
לעשות," לחשה והשפילה את עיניה. הנהנתי. "תודה," אמרתי, "לנה".
היא הסתכלה אלי פעם אחרונה ואז בלעה את רוקה. היא התרחקה ממני.
"כיתה," צעקה, "על המטרה!". הרובים הורמו וכוונו. ראיתי בבירור
את הידיים שרעדו. הישרתי מבט אל מול המוות - ארור אהיה אם אמות
כפחדן! הו לא! הם לא יזכו לראות אותי מסב את מבטי! "כיתה,"
קולה של סרן בריגס נרעד ואז עלה לצווחה כמעט היסטרית, "אש".
קולות הירי היו חזקים להפליא. כאב חד הציף את כל גופי.
התמוטטתי, מדמם מתריסר ויותר פצעי ירי. איכשהו, הייתי מספיק
בהכרה בשביל להבין שצדקתי - הפצעים האלה יהרגו אותי בתוך דקות,
לא שניות. הרמתי את מבטי למעלה, אל סרן בריגס. היא נראתה גדולה
ומרוחקת ולא אמיתית. אקדחה לעומת זאת נראה אמיתי כשהתיישר בקו
אחד עם ממצחי. היה הבזק והכל השחיר.
זו הייתה התעוררות גסה. הקולות היו מרוחקים, לא מקושרים. אבל
הם היו קולות. 'גן עדן?' שאלתי את עצמי, 'גהינום?'. "אני מת,"
אמרתי בקול ופקחתי את עיני. "עדיין לא, קולונל" גיחך קול שהיה
מוכר. לא הצלחתי לזהות אותו. "הניסוי הצליח," גיחך קול נוסף,
נשי. "החולה מת," הוסיף קול שזיהיתי, מעבר לערפילים שעטפו את
מוחי, "או חושב ככה". "מק'פאדן" התעוררתי בזעם, "בוגד!".
"מדוע???" שאל ריק מק'פאדן, "הרי הניסוי הראה שהנשק מ"פ עובד
באמת". "נשק מה?" שאלתי. "קולונל," פניה של סרן בריגס גחנו אלי
והחיוך קרן מפניה והאיר את כל החדר, "אחרי כמה ניסויי מעבדה,
החלטנו שהגיע הזמן לבדוק כמה יעיל הנשק שגורם לך לחשוב שנפגעת.
ירינו בך עם נשק מדמה פגיעה!". "אבל-" ניסיתי להתעשת, "למה
בכזו הפתעה?". "הבדיקה אמיתית יותר אם אתה לא יודע שזה נשק
מדמה פגיעה" גיחכה הסרן. "מעניין," הודיתי, "זה גם מעלה לי
רעיון מעניין. סרן בריגס, תכיני לי חמישה אנשים שאפשר לסמוך
עליהם ורחפת חדירה".
זו הייתה התעוררות גסה ביותר. היא מצמצה בהפתעה כשראתה את קנה
האקדח מולה. "מה קורה פה?" היא שאלה בחולשה של הפתעה.
"סגנית-הקולונל פאולין קטרישה," אמרתי בנימה רשמית ככל האפשר,
"את עצורה באשמת בגידה". סרן בריגס הסבה את עיניה והשמיעה קול
חנוק בזמן שנאבקה עוד פעם ברצון העז לצחוק. |