נפגשנו, היית נהדרת, כל הדרך הביתה לא הפסקתי לחשוב עלייך, על
צחוקך, על חיוכך, על המבט בענייך, על המתח שהיה ביננו, מתח
שרצינו, אך לא העזנו לשבור, מין מחיצה שקופה שהייתה מונחת לה
שם, שגם הנשיקה הקלה על הלחי, והחיבוק לא גרמו לה לקרוס.
דיברנו למחרת, דיברנו על מה שהיה, ואז הזכרת את המחיצה אשר
הייתה שם, כששאלתי אותך האם היית מעוניינת לשבור אותה ענית שכן
אך את מפחדת, דיברנו על שבירת המחיצה, על שבירת המוסכמות, שאני
במצבי הנוכחי עומד מאחוריהן, דיברנו על כל הדברים אשר היינו
רוצים לעשות או לא לעשות האחד לשני, דיברנו עלינו. למדנו המון
על האהבה של השני לדברים מסויימים ושנאתו לדבר אחר... ירדנו
אפילו לפרטים הקטנים, הסודיים והאינטימיים ביותר שלנו, אבל רק
דיברנו.
ניפגשנו עוד כמה פעמים אך תמיד המחיצה הייתה קיימת שם ולא לי
ולא לך היה האומץ לנפץ אותה, וכל אחד מאיתנו רק חיכה שהשני
יעשה את הצעד....
בפגישתנו האחרונה אמרת שלמדת המון עלי ושאת יודעת עלי המון
דברים, ושגם אני הוא אחד האנשים שיודעים עלייך דברים מהסוג שלא
היית מגלה לאף אחד אחר, החל מהכנת כוס קפה ועד לפנטזיות הכי
כמוסות שלך, הסתכלתי עלייך, עינייך נצצו אלי כמו אלפי זכוכיות
קטנות שהשמש מאירה עליהן, אזרתי אומץ ושאלתי אותך :
"את מעדיפה רק ללמוד או גם ליישם?"