תמיד ראיתי אותה כדמות נשגבת, לא ממשית. כמו דמות לראווה. היא
לא הייתה בולטת במיוחד, יותר נכון בכלל לא- רק בשבילי היא
הייתה בולטת. היא הייתה נורמאלית למדי ובכל זאת משהו בה שידר
שהיא לא נגישה במיוחד. מה זה אומרת לא ממשית? יש את הבנות האלה
שהן נראות כמו בובות ראווה- כולם יכולים לראות אותם אבל אי
אפשר להכנס לעולם שלהם ולהבין מה יש בפנים, אתה מסוגל לחשוב
שעות על גבי שעות על מה עובר לבנות כאלה בראש. כמו הבחורות
האלה שמרגישים שהן כל כך אלוהיות שאתה רק מנסה להבין איך מישהו
יכול להתקרב אליהן עד כדי כך שהוא ידיד או מכר שלהם, שזה כבר
מטרה נשגבת בשבילך. היא לא הייתה אלוהית- היא הייתה יפה,
חייכנית, חמודה - אבל לא אלוהית. תמיד בהפסקות ראיתי אותה
יושבת עם כמה חברים שלה. לראות אותה צוחקת גרם לי להרגיש
שפיספסתי את הבדיחה הכי טובה בעולם אם היא גרמה לה לצחוק.
אני זוכר פעם, בשיעור חופשי שהיה לי, ראיתי אותה יושבת עם עוד
שני ידידים. האייס קפה שהיא שתתה היה תואם לצבע השיער שלה שבהק
מקרני השמש שנפלו עליו. הסתכלתי עליהם מהקומה השניה וראיתי
ששני הבחורים התחילו לצחוק. היא לא צחקה. כשהם נרגעו היא קמה
והלכה בדיוק לאן שאני הייתי- רק בקומה מתחת בחצר. היא הוציאה
את הקלסר הכתום שלה ואני ידעתי שזה סימן רע. כשהיה לה את הקלסר
הכתום זה תמיד אמר שיש לה מצב רוח קיצוני- לטוב או לרע; כשהיא
הייתה שמחה היא הייתה מתנדנדת מצד לצד ולפעמים נושכת קצת את
הקצה שלו. כשהיא הייתה עצובה היא הייתה פותחת אותו ומסתתרת
מאחוריו וכל מי שרצה לדבר איתה ידע שזה לא אפשרי. "אני מתכוננת
למבחן כלום לא קרה" מילים שנשמעו אוטומטיות מהפה שלה, גם אם
היא ידעה שזה לא אמין ושכולם יודעים שזה לא נכון כי הדפים
בקלסר שלה מקבלים טיפטופים מהדמעות שלה. הסתכלתי למטה, עליה.
כל כך רציתי לדעת מה יש בקלסר הזה. החלטתי שאני ארד למטה
ויעבור לידה, וזה בדיוק מה שעשיתי. כשעברתי לידה היא לא שמה לב
אליי בכלל.זה היה מוזר. הייתי ממש מאחוריה, עד כדי כך שיכולתי
לראות בקלסר שכשהיא עצובה היא באמת מתכוננת למבחנים או
לומדת.ניסיתי לנשום חזק יותר, לגרור רגליים- שתשים לב אליי
ואולי תרצה להתנחם אצלי. כל כך רציתי לגעת ולהרגיש אותה. או
שלפחות תראה שמישהו מסתכל ותסגור את הקלסר בבהלה שהוא יראה מה
יש בו.
היא פשוט לא שמה לב.

פעם, בדרך הביתה, ראיתי אותה בחנות בגדים. הצצתי פנימה לראות
אותה. כל כך עניין אותי לדעת במה היא מתעניינת, גם אם זה נוגע
לדברים לא רלוונטים כמו בגדים. אבל היא לא מדדה בגדים- היא רק
בחנה את עצמה במראה.

כשהייתי אצל רונית דיברנו על מה נעשה כשנסיים י"ב ויהיה לנו
זמן פנוי לפני הצבא. רונית אמרה שהיא תרצה לגור בת"א ואני
סיפרתי לה על החלום שלי לעשות שנת שירות בקיבוץ. אין ספק
שרונית הייתה בנאדם מיוחד. כל כך אהבתי את איך שהיא מודעת
להכל, ורוצה להתנסות. בגלל זה היא חברה שלי. לא ראינו אחד את
השני שבועיים - היא הייתה עסוקה מדי במסיבות ימי הולדת או גיוס
של חברים שלה. מיד כשראיתי אותה נישקתי אותה ונזכרתי בשפתיים
של בובת הראווה שלי, כשהיא נשכה את הקלסר כשקיבלה 87 בבגרות
בהיסטוריה. פעם רונית ביקשה ממני לצייר אותה עם תיקונים פיזיים
שיגרמו לה להראות מושלמת. ציירתי אותה בדיוק כמו בובת הראווה
בבית ספר. שאלתי את עצמי למה היא לא יכולה להיות כמו רונית, אז
אולי יכולתי להתקרב אליה .

ביום ההולדת שלי כל החברים שלי הביאו לי עוגות ובלונים והכל
יכל להיות ממש מושלם אם רק רונית שם. ודווקא אז, בין כל השמחה
והחברים שלי נשברתי. לא יכולתי יותר עם הקטע הזה של יחסים פעם
בשבועיים. החלטתי שאני הולך לסיים את זה אחת ולתמיד, לא משנה
כמה יכאב לי. ביקשתי מאלון לשמור לי על הדברים והתחלתי ללכת
בדיוק כמו שגיבור על הולך כשהוא מתכוון להתעמת עם אויב. ולא
סתם אויב- האויב המיתולוגי שלו. המבט שלה היה הלום כשאמרתי לה
איך אני מרגיש. מול כל החברים שלה הבכתי אותה, אלה שהיו כל כך
חשובים שהיא "שכחה" להגיד לי מזל טוב בגללם.פתאום כל העיינים
הסתובבו אל הסצנה שהולכת וגוברת ביני לבינה. המוסיקה הרגילה של
צעדים, דיבורים ודפים נפסקו בבת אחת כאילו כיבו אותם. היא לקחה
את הקלסר הכתום שלה והתיישבה בערך 100 מטר מכולם. ורק אני
התקרבתי אליה- רואה את הנשיכות הקטנות בקצה של הקלסר.  לא אף
חבר, לא חברה, לא כלום- רק אני. לא היה לי אכפת שידעו כבר.
ראיתי את המבטים של כולם שהתמקדו במין חוסר הבנה : "מה הקשר
בינו לבין רונית ?" היה המשפט שהכי בלט שם. הצלצול צלצל וכולם
נאלצו להפרד מהרכילות הטריה ולהכנס לכיתות. בודדים הסכימו
להקריב את הציונים שלהם כדי לראות מה קורה ולהבריז.

                               
אף פעם לא הבנתי איך סביבה יכולה לגרום לאדם להתפצל בין מה
שהוא רוצה ומה שהסביבה תחשוב. אף פעם לא הבנתי איך חצי שנה של
יחסים  יכלו להתקיים בסימן של בושה וסתר. אף פעם לא הבנתי מה
לא בסדר בי.
כשישבתי בחדר ביומיים שאחרי, חשבתי איך אהבתי את הנקודת חן
מאחורי האוזן  שלה ואת איך שהיא סידרה את הקצוות של הציפורניים
שיהיו מרובעים. כשנפלו לי המשקפיים נזכרתי שכששמתי אותם בפעם
הראשונה לפני שבוע רונית שאלה אותי אם המשקפיים חדשות ואני
עניתי לה שהחלטתי להפסיק לשים עדשות כחולות והחלפתי למשקפיים.

"אף פעם לא שמתי לב שיש לך עיניים כחולות".