אנחנו במין מסע רגלי כזה, עם תרמילים והכל, הולכים בג'ונגלים
בשורה, לבושים בבגדי שק חומים, ומדריכים בכובעי טמבל ומכנסיים
קצרים מצעידים אותנו לאיזה בניין כזה שבו יכריחו אותנו לתפור
ארנקי גוצ'י. בבניין כולם עסוקים מאד, מעבידים אותנו מול
שולחנות ארוכים ארוכים, חם נורא, ומחניק, סטייל יערות הגשם,
אין אוויר בכלל. מזל שהפעמון מצלצל, נותנים לנו הפסקה?

אני פותחת את העיניים ומגלה שזה בסך הכל השעון המעורר. עשר
בבוקר, נורא מוקדם בשבילי. הלכתי לישון בחמש בבוקר, כמו תמיד.
ההבדל היחידי הוא שאתמול כל הלילה גם ראיתי חדשות. שני פיגועים
אחד אחרי השני, בסרט הזה כבר היינו. אני לא מכירה אישית אף אחת
מהדמויות האלה ששוכבות שם ללא רוח חיים. הן לא מדברות אלי. אני
גם לא מרחמת עליהם, כי עכשיו כבר אין להם דאגות. רק חבל לי על
המשפחות שלהם. אני בכל זאת רואה.

אני מתלבשת מהר, תיכף צריך לצאת. לא איכפת לי מה כולם אומרים.
המשפחה שלי משגעת אותי, אז מה, שיתפוצצו, תכננתי כבר לפני שבוע
את הנסיעה הזאת לתל אביב, וחברה שלי לקחה חופש מהעבודה, וכבר
קמתי, שזה באמת הישג עצום. התרעות חמות יש כל הזמן. אף אחד לא
יגיד לי איך לחיות את החיים שלי. אם נמות אז נמות.

בדרך לאוטובוס אני חושבת שטוב שגילחתי אתמול את הרגליים. זה
נורא חשוב, כי אם יתפוצץ לידי מחבל, ואני לא אמות, הפרמדיקים
יצטרכו לטפל בי, וכבר ראיתי אנשים פצועים בחדשות, עם פצעים
פתוחים והכל, צריכים להוריד להם את הבגדים. אני לא רוצה להגעיל
את הפרמדיקים. לחלקי גופות הם כבר רגילים, אבל לכו תדעו אם הם
רגילים לבנות עם שערות ברגליים. ואני גם לא רוצה שיראו אותי
בטלוויזיה ככה, זאת אומרת, זה מה שחסר לי - גם הייתי בפיגוע,
גם נשארתי בחיים, וגם איזה ילד שיראה חדשות יגיד - יש לה
שיערות ברגליים! ואמא שלו תגיד, זה לא יפה, היא נפצעה בפיגוע.
והוא אולי ישתוק, אבל הוא לא ידע למה.

באוטובוס אנחנו מתיישבות מאחורי מישהי שאנחנו מכירים. לא סותמת
את הפה כל הדרך. סיימתי צבא, אני לומדת, אני נוסעת לפה, אני
נוסעת לשם, למי איכפת?? סוף סוף היא יורדת, בתחנת רכבת. קצת
שקט. אנחנו מאחלות לה נסיעה טובה. גם בתחנות רכבת יכולים להיות
פיגועים.

מסתובבים, קונים, טלפון מאמא, היא חזרה מהעבודה. "מה נסעת,
ביום כזה, מסוכן". שוב אני אומרת, אם אני אמות אני אמות. זה לא
נחמד לשמוע מישהו שקרוב לכם אומר דבר כזה, אבל זה נכון, מה
לעשות. בכלל, אנשים שבוכים על מישהו שמת, הם בעצם בוכים על
עצמם. הם אנוכיים, חושבים על איך שהוא לא יהיה איתם יותר. אני
הייתי רוצה שישמחו בשבילי.
אני מרגיעה את אמא שלי שאנחנו כבר חוזרות עוד מעט. "תשימי לב
לאנשים חשודים עם תיקים גדולים", היא אומרת. ואני חוזרת על
התשובה הרגילה שלי -"אמא, גם אני בן אדם חשוד עם תיק גדול".
אני יודעת למה היא מתכוונת, אבל זה טיפשי. אני לא אחיה את
החיים שלי בפחד.

בינתיים אכלנו. הפיצה הייתה מגעילה, אבל לפחות זה הדבר הכי
גרוע שקרה לנו היו. אנחנו כבר בדרך חזרה.
הנסיעה ארוכה מאד פתאום. ממש לא נגמרת. מבעד לחלונות רואים
כבישים אפורים ושדות ריקים. ולאחר כמעט נצח של אפור, פתאום
גרפיטי - מישהו רשם "אין ערבים, אין פיגועים". מתחתיו מישהו
אחר רשם "אין מתנחלים, אין מילואים". ממשיכים לנסוע. אני
מחייכת לעצמי. אין שכל, אין דאגות.