במדבר החטאים
בו השמש שוקעת בין ההרים
וצבעים של אדום, צהוב וחום שולטים
תחת כפות ידיה של רוח עצלה
מרחפת לה שקית ניילון
מרחפת ואינה יודעת את דרכה
שקט, שטק פה במידבר
רק שריקת הרוח ואיוושת השקית
נשמעים
חוץ מזה, ריק.
שקופה והיא מקפצת לה
מגבעה לגבעה, תלולית אחת לאחרת,
אחר אולי מתגלגלת, מדרדרת במורד ההר
ושוב נישאת אל על, לאן שתיקחנה הרוח,
משיבנה על כנפיה ונישאת מעלה,
נושקת לפסגות הגבוהות
ומתרסקת במהירות אל אדמה מידברית אדמדמה.
רגע שקט, עוצרת, אולי ממתינה,
אין שום תנועה, הרוח נעמדה
ושקט תהומי, לא רשרוש ולא שריקה
בהייה קלה
והינה היא שוב נוסקת מעלה,
מעלה, מעלה...
דואה במרומים על כנפי חברתה הטובה והנאמנה,
אינה רוצה לרדת מטה
ונעלמת לה בתוך השמיים
האדומים והלוהטים
של מידבר החטאים.