כמה קרומי בתולים אתם מכירים? מה? אף אחד? טוב, זה די הגיוני
מאחר וקרומי בתולים מטבעם הם יצורים שקטים ודיסקרטיים שמתחבאים
להם בין רגליהן של נערות חסודות. מממ... כך לפחות כולם חושבים.
אז אני אחדש לכם משהו, אני מכיר קרום בתולים, כן, כן, קרום
בתולים.
זה התחיל בוקר אחד שיצאתי להשליך את הזבל של אתמול בערב כמו
תמיד. כשפתחתי את דלת הפח היה נדמה לי שאני שומע מין קול כזה.
"הצילו, הצילו" .חשבתי שאני מדמיין אז פשוט זרקתי את הזבל ואז
שמעתי שוב. "הצילו" . זה היה מין קול חלש כזה. הייתי חייב לברר
מה זה אז חיפשתי בין השקיות ופתאום ראיתי את זה. זה היה נראה
כמו חתיכת בד קרועה ומרופטת כזו אבל אני מוכן להישבע שהיא
דיברה. בהתחלה היססתי אך בסופו של דבר אזרתי אומץ והרמתי אותה
בידי."תודה היה ממש מסריח שם" הוא אמר. "מה?! מה אתה לכל
הרוחות?" שאלתי בהלם."כמו מה אני נראה לך, נייר אלומיניום? אני
קרום בתולים, מה אתה לא רואה?" הוא אמר בציניות מרירה כזו.
החום הלך והתגבר אז העליתי אותו לבית שלי והושבתי אותו על
הספה.
"טוב, איך יכול להיות שקרום בתולים יכול לדבר?" שאלתי.
"כעיקרון, רוב קרומי הבתולים לא יכולים לדבר בשפת בני האדם כי
הם בדרך כלל מוצמדים לגברת שלהם אבל יש מצב נדיר שהם מופרדים
ולא מתים עדיין. אלו שמצליחים לשרוד יכולים לדבר"
"מה אתה אומר?" הייתי חייב לחייך."איך הגעת לפח הזבל לכל
הרוחות?"
"זה סיפור ארוך" הוא אמר ונראה כאילו הוא משפיל את מבטו. מתברר
שקרום הבתולים שלנו היה שייך לתמר השכנה היפה שלי, בת 18
ונראית נפלא, זאת שתמיד חשקתי בה.
"אפשר לקבל בירה?" הוא שאל. "מה? קרומי בתולים שותים בירה?
הייתי בהלם.
"בטח, תמר תמיד נתנה לי לשתות קצת בירה, רק תביא את זה ואני זז
שירותים"
"שירותים??!!?"
"כן, תמיד תמר הייתה נותנת לי את הבירה בשירותים, נראה לי שהיא
לא רצתה שההורים שלה יראו"
"אה, הבנתי. טוב מצטער אין לי בירה" את האמת, הייתה לי בירה
אבל לא רציתי לקלקל לקרום בתולים המסכן את האשליה. הוא גם ככה
היה נראה עצוב ומדוכא. קרום בתולים מלנכולי ממש. הוא התחיל עם
המחשבות האובדניות שלו וסיפר לי על רצונו להתאבד, אבל אני
עדיין ניסיתי להבין מה קרה.
"שמע, אני ותמר תמיד היינו ביחד. היינו עושים הכל ביחד, אני
אהבתי אותה וגם היא אהבה אותי. אני בטוח בזה. היא תמיד ליטפה
אותי. פשוט כל הזמן. לפעמים אפילו עד כדי כך שזה כאב לי אבל
ידעתי שהיא עושה את מתוך אהבה. כעיקרון הייתי קרום בתולים
מאושר. פגשתי מלא קרומי בתולים אחרים, היו לי חיי חברה, והיו
לי גם חברים טובים ממש. לפעמים יצאנו למסיבות מטאל רצחניות
כאלה, אני ותמר וחברות שלה והקרומים שלהן. היה ממש כיף כל היום
לשמוע איירון מיידן, למרות שהשיר שהיה הכי אהוב עלינו הוא
דווקא like a virgin של מדונה (בדיחה של קרום בתולים).
"אז מה קרה ?" אמרתי והדלקתי סיגריה.
"היי, תמר פעם נתנה לי לעשן אחד מאלה (אלוהים, איזה סוטה התמר
הזאת), אחח היו לנו זמנים יפים אבל בעצם כולנו ידענו על זה. על
הסוף. ככה קראנו לזה. הח'ברה לא הרבו לדבר על זה. הם העדיפו
להתכחש ולבלות ולהגיד משפטים בסגנון: "חיים רק פעם אחת , אכול
ושתה כי מחר תקרע" ודברים כאלה. אבל כולם חיכו שיגיע הזמן ואז
יום אחד זה  קרע, אה סליחה, קרה.
שמעתי את תמר מדברת בטלפון עם שירי החברה הכי טובה שלה שהקרום
בתולים שלה היה החבר הכי טוב שלי. היא אמרה לאמא שלה שהיא
הולכת לשירי הביתה ואני שמחתי כל כך.
שהגענו לבית של שירי קראתי לקרום בתולים בשפת הקרום המיוחדת
שלנו (מסתבר שלהם ולקרום המוח יש אותה שפה) . הוא לא ענה.
חשבתי שאולי הוא יושן, אבל זה היה נראה לי מוזר כי שירי הייתה
ערה לחלוטין. התחלתי לדאוג, חששתי שאולי איזה קרום בתולים
מניאק כזה, נו אלה עם הקוצים והגופיות ששומעים טראנסים ומזרחי
נכנס בו והחריש אותו. אחרי כמה זמן התחלתי להתייאש ואז שמעתי
את שירי אומרת "איבדתי את הבתולים שלי".
נכנסתי להלם. מה?!?! היא איבדה אותו?? אז למה היא לא מתקשרת
למשטרה? הייתי קרום בתולים תמים אז וראיתי בשירי מפלצת. נכנסתי
לדיכאון על איבוד חברי הטוב. במסיבה באותו ערב כבר כולם ידעו
על זה. "שמעת?? הם שאלו אותי. "כן שמעתי, הוא נעדר" "איזה
נעדר? הלוואי, השמועות מספרות שהוא מת, קרעו לו את הצורה".
הייתי בהלם. רציתי לבכות אבל תמר לא הייתה מגורה מספיק.
מאותו היום הכל היה שונה אבל עדיין תמיד חשבתי לעצמי שתמר שלי
לא תעשה לי דבר כזה. היא אוהבת אותי היא לא תתן שירצחו אותי.

עד שהיא הכירה את היוסי הבן זונה הזה.
היא התחילה להקדיש לו יותר תשומת לב מאשר לי. היא כבר לא
ליטפה אותי כמו פעם. הרגשתי שמשהו עומד לקרות. ערב אחד
השתעממתי לי כרגיל כשהיא ויוסי ישבו על המיטה ודיברו את
השטויות המשעממות שלהם. יוסי ניסה להיות כזה שנון ומצחיק. ממש
סיינפלד. אבל אני חשדתי בו כל הזמן ידעתי שהוא יביא רק רע.
ואז זה קרה.
בלי שום התרעה מוקדמת ראיתי את זה בא לעברי. כל החיים שלי עברו
לפני. התחלתי לרעוד וזה התקרב והתקרב אליי. לא ידעתי מה לעשות
והתחלתי לקרוא פרקי תהילים. אתה מבין?! אני, שאני אתאיסט מוחלט
שתמיד טען שאם יש אלוהים אז הוא שובניסט כי הוא לא ברא קרום
בתולים ממין נקבה, אני קראתי פרקי תהילים שזכרתי שתמר שיננה
כשהיא למדה למבחן בתנ"ך. אבל כלום לא עזר.
זה היה כל כך כואב ואחרי כמה דקות הייתי שם על השטיח מלוכלך
כולי בקטשופ (אין לי מושג איך הוא הגיע לזה) הסתכלתי עליהם
בעודי כואב ומושפל. אך בנס ניצלתי, אולי בכל זאת יש אלוהים (רק
שלא יחזור בתשובה עכשיו, כי קרום בתולים שומר מצוות זה יותר
מדי אפילו בשבילי). בסופו של דבר מישהו זרק אותי לזבל והנה אני
כאן עכשיו עצוב ומושפל בודד ומסכן"
יכולתי להישבע שהוא הזיל דמעות.
"אני מצטער, זה באמת סיפור עצוב. אתה יכול לחיות איתי אני אדאג
לך יהיה לך טוב" אמרתי. אחרי הכל הייתי אכול ייסורי מצפון הרי
זה הייתי אני ששכב עם שירי החברה של תמר ממש לפני חודש.
"תודה. אבל אני לא יודע כמה זמן אני אוכל להמשיך לחיות בצער
הזה. אתה יודע מה הרגע שהכי הרס אותי?"
"מה? תספר לי" אפילו אני התחלתי להזיל דמעות.
"עוד לפני שזרקו אותי לזבל שמעתי את כל החברות שלה מסתלבטות
איתה "תמר איבדה את את קרום הבתולים שלה, תמר איבדה את קרום
הבתולים שלה." זה היה נכון. תמר באמת איבדה את קרום הבתולים
שלה. אבל ידעתי שמעבר לכל, זה הייתי אני... זה הייתי אני
שאיבדתי את תמר שלי.