גשם. גשם זלעפות ירד. השעה הייתה 7 בבוקר ולפי איך שהשמיים
נראו, השעה בחוץ הייתה 7 בערב. ערפל, עננים כבדים, ברקים, רוח
ורעש של טיפות הגשם על החלונות שלי בחדר. יופי. אני חושבת
לעצמי. השארתי את כל התריסים פתוחים ועכשיו כל הווטרינה תירטב
לי.
יום אפור... אני שונאת את הימים האלה. כשהייתי קטנה אהבתי אותם
מאוד... את הגשם ואת הריח של החורף. אני הייתי ילדה של חורף.
והיום אני מבינה שעם כל הגשם הכועס הזה, יבוא גם המצברוח הרע
של האנשים וכל הריבים והצעקות.
לא הייתה לי ברירה. קמתי והתלבשתי חורפי חורפי לבית הספר. אבא
שלי נסע כבר אז הייתי צריכה ללכת ברגל עם כל הגשם והבוץ...
רציתי לחזור הביתה ולהיכנס למיטה ופשוט לישון כל היום...
כשהגעתי לבית הספר, היה חושך במסדרון. שמעתי את הצעקות של כולם
וראיתי את העקבות הרטובות שעל הרצפה. לא קרה כלום וכבר הייתי
בבאסה. נכנסתי לכתה שלי ואמרתי שלום ולכולם ואז זה קרה.
היא באה אליי במתיקות שלה ובחיוך היפה והתמים שלה וסיפרה לי.
לא הגבתי. לא היה לי מה להגיב ולהגיד. גם לא חשבתי על כלום.
הראש התרוקן לי לגמרי. בהיתי בחלון ובעננים הכבדים ובגשם שרק
הלך והתחזק... לא אמרתי כלום. פחדתי שאם אני אפתח את הפה
ואוציא מילים, גם הדמעות יירדו. אז שתקתי. והיא שאלה אם זה
בסדר וכל זה... בשלב מסויים כבר הפסקתי להקשיב לה. גם לא שמעתי
את הקולות של כולם. רק את הגשם. כל השאר נבלע לי בראש. רציתי
לקחת את עצמי משם ולברוח ולרוץ בגשם ולצרוח. אבל היה לי קשה
לזוז. לקח לי כמה דקות ואז כבר נשמע הצלצול והמורה נכנסה רטובה
כולה מהגשם וגם היא נראתה מבולבלת. שעתיים רצופות היו לי
איתה... שעתיים רצופות שכל מה ששמעתי זה את הקול של חברה שלי,
מספרת לי בתום לב על מה שקרה... מה שקרה עם האדם שאני אוהבת.
עם הבן אדם שמביא לי אושר. שרק מהחיוך שלו אני נמסה ומחייכת.
אז מה קרה... היא הייתה איתו ובאה אליו והתנשקה איתו ו... ו...
ו... לא צריך לפרט
איך היא הסבירה לי? "קרה מה שקרה ואני מאוד מצטערת". שעתיים
שלמות זה כל מה שעבר לי בראש... רשימת המשפטים שלה. בשנייה
שהיה צלצול לקחתי את עצמי בלי המעיל הארוך ובלי כלום וירדתי
למטה. ירדתי...? לא. רצתי למטה וכמעט החלקתי גם אבל לא היה
אכפת לי. ראיתי אותו בדרך והוא אמר לי שלום וניסה לעצור אותי
אבל המשכתי לרוץ ולא עניתי לו. הוא בגד בי והיא בגדה בי ונשבר
לי. עצרתי כשכבר לא היה לי לאן לרוץ והגעתי לקיר. לא היה שם אף
אחד. כולם היו בתוך הבניין כי ירד גשם... ואני כבר הייתי רטובה
כולי... קפאתי... כאילו טבעתי באיזה אוקיינוס. אבל באמת טבעתי
באוקיינוס. באוקיינוס של דמעות. ועם הגשם שירד מהשמיים ככה
ירדו לי הדמעות מהעיינים. וככה הגעתי בוכה לבית חולים מחשש
לדלקת ריאות. ולא היה אכפת לי... לא יכולתי להוציא מילה מהפה.
שתקתי ובכיתי ובכיתי ובחיים לא בכיתי ככה. בכי מכל הלב ובאמת
שעם כל הכאב. אף כאב פיזי לא גבר על כאב מהסוג הזה. כאב פיזי
עובר... זה נשאר לכל החיים. ידעתי שהחבר שעשה לי טוב... עושה
לי רע. וידעתי שהחברה הכי טובה שלי , כבר לא תהיה החברה הכי
טובה. וידעתי, אם לא בפעם ראשונה בחיי, אז בפעם המשמעותית
ביותר בחיי...

מה זה לב שבור.