וחיי אוזלים כמו גרגרי החול בשעון,
אך אני עוד שם
מתבוננת בגרגרים
          גרגר
      גרגר
  גרגר
גרגר.
חיוך מרוח
כשהכל מובן מאליו
ובו זמנית
אין דבר
מובן.
והתהייה עצמה,
המוכנות להפתעה, ועמה, הידיעה שלא תהיה הפתעה -
מעלה חיוך.

כך אני עומדת, מתבוננת, מחויכת,
והדקות החולפות מצמררות לי את העור
השניות שעוברות מדגדגות אותי מתחת לסנטר
והשעות שנגמרות מפלסות דרכן ביני לביני.

הרגעים האלה -
אולי לא ניכרים בי,
אבל הם נשארים בי,
כמו חלקיקי האדמה ברווחים שבין האבנים של המדרכה.
כמו מי תהום.
כמו המעט שנותר בסופו של יום.