עינייה הכחולות נצצו משמחה כששמעה שהיא יכולה לעזוב.
אחרי שנתיים נצחיות בבית היתומים הקטן עם הקירות המתקלפים,
השקט האין סופי והסורגים על החלונות.
שנתיים לא יצאה מחוץ לחומת המוסד, ועכשיו הגיע הסוף של החלק
הזה בחייה.
בדרכה החוצה נעצרה, רצתה לזכור רגע קסום זה, הסתובבה והביטה
סביבה. ראתה את האח הקטן שבלילות חורף קרים, ישבו כולם בניסיון
להתחמם. ראתה את ארונית הספרים, שממנה ברחה לעולמות אחרים. את
השולחן הקטן שבו אכלה את הארוחות. את הספה הקטנה שבפינה
שמעלייה נמצא החלון, שם ישבה שעות והביטה החוצה, מנסה לגעת
בענפי העצים, מקווה שיום אחד תוכל להגיע לשם, החוצה, לעולם
הפתוח.
היא יצאה מן הדלת הקטנה לעולם הגדול, השמש חיממה את פניה.
מביטה סביבה, נדהמת מהיופי שכמוהו לא ראתה זמן כל כך רב.
אבל מה עכשיו, מה יהיה איתה ולאן תלך?! חשבה לעצמה. ויד גדולה
נחה על כתפה, זו הייתה ורד מנהלת המוסד, והבעה מבינה על פניה,
היא אמרה "עכשיו, סתיו מתחיל עולמך החדש, מכאן תלכי למשפחה חמה
ואוהבת, שמקבלת אותך יחד עם כל עברך", היא נכנסה למכונית,
התיישבה ליד החלון, והסתכלה על האופקים הרחוקים, שעכשיו שייכים
רק לה, הרגע הנפלא הזה הוא שלה.
הזמן חלף לו כמו העצים שחלפו על פני הדרך, ולפתע היא התעוררה.
השמיים, שצבעם היה כחול נהפכו לשחורים, שבתוכם זרועים כוכבים,
וירח גדול הביט בה מבינהם.
ואז, המכונית נעצרה, היא הגיעה, יצאה מהמכונית, אוחזת בתיק
הקטן שבתוכו נמצאים כמה בגדים שורד הביאה לה, וזכרונות מהעולם
הישן, שנמצא מעורפל בתוך ראשה.
מולה עמד בית קטן וצנוע, עשוי כולו מעץ, מסביב הכל היה מלא
בעצים ובמדשאות גדולות שנוגעות באופקים רחוקים.
המכונית שהייתה לרגע אחד ליידה, ברגע השני כבר נעלמה, משאירה
שובל עפר אחריה.
היא צעדה לכיוון הבית רועדת כולה, ליבה פעם בחוזקה, עולה
במדרגות הקטנות בזהירות. דופקת על הדלת שלושה נקישות זעירות,
וישר היא נפתחה, נראה כאילו חיכו לנקישות שמסמלות את בואה.
אשה קטנה עמדה בפתח, פניה חמימות ומלאות אהבה, מתוך הבית עלו
ריחות בישולים, ומנגינות נפלאות. האשה הביטה בה עם חיוך זרוע
בשפתיה, זה היה מבט נעים וחמים, וליבה של סתיו כרע לרגליה.
"בואי מתוקה, תיכנסי ושבי לך..." היא אמרה, ולקחה את התיק
מידייה.
סתיו צעדה לתוך הבית, לתוך המציאות החדשה, לתוך הדף הלבן,
הנקי, החדש...